אל המערב באוויר
הדירה שעזבנו במרכז תל אביב הייתה חיקוי חיוור של הדירה שנאלצנו לעזוב שנה לפני כן ביפו, והדירה שמצאנו בברלין הייתה חורבה, אבל בכל זאת הודינו על מזלנו הטוב כי מצאנו דירה בברלין. יפה מאוד, אמרתי לאחר הבחירות שנערכו בנובמבר, עקפנו את הפקקים. יכולנו לומר שראינו את הנולד, ואפשר היה להאמין לזה, או לכל הפחות להאמין שדניאל ראה את הנולד לבדו. למען האמת, אלמלא היו מסלקים אותנו מיפו לא היינו עוזבים. כשסילקו אותנו מיפו עבדתי בארכיון תמונות של עיתון, ובמקום לבצע את עבודתי, כלומר, לתייק עוד ועוד תמונות של אנשים במסכות כירורגיות חולפים על פני מסעדות סגורות, התבוננתי בתמונות מההתנתקות ושלחתי אותן בקבוצות וואטסאפ של חברים; תמונות של נשים בוכות, נאחזות זו בזו, נאחזות בפיסות בית, מוחזקות בידי חיילים, גופן כמעט נורה קדימה מזרועותיהם מרוב התנגדות. שלחתי את התמונות הללו בצרורות לחברים וכתבתי, "זאת אני", כי לא יכולתי לבקש עוד נחמה אחרי ימים שלמים שביקשתי נחמה, אבל יכולתי לבקש סימון של צחוק, ויכולתי לקבל אותו, ולשם כך היה עליי לבזות את עצמי, ורציתי לבזות את עצמי, כי ידעתי שבארץ הזאת אנשים מפונים מבתיהם פינויים אכזריים כל הזמן, ללא הצדקה, ואלה לא מפוני גוש קטיף וזאת לא אני. מעולם לא הייתה לנו זכות לטעון לטרגדיה משלנו על האדמה הזאת, על אחת כמה וכמה ביפו, גם אם בצפון יפו, גם אם בגבול יפו, ובכל זאת אני בוכה כאילו חרב עליי עולמי, כפי שבכו מפוני גוש קטיף, והלא אנחנו לעגנו להם אז ועודנו לועגים להם ונמשיך ללעוג להם תמיד. מחדר השינה שלנו ביפו ראו מעט ים ועץ דקל גדול שעמד בחצר הפנימית. ראו קצת גגות עקומים ושבורים, שלא הייתי יודעת איך לחשוב עליהם אלמלא היו שירים שתיארו אותם, שירים ששמעתי מאות פעמים. על גג כניסה נפרדת קצת עכור והתקרה יורדת, מרבד מקומט. חדרון קטן על הגג שפוף. שירים כאלה גרמו לי לחשוב בעבר הרחוק שיש חיים שנראים ככה כל הזמן, שפופים ועכורים ונחגגים בשיר, וחשבתי שאחפש את החיים האלה בסיפי העולם כשאגדל, אך מעולם לא היה לי האומץ להרחיק עד כדי סף. מהסלון שפנה מזרחה ראו שדרה, וכל עציה עצומים גם הם, לא דקלים, אולי שקמים, אני אומרת בזהירות מכיוון שאין לי מושג בעצים, אבל נדמה לי בכל זאת ששקמים, זקנים ושמנים ומוריקים מאוד. מוריקות פחות היו הצמרות בשדרה שניבטה מהחלון בדירתנו הבאה, במרכז תל אביב, שאותה כבר עזבנו מרצון, שממנה לא גורשנו כפי שגורשנו מיפו עקב גחמה מתמשכת של בעלת בית תחת השגחה פסיכיאטרית. את הדירה ביפו נאלצנו לעזוב מכיוון שבעלת הבית, בעודה מאושפזת במוסד פרטי יקר במיאמי, ואולי כדי לממן את שהותה במוסד הפרטי