עודד כרמלי
כתב העת "הבה להבא" מציין עשר שנות פעילות רציפה וענפה – נס במונחים מקומיים וחוץ-מקומיים – ואת הנס הזה אנו חוגגים לפניכם בגיליון מיוחד, שמעלה על נס את החבורה הספרותית החדשה ואת הדור הספרותי החדש שהעמיד כתב העת לתפארת השפה העברית, הנפש האוניברסלית והלא-נודע המחייב חקירת-תמיד.
בבואי לכתוב את ההקדמה הקצרה שלהלן, הבטחתי לעצמי לנצור את הייאוש ולסתום את התוכחה, כי יום חג היום. אי לכך אסתפק בציון שתי עובדות ידועות מאליהן לגבי נוף כתבי העת בישראל:
ראשית, שאין בישראל כתבי עת. יש שירים וסיפורים הנשלחים לעורכים במייל, אבל רק הדבק החם של הדפוס מחבר בין אלה לבין אלה. אין אידיאולוגיות והשפעות, אין יריבויות וחברויות, אין ריבים ואהבות. חבורת "הבה להבא" היא אולי האחרונה שעוד חושבת ומתנסה, נפגשת ופוגשת, וכתב העת – האחרון שהוא מפעל משותף, מועדון חברים פתוח.
ושנית, שכל קורא עם שליש מצפן ורבע מצפון מוכרח להודות כי בפגייה פגומה זו תפחו כמה מהקולות החדשים החזקים והמאתגרים ביותר בספרות העברית העכשווית, וכי כל אנתולוגיה עתידית שמינית-מהימנה לספרותינו בראשית המאה ה-021 תאוכלס לפחות מחיצתה בבוגרי "הבה" (ועוד שבר משמעותי של יוצרים אורחים-פורחים שעברו בין כתליה).
כמו סקר שמיים, הגיליון הנוכחי פורש רטרוספקטיבה ראשונה לחבורה, מתוך ניסיון לעמוד על טיבם הפרטי של חבריה – המשתנה והקבוע – ועל טבעם המשותף בערפילית האחת ששימשה, ומוסיפה לשמש, מצע גזי חמקמק לכוכבים שספינת החלל "הבה להבא" תרה אחריהם בים הוואקום. פה תמצאו את מיטב יצירותיהם – ישנות וחדשות – של 17 המשוררים, המספרים והמסאים המובהקים והבוהקים ברקיע כתב העת, לפי סדר הופעתם בין דפיו.
כל אנתולוגיה נועדה לשרטט קו, ומן הסתם רבים וטובים נותרו מחוץ לקו זה, לרבות אלה שפרסמו ב"הבה להבא" מימיו הראשונים ולרבות אלה שפרסמו את ספריהם בהוצאת "הבה לאור". השמטתם מהגיליון המיוחד שלפניכם אינה בבחינת דחיית כישרונם או ביטול הזמנתם לפרסם בכתב העת בהמשך, ואני אסיר תודה לכל 114 המשתתפים שתרמו לפרויקט משכלם ומנפשם, מזמנם ומכישרונם, לאורך העשור החולף. רשימת משתתפים מלאה – ומפתיעה, אפילו לי – מופיעה בסוף הכרך שלפניכם, והערכתי ותודתי נתונות לכולם.
ומילה אישית: אני אדם גאוותן, טווס לא-קטן ומגלומן לא-בלתי-גדול, אך עריכת כתב העת לימדה אותי שיעור בענווה. אני חש זכות גדולה ללוות אמנים גדולים. אני מרגיש שהם אחים לי, כלומר דומים-שונים, ואני יודע בלי אומר ודברים שחיי רוחי היו בודדים ושוממים בלעדיהם.
מעלה-מעלה, הלאה והלאה, יאללה-יאללה!
קורות בית "הבה להבא"
"הבה להבא" קם ונקם מאפר "כתם", כתב העת שייסדתי יחד עם יהודה ויזן ב-2006, כשהיינו שנינו בני פחות מעשרים ואחת (אבל מנטלית בני יותר ממאה ואחת).
לא זה המקום למלל את גבורות "כתם", המפורסמות והעלומות, אך אציין כאן כי בניגוד לדימוי הציבורי – שבהחלט שקדנו על טיפוחו – לא היינו חמורים גמורים, דהיינו: לא היו אוזנינו ערלות לקטרוגים. כך, שעה שיהודה הפנים את הטענה לפיה דחיית "דור המדבר" של חקייני עמיחי מחייבת אימוץ של נוסחים קודמים כמודל לחיקוי (טענה שאני מעולם לא קיבלתי, שכן מעולם לא ביקשתי לחקות איש), אני הייתי רגיש לביקורת אחרת שחזרה ונשמעה: נו, אז מה כן? רוצה לומר: ומי כן?
למעט ציפי שטשוילי, שאותה מצאנו אגב סריקה ברזלית אינסופית בארכיון "במה חדשה", "כתם" לא גילה ולא ליווה כוחות חדשים. במובן זה הוא לא היה כתב עת לדידי, אלא כתב פלסתר. בקיצור, אחרי החמוריות הגסה והעיקשת של "כתם" רציתי לגדל חד-קרן: ברייה חיובית ועתידנית, שתגאל את הרפובליקה הספרותית לא להלכה ולא בתוכחה אלא בפועל ובדוגמה, בהצגת דור חדש של משוררים, מספרים ומסאים לשפה העברית.
זמן רב תרתי אחר עורך-שותף למהפכה, ובשקט שלפני הסערה – שעודנה מתחוללת למעשה, ובעצם, כמו ההיסטוריה כולה, עוד נמצאת בחיתוליה – התקרבתי לאחד המשוררים הבודדים שעלה בידם לפרסם ב"כתם": רעואל שועלי. בערך במפנה העשור השתחרר שועלי משירות קבע ממושך, חיפש את דרכו בעיר והחל לחקור אותי שתי וערב לגבי "תיקיות 02010" שערכתי יחד עם אסף שטול-טראורינג ונמרוד פלשנברג (אסופה חד-פעמית ורופפת-משהו של שירה, סאטירה ורפלקסיה בתיקיות קרטון קשיחות, שבמובן מסוים בישרה על בוא "הבה להבא"). במיוחד התרשמתי משאלה אחת פשוטה, ועם זאת נדירה כל כך במחוזותינו, ששועלי הפנה אליי בבאצ'ו הי"ד: "מה השירה צריכה?". לא מה אני צריך מהשירה: פרסום, סקס, סיבה לקום בבוקר; ואף לא מה התרבות או צרכניה צריכים מהשירה: צדק, מוסר או מוצר שישרה תחושה נעימה של צדק ומוסר; אלא למה היא, הישות-שירה, זקוקה ברגע זה.
