ב־7 באוקטובר קרה לנו דבר רע. דבר רע מאוד. פיללנו שיקרה לנו דבר טוב כקבלת פרס נובל לספרות, אך תקוותינו נגוזו. התנפצו אפילו. קרה לנו, לכולנו, דבר איום ונורא. מי נהיה כשנקום מהשבעה הלאומית? מי נהיה כשננער את האפר? מי נהיה כשאלחץ את ידו של המלך? שנים רבות יעברו עד שנצליח לחשוב על פיוס בארץ הזאת, שותתת הדם. שנים רבות יעברו עד שנצליח לדמיין עתיד אחר, לשני העמים, ופרס נובל לספרות, לי.
שלום עמיחי
שלום נדב
אנחנו כאן בכאן, באולפן המיוחד שלנו בירושלים, שמרוחק מעל ארבע אמות מבית קברות
נכון, ובכל זאת שנינו נטלנו היום ידיים
אני רוצה לספר לך שהיום יש לנו פרק מיוחד ליום כיפור
נכון, ואתה ידעת שלאונרד כהן הופיע ביום כיפור בפני החיילים?
מה אתה אומר?! לאונרד כהן?
לאונרד כהן!
וואו
וואו…
לאונרד כהן
כן, לאונרד כהן
טוב עד כאן להיום, תודה לך נדב
תודה גם לך עמיחי
בפרק הבא נדבר על לאונרד כהן, ובפרק אחריו כמובן, ספיישל בוב דילן!, ואחריו לאונרד כהן! שבוע טוב
השבוע אני ממליץ על שירתי! מה יש לומר על שירתי, היא מזכירה לי את שירתו של המשורר שארל בודלר, בתרגומי!
גילוי נאות: אני עורך את שירתי! ואת המדורי (דורי מינורי ממליץ על עצמו)!
הפעם אחרוג ממנהגי ואמליץ מראש על ספר שירה שתהיה לי הזכות (וההנאה הגדולה!) לערוך בתשלום 🙂 זוהי שירה ייחודית, יונקת ממקורות, אדנים של מוזיקליות. מזל טוב!
*לתייג את פרדס הוצאה לאור Pardes Publishing*
*שנת יופי*
הפעם אחרוג ממנהגי ואמליץ על הגולה. גילוי נאות: אני בגולה 🙂 קיבלתי מלגה להיות בגולה 🙂 מפה אני כותב את המדורי (דורי מינורי ממליץ על עצמו)!
למה אין פרס ספיר לאיפה שאני חי? למה אין פרס ישראל לגרמניה? ספוילר: *זאת לאומנות*, הצהרת אמונים לאג'נדה הציונית, שמתעלמת, במזיד או סתם מתוך בורות, מההיסטוריה העשירה של ספרות עברית דיאספורית שנכתבת בימים אלה בדירה שלי בפרידריכסהיין.
התופעה לא חדשה. אחרי שב־2012 זכה בפרס ספיר ראובן נמדר, כותב עברית נפלא ותושב ניו יורק, שינו את הכללים כך שרק סופרים *תושבי ישראל* יהיו רשאים להגיש את מועמדותם. אבל בזמן ההוא עוד לא גרתי בדירה שלי בפרידריכסהיין. האור הברלינאי הקלוש עוד לא האיר רכות את פרקט העץ (האמיתי, האמיתי) בדירתי, שמשקיפה אל הפולקספארק (הפארק הציבורי העתיק בעיר־המדינה הפדרלית). ואילו היום, כשאני משכשך את רגליי במימיו הצוננים של אגם הטגרנזי (הרחק־הרחק מהשלכטנזי, ש"מככב" על מפת התיירות של הישראלי הממוצע, ההמוני), וכן, גם "זולל" מפעם לפעם פרוסות חלומי מטוגנות באחד מדוכני הדונר קבב העממיים אחרי שתיית כוס יין (או שתיים או שלוש…) כדובר ואורח הכבוד בפתיחת תערוכה בקונסטלרהאוס בתניאן, ברי לי שמדובר בקרנפות מהסוג המכוער.
אלה לא דברים בעלמא. כשהתקנון שונה ופרס ספיר הפך מפרס אסתטי לפרס פטריוטי שמזכיר משטרים אפלים הממואר שלי (אותה סוגה נפלאה שהו כה זעזעה הטרו־ציונים כעמוס עוז :)) "שרב אחרון" טרם פורסם. ממילא לא יכולתי אז להגישו לפרס ספיר, וזאת למרות היעילות הכמעט בלתי נתפסת של הדויטשה פוסט, אדיבות האשנבאים, ההס המוחלט בתור, פריחת התרזה שבחוץ.