במיאמי, החליטה למכור את הנכס שלה, שהיה לנו לבית, ולי אולי לבית הראשון אי פעם. זמן מה לאחר מכן מצאנו העתק חיוור של הדירה במרכז תל אביב. הועמדנו במקומנו. העולם התהפך, אמרו לנו מתווכי הנדל"ן בעיר. תשכחו מכל מה שאתם יודעים על החיים, הם אמרו, יפו יקרה היום ממרכז תל אביב. מהחלון בחדר השינה לא ראינו עוד את הים, אבל מהחלון בסלון ניבטה שדרה נוספת עם שקמים, לא שמנים, לא זקנים, לא מוריקים. אילו רק היו מוריקים קצת יותר הייתי עשויה לשכנע את דניאל שהפוטנציאל האקדמי שלו לא מצדיק את עקירתנו אל ברלין, ולא היינו מגיעים אל הדירה הזאת, שהיא עכשיו ביתנו, שבשביל לראות ממנה חתיכת שמיים צריך לשלשל חצי גוף מחוץ לחלון ולשבור את הצוואר. כל החורף הראשון טענתי שאני רק רוצה לומר משפט אחד בהיר ובעל ערך, אבל בעצם רציתי גם דירה יפה עם נוף לתעלה, שבקיץ תחדור אליה לפעמים קרן אור, כי בדירה הזאת מנורת ה־UVB דלקה גם בקיץ, ובחשכה הזאת, כעבור שנה, דניאל השאיר אותי לבד כשטס ללוס אנג'לס לחודש שלם להתארח במכון מחקר שנטע בו תקוות שווא כשהעריך יתר על המידה את הפוטנציאל האקדמי שלו – תקוות שווא שסופן היה להתנפץ, ותופעת הלוואי הראשונה של התנפצותן הייתה שינוי מוחלט בגבולות הגזרה של מה שהיה מותר לומר לדניאל, הפיכתו לעוד אדם שנעלב בקלות בעולם של אנשים שנעלבים בקלות, אחרי שהיה סביל לחלוטין לעלבונות במשך שנים, ואני הייתי מנצלת זאת. "את כל כך נהנית להעליב אותי מול אנשים", אמר לי לא פעם, "מזלך שאני כזה גוּד ספורט", ואני לא פעם עניתי על כך שלוֹ יש מזל להיות מי שהוא, ולי יש מזל להיות עם מי שהוא; כלומר לו יש מאה אחוז מזל, ולי יש חמישים אחוז מזל, אז אני מנסה ליהנות כמה שיותר מהמזל שלי, שהוא המזל שלו. אבל בסופו של דבר גם במזל הזה חלו תמורות, גם המזל הזה הלך והתכלה, אחרי שגילה שלעולם לא יהיה פרופסור, ולחינם עזבנו את העיר המוכרת ואת הדירה בעיר המוכרת שבחלונותיה צמרות, גם אם לא מוריקות דיין, ולחינם עברנו אל עיר נטולת קסם ואל דירה נטולת נוף וחשוכה תמיד. אל החשכה הזאת חזרתי משיעורי העברית שלימדתי במרכז לחינוך מבוגרים, לא רחוק מרוזנטלר פלאץ, באזור שבו בתור תיירת נהגתי לקנות בגדים ולהתבונן באומנות עכשווית, ומן החשכה הזאת יצאתי מדי בוקר אל שיעורי הגרמנית שלמדתי בבית הספר לגרמנית שמול גשר ורשאוור. בתור תיירת חשבתי שיש חן בגשר ורשאוור, כי הגעתי אליו רק מתוך כוונה לשיר בחברה, בשעות הלילה, לשיר שירים עם חברים ועם זרים, לשתות ג'ין וטוניק ולשיר עוד ועוד שירים, לזלול להיטי פופ משנות התשעים עם כולם, להגניב לרשימה שיר לא מוכר כדי שאף אחד לא יצטרף אליי והבמה כולה תהיה שלי ואז