שועלי הוא משורר אמת במובן הוויזלטירי של המילה, הווה אומר משורר המחויב לאמת, אבל ראשו הכבד לא זר למעשי שובבות משובבי נפש מסוגת האוונגרד. כך למשל, לעולם לא אשכח לילה לח אחד במחאה החברתית, כשפלאש השיג פחית צבע ושלושתנו יצאנו לצבוע את העיר באדום – תרתי משמע. אך בעוד שאני כתבתי על שמשת בנק דיסקונט "68 ש"ח דמי עמלת חריגה? נתלה אתכם בכיכר העיר!" – מילים כדורבנות, ללא ספק, אך מגושמות-ישירות – השועל המהולל ניגש לסניף בנק לאומי וצבע באותיות דם אדירות את כתובת הנאצה "בנק!". כן, הוא קרא לבנק – "בנק!". כי אין איום מפורש יותר על עצם קיומו של דבר מאשר קריאה מפורשת בשמו. עד היום אני רואה בעיני רוחי את הבנקאים מגיעים בבוקר ומגלים, אולי לראשונה בחייהם, שהם עובדים בבנק.
ואני מזכיר את הוונדליזם החביב ההוא כי היה זה באותו קיץ מפורסם שהרגשתי כי בשלה העת לכתב עת. מעולם לא סבלתי את שירת הבישולים-רחובות-התבוננויות הקטנה, המקטינה והקטנונית, אך בעת ההיא כבר היה ברור כי בא הקץ על ההבל הבורגני של "קץ ההיסטוריה", וכי תמורות טקטוניות אדירות עתידות להתרחש על האדם – הבנה שהבאישה עוד יותר את ריח שירת הבישולים שהמשיך לעלות מן העיתון. רעיונות גדולים ורדיקליים נבחשו בעולם, ולשאלת השועל "מה השירה צריכה?" השיבותי: להיות בעצמה גדולה ורדיקלית. לקרוא לבנק בשמו.
לכן גם הצעתי כי ייקרא שמו בישראל "הבה להבא" (שם שעוות מאז שוב ושוב לכדי "הבא להבא", "אבא לאבא", אפילו שמעתי פעם "הבה לקאווה") – משחק מילים ברוח האביב הערבי, תנועת אוקיופיי ומגמות טכנולוגיות-מדעיות של פוסט/טרנס-הומניזם, אם למנות כמה מרעידות האדמה העל-קרקעיות ביותר. חיפשתי שם שיבטא אופטימיות קולקטיבית ("הבה"), כלומר שיזנח את שירת האני המינורית, האדולסצנטית והמצולקת-תמיד, ובמקביל שיהיה צופה פני עתיד תוך למידה משגיאות העבר, במסגרת שאינה משחק סכום אפס רוחני ("להבא"). האם השם מוצלח? אני הראשון להודות שלא, אבל בכך ננוחם: השם האחר ששקלתי היה "פורוורדספקציה". נורא, נורא…
באוגוסט לקח על עצמו עידן אפשטיין לסגנן את הרך הנולד חד-הקרן. שנה קודם לכן עיצב אפשטיין את כריכת ספרי "ליקום אין אופוזיציה", ומעיר האוהלים ברוטשילד נסענו השועל ואני לגבול רמת גן, שם התגורר עם זוגתו דאז המעצבת נטלי קירילוב, שלושה ארנבונים שחורים ואחד לבן (אשר יפתח תיאבון מיוחד לגיליון "הבה להבא" הראשון ויכרסם לנו מספר עותקים).
קירילוב ואפשטיין – או "נרדי" כשם הבמה שלו כדיג'יי אלקטרוני, שם שרק חברי "הבה" עוד משתמשים בו – שקדו חודשים ארוכים על השפה הגרפית, ובעיקר על הלוגו שביקשנו שייראה "כמו שלט ניאון של מועדון גייז בניו יורק בשנות ה-80' בלילה גשום במיוחד". אפשטיין הוא הג'ורג' מרטין של "הבה להבא". זו הגאונות הרטרו-עתידנית שלו – ולא הדימויים החזקים שלנו המשוררים – שפיתתה עשרות אלפי ישראלים להרים את כתב העת בברים אפלוליים, בבתי קפה מופקעים, בקמפוסים מנומנמים.
השלב האחרון והמכריע היה כתיבת המניפסט, שכן כתב עת בלי מניפסט הוא ציפור בלי מקור. רצה הגורל ומניפסט "הבה להבא" נכתב ונחתם ביום הכיפורים תשע"ב, בתום מספר הקפות מסביב לדירת השועלים ותוך הבנה שכך, ממש כך, צריכים להיראות חיי האדם: בשקט, בכבוד ובאבטלה שאינה בטלה.
אפילו במסורת האירופאית של מניפסטים גוזמאיים, מניפסט "הבה להבא" הוא מלאכת מחשבת של טרפת. עיקרו בדחיית המוות – הביולוגי והרוחני – ובקריאה נמרצת לחיי נצח, לרצח טייקונים, לחילול קברים, ל-100% מס ירושה (ובכך הקדמנו, כמדומני, רבים מהדיונים הנערכים כיום), לכלכלה מבוססת אבטלה ולכיבוש ארץ ישראל השלמה – עד הפרת והחידקל – כדי לאפשר גם למשוררים עבריים לגור במרחק שלוש שעות טיסה מהוריהם, כמקובל במערב ("ילדים, סרבו לשניצל השבת!").
בשונה מפוטוריזם "קלאסי", ובהתאם לעקרונות ה-Long Now Foundation (מהם למדנו להוסיף אפס לתאריך, משמע 02011, וארבעה אפסים למספור הגיליון, משמע 00001), העתידנות שלנו נבעה דווקא מפרספקטיבה. ביקשנו לדחות את ההיסטוריות המוגזמת, מכוננת וחותמת הזהות, של תקופת חיי הורינו והוריהם (בבחינת אני בא מאיפה שנולדה הסבתא, כי רק עד שם מגיעות ידיעותיי) – ולאמץ את העבר הרחוק ואת העתיד הרחוק ("בלאו הכי עוד 5,000,002,011 שנה תצא השמש מגדרה לבלוע את זהות המזרחי!"). כי בפרספקטיבה הנכונה הכול חדש, הכול בתנועה, המסע האנושי משותף וההרפתקה לעד בשיאה. ובלשון המניפסט:
"אך דחיית המסורת אין פירושה דחיית העבר. ההפך! הוא הנכון; ההורים הספרותיים הם אלה שמבטלים את רוב העבר כפרהיסטוריה שאין לו כל נגיעה לחיינו, ובמקביל מאדירים את חשיבותן של תקופות אקראיות לגמרי, אך ורק כי הם זוכרים בעל פה את ההתחלה של 'יללה'. 'הנה קץ המחשבה! הנה קץ ההיסטוריה!' הם מנקרפלים את שירי המתים לנגד עינינו. קץ ההיסטוריה! ב-02011! עצם המחשבה על מחשבות חדשות מעייפת אותם. הראש שלהם מלט מתים! יפורז מונופול ההורים הספרותיים על העבר! מהפכות המאה הזאת אינן נופלות במהפכניותן ממהפכות המאה העשרים (הו, המאה העשרים!)"
גיליון "הבה להבא" הראשון, או בשמו המלא, "הבה להבא שהחיים לא ימותו והמתים לא יחיו", ראה את האור בנובמבר. לדפוס בפתח תקווה נסענו בשועלמוביל – כלי הרכב הנמוך ביותר שאי פעם עלה על כבישי ישראל, שהתנמך עוד יותר בשל 5,000 העותקים בתא המטען ובמושב האחורי (עם ראות מוגבלת למדי של שועל באיילון) – ומיד פצחנו בחלוקה החינמית, כלומר הלכנו לשתות. שועל דרך על רגלי וקרא "אוונגרד!" ואני פרמתי את שרוכי נעליו וקראתי "אוונגרד!". זה משחק נהדר ומומלץ בחום.
