בצדק או שלא, יאיר הורביץ הקפיד להשמיד כתבי יד לא גמורים, על מנת למנוע את פרסומם של חומרי עיזבון. כזה היה גם גורלו של המחזה "והחברים, כולם, שותים דם" שנעלם – ומשמע שלא הושלם. למרבה המזל, הורביץ עצמו פרסם קטעים מהמחזה בכתובים במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות" ב־30 בספטמבר 1970, והם מובאים כאן לראשונה מאז הופעתם בעיתון (וללא כל שינוי מצידנו).
בדומה ל"יונייקה", ספר הפרוזה היחיד של המשורר, שאף הוא ראה אור ב־1970, המחזה של הורביץ מספר את סיפור משולש השירה והאהבים ויזלטיר־וולך־הורביץ. אם ויזלטיר היה פילוסוף החבורה, שניסח את מטרותיה וערך את כתביה (בכתב העת החד־פעמי 'קילטרטן' ואחר כך בכתב העת קצר־הימים 'פשיטא'), הורביץ היה הביוגרף של "נסיכוּת קילטרטן" הקטנה של שנות השישים. עם התפרקות שלישיית "צעירי הצעירים" במפנה העשור, יאיר הורביץ כתב עליה את ספרו, וכעת מסתבר שגם שאף להעלות את קורותיה על במה. ייתכן כי מצא בכך ערך סוציולוגי, וייתכן כי שאף לחדש כך את הקשר עם וולך – בבחינת איתות נוסטלגי.
כך או כך, בתמונה הראשונה אנחנו פוגשים את "ללי", הוא הורביץ, ואת "צופיה", היא וולך, שכובים במיטה. וולך פגשה את הורביץ ב'כסית' בקיץ 1963, אחרי שקראה בעיתון את שירו "בשעת ההתבהרות". כעבור מספר ימים נפגשו שוב בדירתו של מקסים גילן, עורך 'קילטרטן' – ומשם נסעו לבלות את הלילה בלול של וולך שבחצר אימה בקריית אונו.
בעודם במיטה, ללי וצופיה מדברים על משורר שלישי (וגבוה) בשם "וַי וַי" – הוא מאיר ויזלטיר, שאותו הכירה וולך חודשיים קודם לכן. כינוי זה מקורו ברטוש דווקא. המשורר הכנעני ניסה לשכנע את ויזלטיר לעברת את שמו, וכשהדבר לא עלה בידו – החל רטוש לכנות את ויזלטיר "וי וי", קיצור של "וי וי על השם הזה [ויזלטיר]".
איננו יודעים, וכנראה גם לא נדע, מה קורה בהמשך המחזה, אך בסופו נעלמים החברים כולם וללי נותר לחלום לבדו. השעה שוב שש, אבל כבר לא "לשעון האביב", ודמות מסתורית – אולי אביו המת, אולי ויזלטיר, אולי שד רע – משאיר לו פתק־שיר. חלק זה כבר כתוב בלשון קרובה יותר ללשונו השירית והציורית הנפלאה של הורביץ.
***
צופיה: תדליק בבקשה סיגריה.
ללי: את מאלצת אותי לעשן כמו קטר.
צופיה: אין דבר, תדליק! (ללי מניף ידו מעל גופה ומוציא שתי סיגריות. אחת נותן בידי צופיה. צופיה מחליקה ידה על מותנו. ללי נרתע מדוגדג וחוזר לתנוחה שלווה) תדליק! (ללי מצית וזורק את הגפרורים ליד צופיה) בשבוע שעבר התעלסתי עם אחד, אי-אפשר היה לגעת בו במותן. כל פעם כשרק כיוונתי ידי הוא נרתע. הוא היה גבוה…
ללי: מה איתו?
צופיה: נעלם.
ללי: מוסר חתולים… כמו חתולים רעבים בליל ירח…
צופיה: אגב, אתה טועה, בעניין ההוא של חוסר האהבה כלפיך. וי וי גילה לי שהוא רוחש לך ידידות עמוקה…
ללי: את מכירה גם את וי וי?
צופיה: כן. היכרנו לפני חודשיים-שלושה…
ללי: והוא גבוה…
צופיה: כן. הוא אוהב אותך וגם אני…
ללי: את?! בקושי מכירה אותי שלושה ימים… אני עוד לא חלפתי את תקופת החתולים.