לראות את כולם עוזבים את התא והולכים לקנות עוד ג'ין וטוניק ומשאירים אותי לבד להיחנק עם השיר הלא מוכר. זה מה שעשיתי מול גשר ורשאוור בתור תיירת. לא שמתי לב שהוא למעשה מפחיד, לא שמתי לב שמכורים נרדמים עליו בעמידה. רק בתור תושבת רשומה, רק בתור תלמידה לגרמנית שחוזרת לשם מדי בוקר, שמתי לב שזה מקום שבו המציאות מופיעה בשלה מאוד, כמעט רקובה, וניסיתי להעמיד פנים שאני אדישה לזה כשחציתי את הגשר, שאיני מבחינה בין זהב לחלודה, שהבית שלי אינו מרחב שבו אני מסתתרת מפני סבר פניו המכוערות של גשר ורשאוור אלא רק המקום שבו אני עושה את עבודתי, העבודה המוטלת עליי, להיות מי שאני, להיות אדם עם המזל שלי, שאינו טוב או רע ממזלו של חסר הבית שסנטרו על המעקה ושעיניו עצומות, ואם ינוע לרגע מתוך תרדמת, אם יחלום שמישהו רודף אחריו, אולי ייפול אל פסי הרכבת, אולי בדיוק כשתיכנס רכבת אל התחנה שבה ירדתי מדי בוקר כדי להגיע אל בית הספר ששכן בקצה הגשר, בין מועדון הקריוקי לחנות ממתקים גדולה. שם הייתי מהגרת בין מהגרים. לכולנו היה די כסף לשלם על לימודי השפה ודי זמן להקדיש להם שלוש שעות ביום. מזלנו וגורלנו נדחקו הצידה, היינו כלי קיבול לאוצר מילים ולמבנים דקדוקיים שנערמו בנו זה על זה, והיה עלינו לשמור עליהם כאילו היו מגדל צלחות שהתבקשנו לייצב ולשאת בצעדה ברחובות העיר, ואל להן להישבר, אבל לא ברור מתי ואם בכלל נוכל לערוך אותן על שולחן ולאכול מהן. שֵם המורה היה דניאלה, והיא דמתה לי. לו הזנתי את תמונתה ואז את תמונתי באפליקציה שמצביעה על דמיון לסלבריטאים, הייתי מקבלת בוודאי קבוצה זהה של שחקניות שאיש לא שמע עליהן. אפשר היה להתבלבל בינינו אלמלא הייתה היא מבוואריה ואני מתל אביב, כפי שנהגתי לומר לתלמידיי במקום לומר שאני מישראל. דניאלה לא אמרה שהיא מבוואריה, אבל בשיעור הראשון שאלתי מתחת לשולחן את Chat GPT, "איפה בגרמניה יש רי"ש מתגלגלת", והוא ענה, "בבוואריה". בהמשך שאלתי את Chat GPT אילו סטראוטיפים ידועים יש על בווארים. שאלתי אם בווארים, על פי הסטראוטיפ, שונאים שמתקנים אותם. שאלתי אם יש סטראוטיפ כזה על קבוצה כלשהי בעולם. לפי Chat GPT, אין. עם זאת, עלבונה של דניאלה כשתיקנתי אותה היה ניכר כל כך, שהכיתה כולה הפנתה לי גב לכמה ימים, ובעיניי הייתה זו כפיות טובה, כי לא למעני תיקנתי אלא למענם. ידעתי שאין שם פועל נפרד לעבר פשוט, שהרי שם פועל הוא מונח אוניברסלי שגם המערכת הסבוכה של הדקדוק הגרמני לא תפקיע ממנו את מובנו. ידעתי שבגין הזהות בין שם הפועל לנטיית "אנחנו" ו"הם" בהווה גוזרת דניאלה מנטיית "אנחנו" ו"הם" של העבר הפשוט שם פועל נפרד, וידעתי שכך היא מכשילה כיתה