מקום מושבו של כתב העת בימיו הראשונים היה קיוסק משיח, בוטקה מוקומנטרי בסניף חב"ד שהגיש קוגל וערק, ואת המניפסט אף חתמנו בפנייה הנרגשת: "מתים שבכל זאת מעוניינים לחלוק איתנו את מחשבותיהם על כתב העת מוזמנים להגיע לישיבות המערכת, שתיערכנה בכל יום שישי בצהריים בקיוסק משיח, קינג ג'ורג' 15, תל אביב. התעלמות מהזמנה זו תגרור התעלמות דומה מצידנו". המתים לא הגיעו ואכן התעלמנו מהם, תוך קביעת קו מערכתי ראשון מסוגו בתולדות הספרות העברית, ואולי העולמית: בלי מתים. לא במקור ולא בתרגום. יש להם די והותר במות.
המשיח והבלגי התמהוני שנראה כמו המשיח
משתתף "כתם" נוסף שפניתי אליו היה יואב עזרא, סגן מנהל סניף בנק ("בנק!") מרמת גן ומצורע נצחי. יואב החל לפרסם את שיריו בשנות ה-80' בכתב העת "עכשיו", בקצב של שיר לעשור ותוך שיחוד העורך. רק בימי הנסיך הקטן הוכרה לראשונה גאונותו על ידי הצעירים ממנו בשלושה עשורים, כמו שלמה קראוס (השועל המקורי) שהוציא את ספרו "הנגן של עולם המתים" בהוצאת פלונית תנצב"ה.
אבל היה זה בחבורת "הבה להבא", ובעשור השביעי לחייו, כשיואב הגיע להארה והפך ממשורר מוות אפלולי-עגמומי למשורר החיים והכיף חיים, לאלברטו קאיירו שלנו (השוו, למשל, את שירו בגיליון הראשון: "דְּמוּת אַחַת נִסְחֶפֶת / וּדְמוּת אַחֶרֶת נֶאֱחֶזֶת בִּכְנַף חֻלְצָתִי / אֲנַחְנוּ חֲבֵרִים / בִּנְהַר הַתֹּפֶת הָאֱנוֹשִׁי / אֲבָל הַמַּאֲבָק לַחַיִּים / מֵהַטֵּרוּף הָיִיתִי יָכוֹל לַהֲרֹג אֶת שְׁנֵיהֶם וְהֵם יָכְלוּ / לַהֲרֹג אוֹתִי / בִּנְהַר הַתֹּפֶת הָאֱנוֹשִׁי", לשירו באחרון: "כָּל אֵלֶּה שֶׁמֵּתוּ פִסְפְסוּ אֶת הַכֵּיף שֶׁל הַמַּעֲלִיּוֹת").
המשיח יואב עזרא, ולעיתים ממש יואב יהוה עזרא, הוא האב הרוחני, הפוסק העליון ואולי אף האבטיפוס של חבורת "הבה" כולה. האיש והאגדה (מחבר שירי האגדה!), שכתב כרבע מיליון שירים (!), ודאי ראוי לביוגרפיה מקיפה, אבל מקוצר היריעה אסתפק באנקדוטה אחת: ב-02014 קבענו לבירה, וכשהגעתי הוא חיכה לי על ספסל מחוץ להר סיני. "עודד" קרא לי במלעיל, "אתה יודע איך קוראים לספר הבא בתורה?". לא הספקתי להגיב בתימהון המתבקש וכבר זכיתי לתשובה: "'חלל'. יש 'בראשית', 'שמות', 'ויקרא', 'במדבר' ו'דברים', והספר הבא צריך להיות 'חלל', כי בספר הזה עם ישראל יוצא מהארץ לחלל המובטח". אפילו ניסינו לכתוב את אותו ספר שישי בחומש, כשג'רמי פוגל מראיין, יואב עזרא מתנבא ואני עורך כעזרא הסופר.
ובעניין ג'רמי פוגל, מעשה שהיה כך היה: ימים ספורים לפני השקת גיליון הבכורה, שנערכה במסגרת המיסשייפס, שברתי את הראש בשאלה מי ינחה את המאורע. ידידה בשם מרב יכין, בת דודתו של המשורר סער יכין, הציעה את ג'רמי פוגל. "פוגל?" התכרכמתי. "אבל הוא שונא אותי".
מעשה שהיה קודם למעשה: חמש שנים לפני כן, עוד לפני "כתם", קשרתי שיחה עם בלגי תימהוני בחומוס בית לחם (שנינו ניסינו לפלח את אותו פלח בצל חינמי). פוגל – עולה חדש מגן עדן, דמות ישועית לגמרי – הזמין אותי לערוך עמו אנתולוגיה שכונתית-פלורנטינית, אך כשהגעתי לדירתו הפערים היו תהומיים: אני לבשתי גולף שחור וז'קט זמש, ג'רמי לבש תחתונים; אני שתיתי יותר מדי, ג'רמי עישן הרבה יותר מדי; ובעיקר-בעיקר: אני הצעתי את שירי "עורשלד" המדממים שלי, וג'רמי ביקש לפרסם את "שירת הזן של הכסיל" שלו, הכוללת שירים כמו ההייקו "קקי": "אסלה ישנה / יושב, / פלופ / קקי". ובכן, אני נסתי כל עוד נפשי בי, פוגל נעלב, והתפתח מעין סיפור פרברים פרברי למדי בין שתי חבורות פלורנטיניות – כנופיית "כתם" מזה ולהקת "פיסוק רחב" מזה, שסולנה היה ג'רמי וחלילנה היה סער.
"ג'רמי? אבל מאמי, ג'רמי לא שונא אף אחד", הבטיחה הצחקנית יכין, ואכן הישו לשעבר הסכים, לא לפני שהציע כי אנחה את הערב בעצמי: "מה הבעיה? פשוט תראה יוטיובים של היטלר ושל מיק ג'אגר ותעשה משהו באמצע". אכן תיאור לא רע של סגנון ההנחיה של ג'רמי.
חברותינו נחתמה עם שורה בשירותים, שקניתי כמנחת שלום, רגע לפני שיצאנו באיחור לעמדת הדיג'יי במילק המלא עד להתפוקק והמקושט לחג המולד. כך מצא כתב העת את הפילוסוף והממריץ הגדול שלו, מחייב החיים האולטימטיבי, כבר בגיליון השלישי החל פוגל לפרסם שירים דיוניסיים ומסות ביטניקיות במסורת הקדושה של הקדוש-קדוש-קדוש, כמו "אלוהים" ו"חזון המדוזות". אגב, כשביקשתי שישלח שירים לכתב העת, פרוגי שוב שלח את "שירת הזן של הכסיל". גם בחלוף חמש עשרה שנה, כשערכתי את ספר הקאלט המוחלט שלו "תל אביב היא מים (ועוד מחשבות חופימיות)" בהוצאת "הבה לאור", והוא כבר דוקטור לפילוסופיה יהודית, יותר סוקרטס מישו – אבל סוקרטס כמו שהוא נראה אחרי ששתה את כוס התרעלה – הוא שוב ניסה לדחוף את הייקו הקקי. ואין לי ספק שגם בעוד חמש עשרה שנה הוא ינסה שוב (ואז אשיב לו שהשיר כבר פורסם בהקדמה זו).