צופיה: גם אבי היה גבוה…
ללי: היה?
צופיה: נפטר במלחמה כשהייתי בת ארבע.
ללי: גם אבי.
צופיה: מה?
ללי: נפטר. כשהייתי בן שמונה.
צופיה: אתה רואה את הצלקת בגבי? אמי אומרת שבאותו מקום ממש היתה גם לאבי צלקת. אתה נבוך?
ללי: מתח… מתח שהתפרק.
צופיה: אתה נבוך כאילו הייתי הראשונה בחייך…
ללי: כן, את הראשונה. כבי בבקשה את הסיגריה. (נותן בידה את הסיגריה והיא מטילה אותה למאפרה) מי זה שם בתמונה?
צופיה: (תוך שהיא מכבה את הסיגריה שלה) אבי. אתה רואה, גבוה…
ללי: כן, את הראשונה…
צופיה: תמיד אחת ראשונה…
ללי: המתח המתפרק…
צופיה: אתה מתכוון למגע…
ללי: שנים להיות נלעג. (הפסק) זה כמו טקס.
צופיה: ועכשיו סוף סוף תוכל להרים את הראש, הא?
ללי: נו, החברים… הקפה…
צופיה: ובשביל זה נמשכת אלי?
ללי: גם…
צופיה: הא, בוא, קרב אלי. (קרב מהוסס ומנשקה) שלשום, כשנפגשנו התהלכת בראש מורכן…
ללי: (מחייך) אפשרות טובה להתחמק, אבל עיני כעיני הלטאה מתרוצצות ורואות סביבי.
צופיה: לא בדיוק.
ללי: מה לא בדיוק?
צופיה: אני מתכוונת לפחד ולבריחה. יש לך משהו כמו אפילפסיה רוחנית.
ללי: מוזר גם הרופאים קבעו שיש לי כל הסימפטומים לאפילפסיה מבלי שיש לי.
צופיה: אתה יודע, מאז שקראתי את השיר שלך לפני שלושה שבועות בעיתון רציתי להכיר אותך.
ללי: כן, החברים סיפרו לי שמשוררת צעירה ותמהונית רוצה להכיר אותי.
צופיה: שיר מקסים. תוכל לקרוא לי אותו. (ללי במבוכה) מה אתה נבוך? שורות ראשונות.
ללי: כן… בעצם אני לא זוכר…
צופיה: תנסה, שורות ראשונות…
ללי: רגע. (מאמץ זכרונו) כן…
"בשעה שש לשעון האביב
לואיס ילדת חלום יד
ביד עם אהובה…"
צופיה: תמשיך תמשיך…
ללי: רגע. להיזכר. כן…
"יד ביד עם אהובה את השדרות תחצה
ותדמה, הכל היא תדמה
לשמש…"
צופיה: צבעוני. על מי זה נכתב?
ללי: אחת שאהבתי. היא למדה איתי בתיכון.
צופיה: מה איתה?
ללי: התחתנה. כולם נעלמים.
צופיה: אהבת אותה זמן רב?
ללי: בערך… חמש שנים.
צופיה: ככה, החיים. תסתכל בחלון. (ללי מסיט וילון) השחר מפציע.
ללי: כן. הגיעה השעה להסתלק.
צופיה: לפני שאמא שלי מתעוררת.
ללי: כן. (קם לעבר בגדיו ומתלבש. רוכן לצופיה ומנשקה בשפתיה)
צופיה: תבוא.
ללי: את מתכוונת? שלום שלום.
צופיה: אני אחכה. שלום. (האור כבה)
מתוך תמונת-הסיום
האור מחשיך והופך כחלחל. בחשכה מחליף ללי את בגדיו לבגדי פיראט, שישמשוהו בשעת החלום. נכנס למיטתו ושוקע בשינה. נעור בחלוף זמן כאחוז בלהות. יורד לחלקה הקדמי של הבמה. חלקה הקדמי של הבמה יקבל צורת מדבר כשברקע, מימין, ים.