שלמה, טומנת בבלי דעת פח לתלמידיה וגם לעצמה, כי ידעתי מה המחיר שמשלמת מורה מבלבלת על כיתה מבולבלת, אבל התלמידים האחרים לא ידעו את זה. גם לא לין, שישבה לידי שבועיים תמימים, ובמהלכם התחלתי לחבב את ריח השמן שהזליפה על פרק ידה כמה פעמים במהלך כל שיעור. לין מָחקה אותי אחרי שתיקנתי את דניאלה. אחרי שבועיים תמימים לידי היא עברה למקום אחר. "עברת מקום", אמרתי לה כשנכנסתי לכיתה, והיא אמרה, "כן, צריך להחליף מקום לפעמים כדי שהמזל ישתנה. בערבית יש לנו פתגם כזה". כמה ימים לפני כן היא עוד אמרה לי שהיא מעריצה את נטורי קרתא. חשבתי שאני שומעת לא נכון, וביקשתי שתחזור על דבריה, והיא הסבירה לי, בלי סבלנות, שיש אדם בשם נטורי קרתא שהיא צופה בו ביוטיוב, ובהיותה מוסלמית נאו־מסורתית מוצאת את דרכו הרוחנית מעוררת השראה. "אדם בשם נטורי קרתא?" שאלתי, והיא ענתה שמדובר במנהיג של קבוצה רוחנית חשובה מאוד, ונזפה בי בשאלה: "את מישראל ולא שמעת אף פעם על נטורי קרתא?" הייתי אמורה לומר ללין שידעתי על נטורי קרתא כשעוד הייתה בעריסה, והמשפחה שלה עלתה לטיסה מדמשק לדוחא, בתחילת הבצורת על פי חישוביי, אם היא שמעה אי פעם על הבצורת, אבל נטורי קרתא זה לא שם של בן אדם. לא אמרתי את זה מכיוון שלין לא הייתה המורה, ולא היה לי על מי להגן מפני השגיאה. רק שאלתי אם היא בטוחה שזה שם של בן אדם. "הוא כל כך כריזמטי ומעניין", אמרה. אין לי מושג על מי היא דיברה. אחר כך היא הציעה לי פירות, חזרה והציעה, עד שתיקנתי את דניאלה, ואז עברה לשבת במקום אחר, ולא תקשרתי עוד עם איש עד שהצטרף לכיתתנו מוחמד, לא רק באמצע סמסטר אלא גם באיחור. הוא הגיע ליום הראשון שלו באיחור. בשל האיחור התבקש מוחמד רק לגלות במהירות מה שמו ומאין הוא בא, בלי פרטים נוספים, ובלי שנידרש לשאול אותו שאלות כפי שהיה נהוג כשהצטרפו תלמידים חדשים. לרגע הרמנו את עינינו מחוברת התרגילים, והוא רק אמר: "Muhammad, Palestine", ודניאלה אמרה, "יופי, אז יש לנו בכיתה שני פקיסטנים", כי כזו הייתה דניאלה, חרדה ומבולבלת עד כדי אי הקשבה. לעיתים קרובות אמרה Genau על טעות ו־Leider nicht על תשובה נכונה. מה גם שההבדל בין Palestine ל־Pakistan לא היה טעון בשבילה כפי שהיה בשבילי ובשביל מוחמד. "אתם מכירים?" היא שאלה את מוחמד ואת רמה, הפקיסטנית האמיתית, בהצביעה על שניהם, ומאחר שמוחמד היה מנומס מכדי לתקן אותה, הוא ורמה רק הביטו זה בזה וענו שניהם, "לא". שמחתי במוחמד הפלסטיני כי היה גבוה ונאה ולבש חולצה מכופתרת לבנה של מוג'י והרכיב משקפיים במסגרת אצטט מבריקה שדוגמתה שריון צב, ונסיעתו הארוכה של דניאל כבר הייתה באופק, ולנוכח אדם גבוה ונאה ולבוש