נגיפים, נשאים ומקדמי הדבקה
שני הגיליונות הראשונים – שניהם קרוצים מנייר עיתון שחור-לבן, תוצרים אחרונים-כמעט של מכונות-ענק פרולטריות שפסו מן העולם – היו אקלקטיים וקולאז'יים, פנזיניים ממש, וכאמור נשענו ברובם על היכרויות קודמות שלי מהתוצר החברתי-תרבותי, שאף הוא פס מן העולם, המכונה "עיר".
אלא שאז הזמן הגיע למייל המערכת – מייל! היום כל קול קורא זוכה למאות שירים איומים, אבל בימים ההם אפילו שירים איומים היו מצרך נדיר, שלא לדבר על שירים מעולים. ואז הגיע מייל מיונדב פרידמן. יונדב הוא חבר "הבה להבא" הראשון שלא הכרתי – שקרא והזדהה ורצה להזדהות – ואין מרגש מזה לעורך. פרידמן פרסם כבר בשני, אבל רק בגיליון השלישי מצא את קולו הקורא, בשירו המכונן T. Gondii (מיקרו-טפיל המתרבה במוחם של חתולים ומשנה את התנהגותם של מכרסמים כך שייפלו טרף לחתולים, והוא נמצא גם במוחם של בני האדם, וכנראה גם במוחכם, ברגע זה) אשר קנה לו את הכינוי טי. גונדיי (מיסטר טי, הגונדולה וכו').
פיזית פגשתי את גונדיי לראשונה כשהופיע במפתיע באחד הערבים שערכנו מדי ליל רביעי במחסן ההר סיני תחת הכותרת המלבבת "גרפומניה הנאצית". אלה היו הערבים האוונגרדיים ביותר של "הבה להבא", ולעיתים קרובות היו בקהל שלושה: אהל עדן, אביגיל קולקר ובינה, הבולדוגית הצרפתייה של קולקר, אשר נבחו עלינו בבוז מהיציעים. על רקע זה יונדב עשה עליי בתחילה רושם מיושב לחלוטין: סטודנט לפסיכולוגיה, שרירן חדרי כושר, לובש חולצות טי (גונדיי). ואף על פי כן, היה בו דבר מוזר מכל יושבי החלל המעושן הזה, דבר משכיל ונסתר, אנציקלופדיסטי וניהיליסטי. חשתי שלפניי ניסיון חדשני ואכזרי, שהוא מבשרה של שירה חדשה ונוראה: שירה אבולוציונית.
אודה ולא אבוש: לא הבנתי דבר משירי יונדב פרידמן בין השנים 02012 ל-02019, עת ערכתי את ספר ביכוריו "אקסיטציה". ובכל זאת הקפדתי לפרסמם מדי גיליון, ללא יוצא מן הכלל (ותמיד בסוף החוברת, למיטיבי לכת), בידיעה שעומדת מאחוריהם תוכנית סדורה החומקת מבינתי. ואכן הייתה. ולראיה? יונדב פרידמן הוא המשורר העברי היחיד שכתב לפני 02020 על נגיפים, נשאים ומקדמי הדבקה. מי ידע?
"הנה, בשבילך, מוח": תור האדום והזהב
אם "כתם" נולד לקלחת הנסיך הקטן, תקופה שבה כל מדבקה על מחראה הצדיקה תחקיר ("שירה או אנרכיזם? סטיקרים בלב העיר"), "הבה להבא" הוא בעל-חיים מדברי שמולדתו השממה. הוא בא לעולם אחרי חיסולו השיטתי של דרג הביניים הספרותי של קובעי הטעם (הו הפקידים המסורים והנוחים לזעזוע!), ובכלל אחרי החלפת הקריאה באכילה כסמן תרבותי, הפיכתה של תל אביב מעיר עברית לעיר נדל"נית, זללנית והייטקית, סגירת המקומונים וצמצום הארציים וכמובן-כמובן הופעת הפייסבוק, סדנת הכתיבה החינמית.
בקיצור, השטיקים היח"צניים שעבדו לי נהדר ב"כתם" כבר לא עבדו (וזה לא שלא ניסיתי, ע"ע ההפגנה נגד המתים בבית הקברות טרומפלדור). וטוב שכך. המציאות הישראלית איבדה כל יכולת אינטלקטואלית להתמודד עם רעיונות, ובתמורה הלך המגזין ונפרד מהמציאות הישראלית.
לטובה אציין כאן הערה נבונה שהעיר מבקר אחד – מבקר סיפורת כמובן, שהרי ידועה לכולם רמתם של מבקרי השירה: "זה כתב עת שמבקש לחלץ את המחשבה והפואטיקה המקומיות מהפרובינציאליות, לא מהפרובינציאליות הישראלית, אלא מהפרובינציאליות של ההווה, אך גם מהפרובינציאליות במרחב, זו של כוכב הלכת 'ארץ'", כתב אריק גלסנר בבלוג שלו (אפילו לא בעיתון!). "יש כאן רצון עז להימלט מה'הומניזם' 'הרגיש' הקטן, או מהציניות, הקטנונית אף היא, שניצבים בתשתית הנפשית של התרבות בעשורים האחרונים".
למעשה, לצורך הכנת רשימת-מצאי זו הלכתי וספרתי שלוש סקירות אינטרנטיות (מגמתיות-נקמניות), יומן מסע של אילן ברקוביץ' (בדיחה סרת טעם של הלו-ציפר) בהשקת "הבה" 3 וביקורת אחת – אחת! – על כתב העת ככתב עת לאורך כל 16 גיליונותיו ועשר שנות פעילותו. זו הייתה ביקורת של דוד (ניאו) בוחבוט שפורסמה במוסף "ספרים" – ביקורת משבחת, בשום פנים לא מהללת (שאף קטלה את שירתי ואת שירת המשיח) – והיא בהחלט קלעה במשהו לרוח החבורה:
"'הבה להבא' מתנהג כמו מתבגר מבריק וטוטלי, מאוהב בפילוסופיה של עצמו, שבא לקדוח בראש ל'אמא ספרות' את כל התיאוריות הגרנדיוזיות. הילד מרשים, מיוחד ולא שגרתי, אבל לפעמים הוא קצת מגזים בכל הרעש שהוא עושה ובכל הברברת התינוקית־הגאונית שלו. זה בדיוק מה שיפה בילד זה, בעל החן המשונה: הוא מלא במודעות ובהומור עצמי המאפשרים לו להצליח לשמור על חינניותו".
(אגב, לא עברה שנה מפרסום אותה ביקורת יחידנית, ודנ"בי התקשר בדחילו ורחימו לשאול אם יורשה לו לחזור בו כליל במוסף יום הכיפורים של "ספרים", דהיינו: להתנצל בפני קוראי העיתון. לא יעבור זמן רב עד שגם הוא יתחיל לפרסם משירתו מעל דפי כתב העת, ואפילו יפרסם את ספרו השני ב"הבה לאור").