אל תטעו: למחאה נגד השלטון, *כל שלטון*, יש מחיר. אמנם ברלין בפרט וגרמניה בכלל מציעות שפע מענקים, פרסים ותוכניות רזידנסי לתושביהן שכותבים בשפות זרות, ובנדיבות שתעלה סומק על לחיי שרי התרבות בלבנט, אך ליבי יוצא אל כל אותם משוררות/ים וסופרות/ים צעירות/ים שאני עורך בתשלום/ים, עם שובם מההפגנות, בהתכתבות, מחדר עבודתי (חדר משלי).
ממש כ"מפיסטו" של קלאוס מאן ששיתף פעולה עם המשטר הנאצי, על הזוכה בפרס ספיר לעד יוטל צל כבד, במדינה שאין בה צל, שכן הוא או היא ידע או תדע, כי אי שם בפרידריכסהיין המעתירה, בודד, מוקף חברים אקסטריטוריאליים מכל מדינות אירופה וסוגות האומנות, בערב פונדו, פירות וסקס, בסלון שהמילה העברית "מבואה" הולמת אותו מן הסתם קצת יותר (אך גם היא לעולם לא תתפוס את המשמעות העמוקה של הצרפתית salon, מילה שמהדהדת דמויות מיתיות כקתרין דה ויוון והנרייטה הרץ), יושב אני, דיסידנט השלטון, ונבצר ממני להגיש את ספרי לפרס ספיר.
השבוע אני ממליץ כמובן על כתב העת הנפלא "הו!" בעריכתי!
גילוי נאות: אני עורך את כתב העת "הו!" 🙂 ואת המדורי דורי מינורי ממליץ על עצמו.
השבוע אפתיע ולא אמליץ על עצמי 🙂 אלא על ספר ביכוריו הנפלא של משה חרזני, "שיפודים", בעריכתי!
גילוי נאות: אני ערכתי את "שיפודים" של חרזני 🙂 בתשלום 🙂 וכן את המדורי דורי מינורי ממליץ על עצמו.
לכבוד המאורע המרגש – קבלו שרשרת הוואי של שירים מוקפצים:
מאת: לייק מי וונג
אבא אבא, גרין לי קארד
שיר בסתיו,
מונוסודיום גלוטמט
מאת: לייק מי ג'ונג שלונג וונג
סטייר פרייד וונג, אבא
אין ת.ז כחול, וייטקונג
לילי רוזנברג,
זנב של שור
מאת: לייק מי בינג בונג ג'ונג לייק מי שלונג לונג ג'ונג
אלנבי צ'יינג', פריי מי מון
מאת: בינג בונג צ'יינג' לייק מי סטייר פרייד צ'יקן פקאן און דה אושן שור
צ'ינג צ'ינג, בלינג בלינג
משבחי הביקורת:
רועי חסן: וייטנאמי, גיי ואמא אנאלפביתית? דט ואז מיי נאם
אלי קיש: אני הייתי הראשון לדבר על גל פריחת השירה הוייטנאמית־אמא־אנאלפביתית
עמוס נוי: שיר בסתיו, פריחת למון גראס
ואן נויין: נו מה אבל
שחר מריו מרדכי כתב בפייסבוק: "אושן וונג הוא וייטקונג אמיתי בשירה האמריקאית, והוא יורה באמריקה. וונג, שנולד עשור וחצי אחרי נסיגת ארה"ב מווייטנאם, דורך לאחור את ה־M־16 המוצפן בין אצבעותיו המקלידות, ויורה באמריקה. לשני ספרים בשבוע הספר הזה יש מכנה משותף: הם יורים באמריקה. והם פוגעים בול. הראשון הוא 'מלכת הנשף האחרונה באנטארקטיקה', והשני הוא הספר החדש של תהילה חכימי, 'יריתי באמריקה'".
חבר'ה, תחליטו מי יורה באמריקה. אי אפשר שכולם יירו באמריקה, שכן כך תיווצר סכנה לירי דו"צ: אם תהילה חכימי תירה באמריקה ואושן וונג יירה באמריקה, חס וחלילה עלולה חכימי לירות בטעות בוונג, או וונג בחכימי לא עלינו, ועוד לא דיברנו על מה שיקרה אם לאמריקה יימאס שיורים עליה כל היום והיא תירה בחזרה, והלא כולנו יודעים שרובים לא חסר לה, התוצאה תהיה קורבנות ופליטים, שבתורם יכתבו עוד ספרים שיירו באמריקה, וחוזר חלילה במעגל נצחי של אלימות מילולית, ובל נשכח שבסדר עולמי רב־קוטבי מי שיורה באמריקה יוצא מחזק את סין, שלא לדבר על רוסיה רחמנה ליצלן, אי לכך אולי כדאי, למען האיזון והסדר הטוב, שתהילה חכימי תירה באמריקה ואושן וונג יירה בסין ועמנואל יצחק לוי ילטף את איי שלמה.