היטב ועז מבע הוקל עליי לדמיין את התפנות הזמן והמרחב והתיישרות היסודות האחרים לכדי תנאי אפשרות של בגידה בו. מה גם שהיה פלסטיני, ויכולתי לקוות שהתכוון לפלסטין שמעבר לקו הירוק, כי פלסטינים אזרחי ישראל אני מכירה, אבל פלסטינים שאינם אזרחי ישראל פגשתי רק לעיתים נדירות. למענו הייתי משנה את מקום מושבי בכיתה. תכננתי לגשת אליו בהפסקה, להושיט לו יד ולומר, "נעים מאוד, אני מפלסטין הכבושה", כאילו לא לגלגנו בלי סוף על המשפט הזה בדיוק כשיצא מפי מכרים שלנו, כי ראינו בו יותר מאשר איתות סגולה, ראינו בו הצטעצעות, ראינו בו חנופה. תכננתי לשאול את מוחמד מדוע לא תיקן את שגיאתה של דניאלה, מדוע לא אמר, "לא פקיסטן, פלסטיין". תכננתי לצחוק איתו על דניאלה, לגייס אותו לצידי, להזהיר אותו מפניה. בהפסקה אכלתי שקית מרשמלו מחנות הממתקים הגדולה שעל יד בית הספר לגרמנית ומועדון הקריוקי, מכיוון שבבוקר שכחתי כרגיל את העתיד לבוא, את שעת הצוהריים, ולא קניתי סלט ארוז בסופרמרקט. ישבתי במסדרון, על כיסא לא נוח, במקום לאכול את ממתקיי בכיתה ריקה כפי שעשיתי בדרך כלל, כדי שמוחמד יראה אותי בשובו מהפסקת העישון שלו. וכך היה. בשובו מפינת העישון הוא עבר במסדרון. הבטתי בו והוא הביט בי. הוא אמר, "בתיאבון". אמרתי, "תודה". הוצאתי מרשמלו מהשקית והצעתי לו אותו. הוא דחה את המרשמלו במחווה גופנית מזערית, אך המשיך לעמוד לידי, ולא היה לי האומץ לומר את שתכננתי לומר. לא אמרתי, "נעים מאוד, אני מפלסטין הכבושה". אמרתי, "אני חושבת שלא שמעתי נכון קודם. מאיפה אתה?"
"אני מפקיסטן", הוא ענה. "ואת?"
לא באומץ, לא למענו ולא למען אלה שאמרו זאת לפניי ולא למען פלסטין, אלא מתוך תבוסה ומתוך תשוקה לתבוסה, אמרתי שאני מפלסטין הכבושה, והוא נראה מבולבל. הוא נראה מטולטל. הוא נראה כאילו יש לו הרבה מה לומר על כל היבט של הנושא, אבל הוא רק שאל, בגרמנית לפתע, אף על פי שהשיחה התנהלה עד אז באנגלית, אם אני מכירה את עדי. "אני מכירה הרבה עדי", אמרתי בגרמנית, והוא שאל בגרמנית, "הרבה עדי?" ולא הספקתי לענות כי דניאלה סגרה את הדלת. כך עשתה תמיד, גם אם היינו ממש על ידה. היא מעולם לא אמרה "בואו". אילו אמרה "בואו", כפי שאמרתי אני לתלמידיי עשר שניות לפני תום כל הפסקה, היינו אומרים בוודאי "עוד רגע בבקשה", כפי שתלמידיי תמיד אמרו לי. היא סגרה את הדלת. אנחנו היינו נעלבים, ומתוך עלבון היינו ניגשים מייד אל הדלת הסגורה ופותחים אותה. באותו היום גמלה בליבי ההחלטה לעשות כמוה, וכך לראשונה העלבתי את תלמידתי היקרה ביאנקה, מבקרת ספרות נודעת שעברה לברלין מפריולי, אך סירבה לספר לכיתה מדוע, ונהנתה מאוד כשהצטרפו מדי חודש