כך או כך, גיליונות 4-3 אכן היו תקופת החלמתו של החלום ממחלות הילדות של שני הגיליונות הראשונים, ועד היום כריכות האדום והזהב (כרעיון, העותקים עצמם אפסו מזמן) מעוררות בי נוסטלגיה לתקופה של התעצבות רעיונית, לא בלתי קשורה לשני ענקים שהתוודעתי אליהם באותה התקופה: רוברט מוסיל, שלימד אותי נזילות אנושית מהי, ופרננדו פסואה, שלימד אותי התפצלות אנושית מהי. וכך כתבתי ב"אדום":
"[השירה] מתייחסת למציאות רק במינימום ההכרחי כדי להפוך את ההתעלמות ממנה להפגנתית, כלומר למשמעותית. ייתכן, למשל, שחייזר מוכשר יוכל להבין דבר או שניים על המציאות שלנו מקריאה ברומן היסטורי, אפילו מרומן מדע בדיוני. אך ספק אם אי פעם יעלה בידו להבין מה ההרבה הזה שתלוי, משום מה, במריצה האדומה של ויליאם קרלוס ויליאמס".
בגיליונות אלו גם התרחבה חבורת "הבה להבא" משמעותית. תמר רפאל, שאותה הכרתי דרך בן זוגה פלאשקי, פתחה את הגיליון השלישי עם שירי "נסיגה", שלימים יעניקו את שמם לספרה. תמר בדיוק נסוגה ממסע קצר אך הרסני בהודו, כשהיא חוצה את הכביש שבין ההר סיני לקורדרוי, ועשתה עליי רושם מידי של סיסמוגרף ריתמי-פרפקציוניסטי לכל המתרחש כאן ועכשיו, כלומר זרקור פנימי ויוקד המאיר על סביבתו כבדרך אגב. תמיד אומרים על משוררות טובות שהן היורשות של וולך ועל משוררים טובים שהם היורשים של אבידן, אבל היורש האמיתי של אבידן הוא כמובן יורשת – וזו תמר רפאל, שלא למדה עברית אלא נולדה איתה. לימים תתרחק תמר מהחבורה (הדימויים הפורנוגרפיים של נרדי? סתם נרדי?), אבל בדיעבד הסתבר כי שמרה כל העת על ערוץ פרטי, אבידני-ויזלטירי, עם שועל – וכך תפתיע אותי עם ספר שירים שלם ומושלם.
נכס נוסף שנרכש ב"אדום" היה עמנואל יצחק לוי. את עמנואל פגשתי לראשונה ב-02012, עת היה עולל כבן ארבע, כשהזמין אותי לאירוע הקראת שירה ברחוב (בחיי, זה כל מה שאני זוכר מהאירוע – שעמדנו ברחוב). לפתע, בין שירי נעורים מיוזעים על לבבות שבורים ומלאכים בוכים, עלה נער אחד דמוי-סוריקטה (לא על במה, כי כאמור היינו ברחוב, עלה על ספסל) – והוא צרח והוא צווח והוא ירק: " אֲנִי הַמָּשִׁיחַ מְחוֹלֵל הַנִּסִּים!!! אֲנִי הַמָּשִׁיחַ מִי רוֹצֶה כַּרְטִיסִים??? / אֲבַטֵּל אֶת הַשּׁוֹאָה, וְאֶת הִיטְלֶר נִשְׁכַּח / מִי צָרִיךְ אֶת אוֹשְׁוִיץ כְּשֶׁיֵּשׁ לִי אוֹתָךְ???". את השיר שנאתי מיד – אבל במשורר התאהבתי תכף ומיד. הוא שילב בין משיחיות קיצונית (לא "רליגיוזיות", דתיות ממש – ולימים הוא באמת יופיע יום אחד עם כיפה שחורה) לפופ נוסח לסקלי; בין רצון עז לפרוע את הסדר הקיים להתבטלות מוחלטת נוכח אהבה, שהזכירה לי, לא בנוסח אלא ברוח, משורר אוהב ואהוב אחר – יאיר הורביץ. בקיצור, הפצרתי בו שישלח שירים, ואף הסכנתי לפרסם את "אני המשיח". כשספר ביכוריו האוקייני המופלא "השמש שרה למלכיור" יצא בהוצאת "הבה לאור", כבר אשמיט את השיר כקביים לעוף מוזר, הסובל ממקרה קשה של אי-שקט ושוגה לחשוב שהוא המשיח (זו טעות כמובן, יואב עזרא הוא המשיח).
ואילו בגיליון הרביעי והמוזהב הפציעו לא פחות משלושה כוכבים חדשים בשמי '"הבה להבא": נדב נוימן, נח אנגלהרד וסער יכין.
סער היה פרי תיווך נמרץ של סולנו לשעבר פוגל, שמסר לי את הספרונים שהוציא בהוצאה עצמית (החתומים בחותמת האלמותית "סער יכין – 100% שירה לאמיתה") ממשכנו החדש שבמצפה רמון. לוליין מילולי ללא מזרן בטיחות, בו-במקום נטע סער את אוהלו בקרקס "הבה להבא" והיווה מאחז דרומי חשוב. לא אגזים אם אומר שבשנים 02013–02014 היה כתב העת מוכר יותר במצפה רמון מאשר בתל אביב. יכין, הירבוע הארצישראלי המזמר, או "ערוכי" כפי שהוא נקרא על ידי מאז שערכתי את ספרו המבריק "קיתונות וקבין", הוא גרפומן אמיתי. כמובן, לגרפומנים יצא שם רע. אבידן היה גרפומן. פסואה – גרפומן-על. אפשר להיות גם גרפומן וגם גאון, כל עוד כל שיר הוא בגדר ניסוי. לא זאת אף זאת, הערוכי הרחוק יכין הוא אולי הקרוב אליי ביותר מבחינת זיקתו הרומנטית לחלל החיצון ביותר, ועד היום שירו "מצהר הגאווה" הוא לדידי דברי יקומים חיים. באמת "הַיְקוּם אַנְדְּרוֹגִינוֹס אָ־רוֹמַנְטִי, הוּא / דֹּב טְרִיגֶ'נְדֵּרִי אָ־מִינִי. הַיְקוּם / פַּן־סֶקְסוּאָל קִיצוֹנִי, הוּא / לֶסְבִּית לִיפְּסְטִיק, פּוֹלִיאָמוֹרִי טְרַנְסְמִגְדָּרִי. הַיְקוּם / אַנְדְּרוֹפִיל גִּ'ינוֹפִיל, הוּא / אוֹטוֹסֶקְסוּאָל בִּלְתִּי־בִּלְעָדִי"!