ללי: (בוחן סביבותיו) ציפור. ציפור גדולת-אברים. אך קווי צל הותירה אחריה ציפור לבנה שחגה מעל העיר ונעלמה. (נבוך) כאן. בלב המדבר. השמש מעטרת הילה בפאתי מערב. השעה כבר מתקרבת לשש. מה אתי, מה יהיה אתי? מה כאן מלבד אותו עוף שמים… לא אור חיים, לא בריה כלשהי… איש לא בא להקביל פני. (בוחן סביבותיו. מחליק בעוגמה עיניו על חפציו, ואחר-כך בחול-הצהוב-כתום) בתים אטומים. בתים אטומים עונים בצבע גיר לבן. חלונות. אין תלונות. (בעליצות רוכן למזוודותיו ונוטל אותן, עושה צעדים ספורים) לא, איני יכול להיקרב אל העיר… אותה עיר אפופת מסתורין, אותה עיר שאור רזיה גנוז… מה אני יודע? – רק את אשר ספרו לי עוברי אורח שאותה עיר פיטמה את דמיונם. מה אני יודע? – אני יודע שאין יציאה מהעיר על אף היותה פרוצה. לא, אני לא אקרב אליה. (מתיישב על מזוודותיו) אחכה עד בוקר. (גם נע ונד סחרחר על מקומו, מאחורי הקלעים נשמע צחוק, בוחן סביבותיו. אור בין-הערבים נחלש מעט) היום נוטה לערוב. (קולות ליליים מתגברים ונחלשים חליפות ילווהו) זהו. עלי להתקין עצמי לשעת לילה. עלי להרחיק פחדים מלבי… ואחר-כך בבוקר, בבוקר לאתר את ראש-העיר ולבוא עמו בדברים. (שוב בוחן סביבותיו. נפחד) החשיכה. (מרחיק פסיעות ומכין עצמו לקראת לילה, מפשפש בחפציו ושוב בוחן אותם) הנה זה יאה לשעת הלילה. (שולה ממזוודותיו אי-אלו בגדים וגלימה נפרשת) קר, כאן, חשוף לרוחות השמים ולשממונו של המדבר. כולי רוחש חששות. (עיניו משוטטות ברקיע. מרכין ראשו בצער) מה מצער, מה מצער שהמקרה והנסיבות לא חברו למען יקרה בדרכי מלאך הכוח. כן הכוכבים, הכוכבים, הפזורים בחלקות השמים אך מהתלים בי. (הפסק. בנימת חיוך) לרגע אני מתפתה לחשוב שאלו אותות המכוונים אלי ושעלי לפענחם. אבל שום דבר, שום דבר. רק מיקסם שווא. חמישה כוכבים אני רואה (מצטחק) ארבעה אינני רואה וחמישי עוד פחות. (שוב סובב נע ונד סביבו) כאן, בדרכי ארץ, לא בא לי נוחם ומענה, אולי, מוטב, לשים מיבטחי בדרכי רקיעים. (שוקע בהרהורים, נשכב תוך כך על הרצפה כנרדם. כחלוף זמן נעור אחוז חרדה) לא, לא היתה זו הצינה המהלכת בחול… מה היו הפחדים ובני-הפחדים שנתקפתי בשנתי… (פונה לעבר השולחן שבימין הבמה למשוח בו אגם משי. מחייך כנהנה לעצמו) אגם משי, עכשיו אתן בו את פיסות הנייר, כן פיסות הנייר, היא מפת כל שנותי. (הפסק) אחר-כך, אטמן בה מחוזות שבדעתי לשוב אליהם. (מנסה להטיל פיסות הנייר על הדונג ומשתתק) מי מעכב בעדי? מי זה לעזאזל?!… שוב השטן?!… הרי הוא והאלוהים גדלים זה מתוך זה… מה לו כאן עכשיו? (האור מחשיך מעט) רוחות, ראשי עטרת רוחות… מישהו קרב, מישהו… (דמות שחורה וערטילאית נכנסת. הדמות תואר שנייה ושוב תשקע באפלה חליפות) צינה. צלמון לא ברור. מה לו כאן?… טעות, ודאי טעות… לא, הוא אינו זכאי להטרידני בשעתי היפה… אתה כאן?!… אתה כאן??? (בקול הססני ונפחד) ודאי פנה מכאן. (הפסק. דמות הצלמון שוב נראית בבירור כשבידיו פיסות הנייר) לאן אתה פונה? (הצלמון קרב אל השולחן ומניח פיסות-נייר על אגם המשי, ללי כמשותק, הצלמון מחייך ללא קול) הו, כמה חסר כוח אני להכריע במלכותי…