תלמידים חדשים ששאלו, בתחביר פשוט יותר, למה שבן אדם יעשה לעצמו דבר כזה. היא הייתה סמוקה כשפתחה את הדלת, רגע לאחר שטרקתי אני את הדלת בראותי אותה מדדה אל הכיתה בצליעה קלה. היא שאלה אם אני עיוורת, אם לא ראיתי שהיא באה ואם אני יודעת שעברה צנתור בתחילת השבוע, מה שלא ידעתי, אבל פרצתי בבכי בבואי לומר סליחה, וביאנקה אמרה בעברית "לא נורא" והוסיפה, quando si chiude una porta, si apre un portone. כל השיעור נתתי לתלמידים לתרגל בינם לבין עצמם, כי בכל פעם שעמדתי לומר מילה הרגשתי את הבכי הגדול מתרגש עליי שנית. רק אחרי שהציגו בפניי מחזות שלמים של רופא וחולה, מוכר וקונה, שוטר ושודד, רווח לי מעט ומחאתי כפיים ותיקנתי את שגיאותיהם בקול צלול, אבל כשאמרתי "להתראות ביום שני" שוב התרגש עליי הבכי הגדול, ולא יכולתי לו. תלמידיי עזבו את הכיתה בראש חפוי בעודי מוחקת את הלוח ומוחה דמעות, ורק ביאנקה ניגשה לחבק אותי ואמרה, "אני יודעת שלא התכוונתי לפגוע בך", ואמרה שכתבה על זה משהו פעם, בלי להסביר על מה, ושאלה מה מצב הגרמנית שלי. "משתפרת", אמרתי, והיא שוב חיבקה אותי, וכך לראשונה עלה על דעתי לנסות לקרוא את רשימות הביקורת שלה. רשימות הביקורת של תלמידתי ביאנקה, שקראתי לסירוגין בגרמנית ובתרגום מכונה, כיוונו את חיציהן בשנים האחרונות למחלת הנרקיסיזם שפשתה בספרות, ובכולן הייתה טמונה הנחת היסוד כאילו בין הכותב לקורא מונח בהכרח חיץ, מונחת בהכרח הייררכייה, שעל פיה הכותב הוא האדון והקורא הוא העבד. כשביאנקה קראה את המילה "אני" בספר, היא תרגמה אותה, חוששתני, למילה "אתה". זה היה ברור לי כשמש, אף שלא הייתי בלשנית ולא מבקרת ספרות נודעת, מכיוון שכן הייתי מורה לעברית, ובמקרה אפילו המורה לעברית של ביאנקה, והכרתי היטב את גלגולו של הבלבול שבין "אני" ל"אתה" לאורך רמות א', אם כי לאו דווקא אצל ביאנקה, דווקא לא אצל ביאנקה, פחות אצל ביאנקה מאשר אצל כל שאר התלמידים. בשיעור הראשון בעברית, כשכולם מופשטים מבגרותם וניצבים מבולבלים זה מול זה ומול המורה, הם נאלצים ללמוד מתוך חיקוי את הדיאלוג "שלום, מי אתה? אני X, מי אתה? אני Y" ולדקלם אותו בזוגות. המורה מגלמת את שני התפקידים בשני קולות שונים, בעזרת תמונות או בובות, ואז מתחילה לטפטף אותו אל פיותיהם הפעורים. בסיבוב הראשון שבו משתתף אחד מהם מוטל עליה עדיין לגלם את תפקיד Y. אחרי שתנופף כמו אידיוטית באומרה "שלום" ותבצע פנטומימה של תמיהה כשתאמר "מי", היא תצביע על תלמיד מנודב כשתאמר "אתה", ובחמישים אחוז מהמקרים, כמו אידיוט בתורו, יחזור התלמיד המנודב על כינוי הגוף "אתה" במקום להמיר אותו בכינוי הגוף "אני" ויצמיד אליו את השם