את אנגלהרד הכרתי כתלמיד כיתה י"א, נער מלאכי עם איכויות שטניות של כוכב דארק פופ מהאייטיז. הוא יצא אז עם הברמנית בקורדרוי, ולילה שיכורי אחד, בעודי אוחז בבר כדי לא ליפול אפיים, פניתי אליו במפתיע (הכול מפתיע כשאתה שיכור מאוד) ושאלתי אילו משוררים הוא קורא. אנגלהרד הצעיר ענה: "יונה וולך", ובו-במקום דקלם באוזניי שיר מצוין משלו, שלא מזכיר את וולך בכלל, וראשיתו בשורות הזקנות כל-כך: "הוֹ הַחַיִּים / בֶּאֱמֶת / חֵן־חֵן לָכֶם". בהמשך איבדתי את ההכרה כנראה, אך הסתפקתי בזה ולמחרת הפצרתי בו לשלוח את השיר המלא. ילד-הפלא שלנו, חולני כטאדז'ו בוונציה, שיינה אינגלע אנגלהרד בחיוכו הכאילו-מבויש ובקולו הכאילו-צרוד תמיד היה החכמולוג החכם מביננו – ושירתו המחוספסת, והגברית מאוד, היא מאמץ מתמשך למצוא רגשות ולאחוז בהם.
ואילו נוימן – היפי אמיתי שזה עתה יצא מהצוללת הצהובה – היה בן גילנו כשהתיידד עם כספי בקורדרוי. ואני מתעכב כאן על עניין הגיל שכן עד מהרה התגבשה לה חבורה בתוך החבורה, שלימים, עם התרחבות השורות, כיניתי "הפלמ"ח": שועלי, כספי ונוימן. בשיחות נפש וספר, שלישייה זו היא הוותיקה והצפופה ביותר ב"הבה להבא". תיאור נאמן של הלך רוחה אפשר למצוא בשירו היפיפה של רעואל, "על כמה ציפורים בעיר", המוקדש אמנם לכספי, אבל נקל לדמיין את נוימן כמעין עורב שלישי בשיר.
משופם אפילו בנפש, מעיניו האשקפיות נוימן הזה רואה ניצוץ בכל עשב, כוויטמן ישראלי על אסיד. פעם אחת שועלי, נוימן ואני ירדנו לפרדס. שועל הגורילה החליט לחרדתנו הגמורה לצאת לשחות, אני ניסיתי לקלף את הרצפה כדי להגיע לתקרה ומשם לטפס לחלל, ונוימן פשוט הגיש לי אפרסק. הוא הגיש לי אפרסק כתמתם-ורדרד, ועיניו הקטנות נצצו כשאמר: "הנה, בשבילך, מוח".
לזכר אראלה מבנק דיסקונט, שבידיה החסונות – וללא כל ערבונות – עצרה מאכלת מונפת מעל צווארי
בשלב זה עליי להסב את סיפורי מאפרסקים צרברליים לעניין מגונה בעליל: כסף. לא היה לנו אותו. "הבה להבא" הראשון מומן מכיסי ומכיסי השועל (ונדבה-של-הרגע-האחרון של רנה ורבין, כשהסתבר לי לילה לפני הדפוס שמע"מ הוא סוג של מס שיש לשלם). הגיליון השני: שילוב של הדסטארט, פרסומות (דוגמת בירה מכבי, אבל גם מפלגת הפיראטים, פרסומת של עמית קלינג לעמית קלינג ואפילו הפרסומת הראשונה בהיסטוריה לבונים החופשיים), תמיכה מעמותת אוטופיה של חבר המערכת הבלתי-מוכרז אורי "ארנביב" אביב ותרומות פרטיות, כמו תרומה נדיבה מאביה של קולקר, שביקשה כי נודה לה בעמוד הקרדיטים עם השורה: "בעיר וערה: אביגיל קולקר".
כדי לממן את הבשורה חרשנו את הארץ עם גיליונות וכובע לתרומות. ספק אם אי פעם הייתה בישראל חבורה ספרותית שהופיעה יותר מחבורת "הבה להבא" ב-02014. כך, למשל, יצאנו לסיבוב הופעות רולינג סטונזי בשם "טור דה פארס": שדה בוקר, מצפה רמון, ירושלים, חיפה, הקומונה בבנימינה, נמל תל אביב (ערב מחווה לחללית וויאג'ר 1) והתחנה המרכזית תל אביב (ההשקה הרשמית של "הבה" 3) – כל זה בחודש ינואר.
ובכל זאת, מכל ערבי "הבה" הבלתי נשכחים – שחלקם הסתיימו בטיפול רפואי וכולם היו צריכים להסתיים בטיפול רפואי – עליי להזכיר כאן שניים: הופעה במועדון הג'אז במצפה רמון, שתודלקה במפלים של מים כבדים והתפתחה לערב שירה עצמאי של עשרות חברים מקהילת העבריים, ו"עולם ללא סמים: ערב 'הבה להבא' למתקדמים במרכז לסיינטולוגיה" ("אנחנו ממש, ממש נגד סמים", אמרתי לרב-תטן המנהל. "כן, סמים זה פויה", החרה-החזיק אחריי פוגל), שנערך בתיאטרון אלהמברה ביפו כמעין באטל כתות בין ל. רון האברד ליואב עזרא על ליבו של טום קרוז.
גירוד המזומנים החלזוני הזה, אף שגיבש את החבורה והפיץ את שמה למרחקים, היה בבחינת איסוף סיזיפי של טל, ואני חיפשתי אחר מעיין תקציבי שריר ויציב. מראשיתו חרט הבה על ניירו את הקשר עם משוררים חוץ-לארציים, ואחרי שתי אנתולוגיות מוצלחות של שירה עכשווית קנדית ואמריקאית בגיליונות 3 ו-4 בעריכת סטיוארט רוס (היואב העזרא הקנדי) ואל פילרייס בהתאמה, עלה בדעתי לממן את החוברות שלא הצלחתי לממן בישראל – דרך מדינות זרות. כך יצא גיליון 5 עם אנתולוגיה משירה גרמנית עכשווית ובמימון מכון גתה, 7 עם מבחר של שירה פולנית חדשה בתמיכת המכון הפולני ו-8 עם אנתולוגיה לשירה רומנית בתמיכת המכון הרומני. הייתה עתידה להתפרסם גם אנתולוגיה בלגית, אך זו נסתיימה בתקרית דיפלומטית בשל הדימויים הייחודיים של נרדי (או כפי שאמר סגן השגריר לפוגל: “Mais enfin, monsieur Fogel, elle se fout une carotte dans le vagin!”)
ובכן, מה עושה עורך כתב עת שכבר חייב כסף לבתי דפוס ולא פעם הוא מזמין את עצמו לסרט אצל חברים אך ורק כדי לעצור באמצע ולשאול בשיא הנונשלנטיות אם יש משהו לאכול? פותח הוצאה לאור, כמובן. שני הספרים הראשונים בהוצאת "הבה לאור" (הקרדיט לפוגל), שראו את האור באותו היום, היו "יואב עזרא" מאת יואב עזרא וספרי "החיים לא ראויים לחיים". שניהם יצאו בכריכה קשה, עם רדיד זהב, כספרי תורה (התעקשות של פוגל לשוות לספרים מראה של ספרי קודש) ונכרכו בשזירה (התעקשות של יואב, שכן, לטענתו, מה אם מישהו ירצה יום אחד לקנות את הספר במאדים? החיכוך האטמוספרי ימיס את הדבק). בקיצור, כל ספר כזה עלה בסביבות ה-25,000 שקל. ויצאו ארבעה בסדרה לפני שעצרתי את הטירוף.
אבל אפילו בלי ההוצאה, כל גיליון היה קפיצה קטנה מהחלון, ותאבונו של אפשטיין להשבחות דפוס רק הלך ונפתח (גיליונות "הבה להבא" המחולקים חינם יקרים מספרי "הבה לאור" שנמכרים בכסף! האיש גאון פיננסי, אין מה לומר). שיא מפח הנפש הגיע ב-02015, כשהמפיק האגדי נקש הלך עם צ'קים בלתי-פריעים שלי להוצאה לפועל. ברצינות שקלתי לזנוח את הפרויקט כולו, שכרסם עוד ועוד ממרחב המחיה שלי (ארגזים במסדרון, ארגזים בשירותים) ואף הכניס אותי לרשימה השחורה של בנק ישראל בגין פיזור צ'קים ללא כיסוי (סיפור אמיתי, יחלפו שנים עד שיסכימו להנפיק לי פנקס נוסף). הבעיה: כדי לקבל את עירוי משרד התרבות יש להיות עמותה. לא זאת אף זאת: כדי לקבל את הנוזלים המחיים ממשרד התרבות יש להיות עמותה שקיימת שנתיים רצופות. זאת ועוד: בשנתיים הללו יש להוציא לפחות שני גיליונות בשנה (במילים אחרות, לא "עכשיו" ולא "סימן קריאה" היו זוכים לתמיכת המדינה).
אז פניתי לחברים דוקטור גלעד מאירי ונועה "הברבור" שקרג'י בבקשה שיפרשו עלינו את שמיכת עמותת מקום לשירה, והחלטתי לנשוך שפתיים ולהדפיס כפליים. אלא שגם הסנדול היה כפול: נאלצנו להדפיס שני גיליונות בשנה, ולדווח על כל שקל כדת וכדין למקו"ש (חלפו-עברו ימי "בעיר וערה"), וכל זאת מבלי לקבל שקל – תוך צבירת חובות תופחים והולכים הן במקום לשירה, הן אצל נקש, הן אצל אראלה ז"ל מבנק דיסקונט (לעולם לא אשכח אותך, אראלה – את אבירת השירה העברית! סליחה שקראתי לתלות אותך בכיכר העיר).
בתום שנתיים דהורות כאלו, וכשעמדנו לבסוף בתנאי הסף, בכל זאת נדחינו על הסף. מדוע? כי שנאו אותנו (בעצם, אותי. שנאו אותי). מישהו (ואני יודע מי) מיושבי הקרנות שלף סעיף אחר סעיף מתקנונים שהותקנו בכהונת גולדה או אשכול או ג'ינגיס חאן כדי לפסול אותנו טכנית. זכורה לי למשל טענה משונה לפיה אך ורק כתבי עת שמוכרים 700 עותקים ומעלה זכאים לתמיכת המדינה – כאשר ברי לכל דכיפין זב חוטמין שאין בישראל כתב עת אחד שמוכר 700 עותקים. "הבה להבא" מודפס באלפי עותקים, ובקלות היה לכתב העת העברי הנפוץ ביקום, אלא שאלה מחולקים חינם. פעם אפילו נאלצתי לאסוף תצהירים (!) ממומו מנחמה וחצי ומדודי ודישק'ה מהסודה בר כי "נמכרו" כך וכך עותקים בעסקיהם.
וזה המקום להודות לחברים במקום לשירה (לרבות מחבר רב-המכר "חשבונית המס של הנפש" איגור שוויגר), שחרגו וספגו בשמנו גרעון ארצות הבריתי עד שהגיעה לבסוף התמיכה המיוחלת ב-02017, וכן לאורי אליס, אז ראש המדור, ששוב ושוב תיקן למעננו את התקנות עד שלאיש מעורכי כתבי העת האחרים (ואני יודע מי אתם, ואף אחד לא קורא אתכם) לא הייתה עוד טענה אחת למצוץ מהאצבע. הבה ניכנס לספר התקציב של מדינת ישראל!
יאואואואואואו! או: לא יבשה תקוותנו
עורך ספרותי שומה עליו שיהיה מהמר סדרתי, כאשר המהומר הוא תמיד האדם, לעולם לא הטקסט האחד. כל אחד מחברי החבורה הנכללים בכרך שלפניכם קיבל ממני בשלב זה או אחר צ'ק פתוח (לא שהצ'קים שלי מכובדים, כאמור) לפרסם כל דבר פרי עטו – גרוע ככל שיהיה. "הבה להבא" קם כדי להוות מעבדה, הגוגל איקס של הספרות העברית, ולא כדי לפרסם "שירים יפים". לכן זהו פרויקט של חברים, תווית שמעולם לא הכחשתי. אדרבה, נפנפתי בה, למשל בפתח הדבר לגיליון 13: "כתב העת שלפניכם הוא כתב עת מוטה. אלמלא היה מוטה, לא היינו טורחים להוציאו לאור. הוא מוטה מצד השקפותיו והוא מוטה מצד משתתפיו. והוא מוטה נגדכם".
מצד שני, לא רציתי לערוך את רשומות מועדון הפיקוויקים. ואף שפרסמנו משוררים וסופרים רבים בפרסום ראשון, אף חבר חדש לא נוסף לחבורה במשך דהרת ביניים זו של גיליונות שפורסמו בקצב הקצב, ובכן, כדי לעמוד בתקנון. כך, עוד לפני שנפתח הקול הקורא, הגיליון כבר היה חתום ברובו ביצירות שהלכו והתארכו והשתכללו תוכנית וצורנית, אבל עדיין הסתדרו לפי מספר קבוע של צירים: ויזלטיר-אבידן של שועלי-רפאל-אנגלהרד, פסיכדליה ביטניקית של נוימן-פוגל, משיחיות רכה של הסוריקטה, מדעיות-רומנטית של סער ושלי וערוץ חשאי שהתקיים כל העת בין יונדב פרידמן ליואב עזרא, שעיקרו הנכחת עובדות כשירים, כמו "גַּרְגִּירֵי סַהֲרָה עַל סִפּוּנוֹ שֶׁל חָגָב סוּדָנִי בְּמַסָּעוֹ לָאַרְבֶּה" לפרידמן או "דבר אחד בטוח כשיעקב אבינו חלם על סולם / בתקופה שלו כבר היו סולמות" ליואב יהוה. צירים רבים, בהחלט, אבל נופלים מהרבה ממספר הדרכים ליקום. במילים אחרות: היינו בדפוס אך לא היינו בתנועה.
הגל החדש התרסק על פנינו בלילה אחד שכבר מזמן הפך בוקר, כשבגיליון 8 הצטרפה לחבורה גל עזרן. את גל הכרתי היכרות מזוגגת כזוגתו של נוימן, ואחרי שנפרדו התקרבנו. פורים אחד, והיא לבושה כרקדנית משנות ה-20, עצרה בדירתי וקראה משיריה האורבניים-חווייתיים, מנופים אמיצים בכוכב לכת שמסתו גדולה בהרבה ממסתו של עולם זה – בדגש על ה"זה" האליוטי. לצערי ספרה הראשון לא ראה אור בהוצאתנו, אבל משירי "זה ואתם" עוד הספקתי לפרסם. חצי שנה לאחר מכן הפכנו אנו לבני זוג. חיה חשדנית ופעורת-עיניים, ובצדק, שירתה תלך ותתפח לכדי פואמות ריתמיות מרהיבות, אפלות אפילו מהיער החשוך ביותר. כששאלתי אותה אז מדוע לא שלחה שירים עד כה, שלפה את פומית התחפושת והשיבה בביישנות: "אבל לא ידעתי שאפשר!"