שלו. הוא יאמר "אתה הַנְס" במקום לומר "אני הנס". ואיך מתחילים להתווכח עם זה? "לא, לא, הנס! אני דניאל, אתה הנס". "אתה הנס", הוא יאמר שוב בחמישים אחוז מהמקרים. "לא, לא, אני – אני – אני – דניאל. ואתה?" בזמן הסיוט הזה, שהתרחש אחת לסמסטר, אני הייתי פורחת. חשה את הסבל ופורחת. אהבתי להערות את החומר אל תוך מוחותיהם. יתרה מזאת, אהבתי לקדוח את החור בגולגולת ואז לשבור את הציפוי מעל המוח בכפית, כן, כמובן, כמו קרם ברולה, ולחצוב בכפית הזאת מנת מוח קטנה שתפנה מקום לחומר החדש. ברגעים האלה יכולתי כבר להריח את השוקולדים שאקבל בסוף רמה א'2, הרמה שבה מתרחש הפלא הפדגוגי האמיתי. לפני רמה א' הם לא ידעו מילה בעברית, לא ידעו לקרוא אות אחת באלפבית. אחרי רמה א' הם יוכלו לומר כמה מילים שבכל שפה לטינית או גרמאנית היו יודעים אחרי שני שיעורים, ובצידן כתב שלם שאין להם מה לעשות איתו, אולי רק לקרוא את Finnegans Wake בעברית ולא להבין כלום כמו כל אחד אחר בכל שפה אחרת. הרבה מהתרגול בשיעורים הוא פענוח הפונטיקה של שרשרות הברות חסרות משמעות, אז למה לא באבאדאדאלגְהאראגְ'טקאמינארונקונברונטונֶרונטוּנת'ונטרוֹבארונקוונסקהוונטוהוהורדֶנֶהת'ורנוּק? אבל לא בשביל זה הם באו. הם לעולם לא יגידו שהם מתוסכלים, אבל לכל אורך רמה א' הם מתוסכלים, והמורה, אני, מחזיקה למענם, כמו שאומרים, את התקווה, את האמונה שיום אחד כל זה יהיה שווה משהו, ואחרי הפסקה של שבועיים הם חוזרים לרמה א'2, ובסוף רמה א'2 כבר מבינים שהאותיות האלה באמת מצטרפות למשפטים שלמים. הם באמת יודעים לקרוא בשפה חדשה. ואז מגיעים השוקולדים. ואחריהם מגיעה כפיות הטובה. שלב המישור. הם מפסיקים להכיר בחשיבותן של מילים חדשות, שהבחירה בהן נשמעת להם אקראית. תמיד ידרשו לדעת איך אומרים משהו שלא נמצא בתוכנית הלימודים ויתעקשו לשכוח את המילים שכן נבחרו להיכלל בה, נבחרו אקטיבית, גם אם לא בקפידה. במסגרת השכחה הדווקנית הזאת גם השליטה שהושגה בכינויי גוף תידרדר ותיסוג. שלב המישור יהפוך לעיתים לשלב ההליכה אחורה. הקושי להמיר גוף ראשון לגוף שני ולהפך במהלך דיאלוג יעמוד שוב בין התלמידים למורה, שכבר יודעת שבתום הסמסטר הזה היא לא תקבל שוקולדים. בכל פעם שתלמיד ישכח להשתמש בכינוי גוף בכלל, וישאל למשל "איפה גרה?" תזכיר לו המורה את המילה החסרה, והתלמיד יחזור עליה כשהוא אמור להמיר אותה לגוף האחר וימיר אותה לגוף האחר כשהוא אמור לחזור עליה. בתרגול של מילות שאלה יופקרו כינויי הגוף לחלוטין.
– הוא גר ביפו. מה השאלה?
– איפה הוא גר?
– פנטסטי. אנחנו נוסעים לאגם – מה השאלה?
– לאן אנחנו נוסעים?
– אתה לא נוסע לאגם. אנחנו נוסעים לאגם. מה השאלה?
המורה תוכל להסתפק בכך שהתלמיד ידע מה התשובה, כלומר ידע מה מילת השאלה, גם אם הפגין אדישות לכינוי הגוף, גם אם ניכר שכינויי הגוף עדיין אינם מציתים בו חוויית אני וזולת, חוויית אני וזולת נוכח, חוויית אני וזולת נעדר, חוויית מין, חוויית מספר. אולם לא כזאת הייתה מבקרת הספרות הנודעת ביאנקה, שידעה עברית היטב, עד כדי כך שחשדתי בה לפעמים שאינה קופצת לרמה הבאה רק משום שאינה רוצה להיפרד ממני, ומעולם לא היה לה קושי בהמרת כינויי הגוף במסגרת דיאלוג. חשדתי שהיא אפילו ממירה אותם שלא לצורך בקוראה ספרות בגוף ראשון. כמו מבקרי תרבות רבים אחרים, היא הלינה ברשימותיה על כך שצעירים בימינו חושבים שהם אמורים לזהות את עצמם בכל יצירת אומנות. הם קוראים ספר ומצפים שיהיה מראָה, בעוד ספר לא אמור להיות מראה אלא דלת. כשהרחקתי נדוד בעקבות ביאנקה אל פורומים עלומים וסרטוני יוטיוב, ראיתי סופרת קנדית צעירה מצטטת אותה ומבהירה לסיכום, בגרמנית, לא ברור לאיזה קהל: Nie ein Spiegel, immer eine Tür. לרגע הופתעתי, שהרי בין ספריה של הסופרת הקנדית הצעירה היה גם בהחלט ממואר על החלטתה שלא להפוך לאֵם ועל הפיכתה לאם מייד לאחר מכן, ורבות מפסקותיו היו כתובות בגוף שני. עם זאת, היא אכן כתבה גם ספר נהדר הנושק לדיסטופי, וברי היה לכול שהיא קוראת רצינית של ז'אנר הספרות הדיסטופית, ובכלל שהיא קוראת רחבת אופקים, שאינה מפחדת מתחומי ידע או מחומרי מציאות או מחומרי דמיון שאינם מוכרים לה, ועל כן, חרף הממואר, ודאי שהיא מעדיפה דלתות. רק כמה ימים לאחר שהרפיתי מקריאת הארכיון של ביאנקה, כשהייתי משוקעת כבר בעניינים אחרים, הבנתי שהחמצתי את העיקר בדבריה של ביאנקה כי הייתי עסוקה מדי במחשבה על סוג הטקסטים במקום לחשוב על סוג הקריאה. הסופרת הקנדית לא אמרה שהיא מעדיפה ספרים מסוג מסוים, אלא שהיא מעדיפה לקרוא אותם במצב דלת ולא במצב מראָה. כלומר, בין שאנו קוראים על המרוחק ביותר מאיתנו, ובין שאנו קוראים על אחינו התאום, שיכול גם להיות בעצמו הדבר המרוחק ביותר מאיתנו, יש לחפש את האחר, את הבלתי מוכר, ולא את המשקף־את־עצמנו. תלמידתי ביאנקה ביקשה כנראה לצעוק מעל כל גג את מצב הדלת שלה כתגובת נגד על מצב המראה הפושה בכול, אבל היא ניסתה להוכיח שבספרות עצמה פשה נרקיסיזם חריג במקום לטעון שהוא פשה מסביבה, בשוליה, בקוראיה. וזו הייתה ההוכחה לכך שמצב הדלת יכול להיות קצת עצי מדי, כפי שהוא נשמע, ולזמן ריבוי תאונות מסוג "נתקלתי בדלת" שהן תמיד, כידוע, שקר. תמיד משהו אחר קרה. האם יש טעם לקרוא טקסט אינטימי בגוף ראשון כדו"ח אנתרופולוגי גרידא? שאלתי את עצמי, והנחתי בצד את שאלת הסגנון. ביאנקה ידעה להעריך איכויות פואטיות, אבל חתכה בעדן ישר אל התוכן, ואם התוכן היה נגוע במחלה שפשתה לדידה בספרות, היא לא נכנעה לפיתוי והמירה כל "אני" ב"אתה", כאילו לא ייתכן שהחוזר ואומר "אני" אומר דבר מה שנכון גם לגביה, ומכאן שבעצם מראש לא דיבר על עצמו אלא עליה, אבל היא לא יכלה לראות זאת, משום שהייתה מחויבת כל כך למצב הדלת וסלדה כל כך ממצב המראה. שאלתי את עצמי אם בקוראנו טקסט בגוף ראשון לא מוטל עלינו להמיר את כל כינויי הגוף בכל כינויי הגוף האחרים במקביל, כאילו היינו תלמידים סבלניים מאוד בשלב המישור של לימוד שפה.