והנה בגיליון 10 נשלף הקלף המנצח שני פוקר, משוררת דחוסה, מוזיקלית ושבתאית, אשת הארוס והתנטוס. לפוקר הגעתי הודות לנח אנגלהרד (וזה, חברים, תפקיד חבר המערכת!) – שקרא את שירה "תמונה" באיזה עלון סטודנטיאלי-ממוסד נורא ואיום, והפנה את תשומת ליבי למחט בערמת המושחתים. ספרה הראשון, "מחצית חביוני", הוא בעיניי מספרי השירה הגדולים שראו אור בעשור הקודם כולו, קלאסיקה מיידית שמהדהדת את "כוכבים בחוץ", ואני עדיין מחשיב את הספר לאס בחפיסת "הבה לאור".
זאת ועוד, רבים הם המשוררים המטורפים, ומעטים הם המשוררים המטורפים שמצליחים להסוות את טירופם כך שיוכלו גם לפעול בעולם. רוצה לומר: עם פוקר אפשר לעבוד. וכך אמנם עבדנו יחד על הפרויקט המתיש והמקיז דם, יזע, דמעות ואבק ארכיונים "אנדרטה של צרעת: יונה וולך – כל המחזות". בכלל, מאז ההוצאה עלתה כפורחת, כשהיא מתרחבת מעבר למנדט המקורי של פרסום כתבי החבורה, עם כותרים כמו "יורד הים" לאחי ביקום פסואה, "הנתניהוז" (שאיש לא העז להוציא) מאת ג'ושוע כהן ו"פליאס ומלזינד" של מטרלינק – והיום אנחנו מפרסמים חמישה-שישה כותרים בשנה. להזכירכם: ראשית ההוצאה בתקיעת כף שלי ושל יואב בעודנו יושבים ברחוב על הררי ספרי קודש ומחכים לפופר ולשיינה שיבואו לתת יד מיוזעת בסחיבות במדרגות.
מיד לאחר מכן, בגיליון 11, הפציע ברקיע נמרוד ברקו, ששיריו הראשונים פורסמו מעשה-טעות בכתב עת אחר. טיפוס "הבה להבא" מובהק, ברקו הוא כת של איש אחד ומקפים רבים (נרדי נוהג לומר: "הוא מקף על עצמו"), בעל-תנופה-אצ"גית-ממש. כמעין נזיר הכותב את התפילות הנואשות ביותר בכתב סתרים מיוחד הגלוי רק ברגש, ההרגשה למקרא שירי ברקו היא תמיד שהעולם ריק מאדם, והשעה לילה והאיברים מביטים כל אחד בנפרד לתהום השמיים ופורשים כל אחד תחינתו לשווא.
כבר מלא משוגעים אנוכי, והנה נוספו ב-13 הכסוף אמוץ גלעדי וספיר יונס.
הפרוזה העברית תמיד פיגרה אחרי השירה, וצירופו של גלעדי הוכיחה לי שגם דור חדש של מספרים עבריים קורא תיגר על הנוסח המאוס והלעוס, המוסרני והצדקני והטרחני, של "המציאות הישראלית". ספר ביכוריו "הנה הם באים", שראה את האור ב"הבה לאור", מציב את גלעדי בחזית המאבק הזה. סיפוריו הקצרים, בנוסח קפקא ובקט, מזככים רגעים טהורים של חרדה, סטייה והזיה, בעודם מתהלכים באזור הדמדומים האפרפר שבו האדם, בתנופת חידושיו הטכנולוגיים, מתמזג בהדרגה עם המכונות שברא, ובה בעת מגלה מחדש את הממד הקדם-אנושי, החייתי, שטמון בו. על האיש לא ארחיב כאן, שכן הוא חי בצרפת ונפגשנו, למעשה, לקפה מגומגם אחד – כשלא ידעתי מה לומר, למעט שהוא בשר מבשרנו. בו-במקום כתבתי לו את הצ'ק.
מלאכת צדיקים לעולם אינה נעשית בידי אחרים, אך שמה של ספיר הגיע אליי מחברינו במקו"ש (תודה ברבור!). דמות מאיה בז'רנואית לחלוטין, והמשוררת היחידה במאה ה-021 שעוד מותר לה לשלב עברית ואנגלית, ספיר היא ברייה סקרנית ולימינלית כמו סוג של למור. העולם דחוס מבעד לעיניה ויש לחתוך את היש הזה בסכין ולו כדי לראות נוף, אלא שאז הכול נשפך פנימה ושוב לא ניתן להבחין בין דבר לדבר. ורק השיר נותר לה, ולכולנו, למיון ולסידור דברי העולם כולם.
ועוד באותו גיליון כסוף מפז: מישל פלצ'יק ועומרי דנינו, תאומים לא-זהים ויורשיה החוקיים של שושלת מפוארת שעד אז לא הייתה נוכחת בין דפי "הבה": יונה וולך.
דנינו הוא אמן רב-תחומי ששיריו הם יצירת אמנות, במובן הפלסטי של המילה, תוצר של עיבוד חושי הרבה לפני שהוא מילולי (והאיש מילולי להפליא, מדבר בשצף, יורה בכל המופשטים). הקורא בשירתו כמו פותח דלת הורים ורואה את כל האסור לראותו, או-אז קוראים העורבים: הנה נמצא ממשיך דרכה של וולך המאוחרת.
ומיד אחריו גם המוקדמת. הרבה אחרי שלרובנו כבר מלאו שלושים, פלצ'יק הייתה נערה בת 18 כשפרסמה את שיריה הראשונים ב"הבה להבא". כוח שירי מולד, ובה בעת נערה משכילה להפליא הבקיאה בספרות עברית, אנגלית ורוסית מרוב החברים הקשישים, פלצ'יק היא שם שילדינו ישננו בגילה לבגרות ואגדה מהלכת. האגדה מספרת כי להשקת הגיליון, ערב השירה הראשון בחייה הצעירים, פלצ'יק הגיעה בליווי הפסיכיאטר המחוזי של גוש דן. כן, בחבורת "הבה להבא", בכל רגע נתון שליש מאושפזים ושני שליש זקוקים לאשפוז.
"מַד זֶרֶם חוֹלְמָנִי", כתבה ספיר יונס באחד משיריה, ואני חושב שזו הגדרה קולעת למפעל שהוא בסופו של יום כמה ארגזים, כמה מנויים וכמה אמונה. אבל ערב אחד בימי הסגר המוחלט יצאתי לכיכר ביאליק – מרחק 100 מטר מדירתי, לפי חוק – ופגשתי בזה אחר זה את צעירי-הצעירים דנינו ופלצ'יק (הם לא ידעו זה על זה). שם, על שפת המזרקה, ידעתי כי אחרי ככלות החול לא הכול יבש.
עודד כרמלי
תל אביב–היקום
דצמבר 02021
