1. זלדה רותקה למשפט אייכמן. "גם אותי בלע 'המשפט'", כתבה לחברה, "ואני הולכת מאפלה לאפלה, ממוות למוות, משרֵפה לשרפה". רושם מיוחד עשה עליה יהודי אחד שנצטווה לעקור את שיני הזהב מן המתים. אחרי ששמעה את עדותו כתבה: "נדמה לי שהאסון הכי גדול בימינו קורה לאדם שנולד גרמני. אני לא רואה זוועה יותר גדולה לאדם מאשר להיוולד בדורנו גרמני".
2. הפלסטינים הוציאו מקרבם, מצאו בקרבם, 3,000 משפדי תינוקות, מיָירֵי רוקדים, מכי קשישות. אני לא רואה זוועה יותר גדולה לאדם מאשר להיוולד בדורנו פלסטיני. אינני יודע אנה יוליכו את הבושה. יעבור דור עד שיימחה האות. ועד אז הם יתהלכו כמצורעים. כשילחצו את ידיהם ייזכרו בסרטונים. כשישמעו את דבריהם ייזכרו בסרטונים. אני לא רואה זוועה יותר גדולה לאדם מאשר להיוולד בדורנו פלסטיני.
3. אך כאנשי שמאל הסבורים כי אין פתרון מעשי או מוסרי זולת עצמאות פלסטינית, זוועתם היא גם זוועתנו. המשיחיים – המונים כבר כשליש עד חצי מעַמנו (לבושתנו), פוטרים עצמם מן העניין בטענה שהפלסטינים נאצים. שהם תמיד היו נאצים ותמיד יהיו נאצים ואין מה לעשות בזה. זאת בדיוק התפיסה הא־היסטורית שהורידה אותנו שאולה. אבל שמאל (אמיתי) מאמין בקִדמה. ושמאל (אמיתי) מאמין בשינוי. ושמאל (אמיתי) לעד עומד על המשמר מפני מהותנות וזהותנות, או "טבע" ו"מנטליות", שמפקיעות מהאדם את הסוכנוּת הסוכנות שלו (האחריות שלו), ומההיסטוריה את היסטוריוּת שלה. במשפט אייכמן אמר ק. צטניק שאושוויץ הייתה "פלנטה אחרת". תיקנוֹ דן פגיס בסרקזם מריר: "לֹא לֹא / הֵם בְּהֶחְלֵט / הָיוּ בְּנֵי־אָדָם: מַדִּים, מַגָּפַיִם. / אֵיךְ לְהַסְבִּיר. הֵם נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם".
4. אני לא רואה זוועה יותר גדולה לאדם מאשר להיוולד בדורנו פלסטיני. אך דורנו זה אינו הראשון גם לא האחרון. באחת האזעקות סיפרה השכנה בחדר המדרגות שהבניין שבו אני גר כבר הופצץ פעם: בידי חיל האוויר האיטלקי, ב־1940. מי זוכר את זה היום? טייסים איטלקים הפציצו בסביבות הרחובות טרומפלדור ובוגרשוב בתל אביב. סתם כך. ללא הבחנה. 137 אזרחים נהרגו. בימים אלה של "לא נשכח ולא נסלח" חשוב לזכור שכן נשכח וכן נסלח, כי הכול נשכח ונסלח בסופו של דבר.
5. כי שמאל (אמיתי) מאמין שאנשים משתנים ועמים משתנים והעולם משתנה. "היצור האנושי מסוגל בנקל להיות אוכל־אדם כשם שהוא מסוגל לאמץ לו את 'ביקורת התבונה הטהורה'", לימדנו מוסיל. "מתוך אותן האמונות ואותן התכונות מסוגל הוא לשני הדברים – הכול לפי הנסיבות". שמאל (אמיתי) מאמין בנסיבות. ושמאל (אמיתי) מאמין ביכולת (האדם, לא האלוהים) לשנות את הנסיבות. איטליה הפאשיסטית ייצרה פאשיסטים, גרמניה הנאצית ייצרה נאצים ומדינת חמאס מייצרת חמאסניקים. לכן שמאל (אמיתי) תומך במיטוט שלטון חמאס.
6. כתב העת שלפניכם הוא כתב עת אנטי־פוליטי במובהק ובמוצהר, אך במשך עשור ויותר הוא היה קול קורא כמעט בודד בקריית ספר בעד שינוי המציאות – ולא שינוי ייצוגיה. התעקשנו שפלסטינים הם בני אדם ממשיים, לא "נרטיבים". חזרנו והתרענו על הניסיונות להפוך את הפוליטיקה שלנו לספרות ואת הספרות שלנו לפוליטיקה, ובכך לעקר את שתיהן. ימנים ראו בנו שמאל הזוי. ושמאלנים ראו בנו ימנים, שמרנים, נאו־ליברלים ואפילו ציונים (זאת הייתה קללה עד לא מכבר). האמת היא שמאז ומעולם היינו שמאל ציוני הזוי.
7. כתב העת שלפניכם מייצג את מה שכל הצדדים מבקשים לשרש מן הארץ הזאת: אומנות לשם אומנות, מוזיקה, פסיכדליה, רוחניות חילונית, אינטלקטואליות (האף כמעט מתעקם מעצמו כשהוגים היום את המילה הזאת שהפכה עלבון, "אינטלקטואל"), בתי קפה, רביצה בבתי קפה, קיומיות אבודה, חלום, גוזמה, רצון עז לטעות ושיוכיחו אותנו על טעותנו, אופטימיות קוסמית, גאווה שווה באומה ובאנושות, נאורות, פלורליזם שאינו רלטיביזם, פשרנות בענייני המדינה וקנאות פנאטית בחיי הרוח, חיי רוח וחיי שכל וחיי נפש וחיי רגש פרטיים (כן, כשהאישי אינו הפוליטי).
8. "הַאִם זֶה הִשְׁתַּלֵּם?" שואל פרננדו פסואה בספרו המיסטי־פוליטי "מֶסר", אחרי שגולל את כל ההיסטוריה של עַמו פורטוגל. הרי האומה אינה ממשית. היא חלום, הזיה קולקטיבית. האם משתלם להילחם על חלום? האם כל זה היה כדאי – הקרבות, הדמעות, ההפגנות? כן, עונה פסואה, "כָּל דָּבָר מִשְׁתַּלֵּם / בִּתְנַאי שֶׁהַנֶּפֶשׁ אֵינָהּ קְטַנָּה מִדַּי".
9. תפקיד כתב העת שבידכם לדאוג שהנפש לא תהיה קטנה מדי.
אפשר למות מהתייבשות כשמחכים לחשבון נפש בארץ הזאת, אז אערוך אותה במקומכם: אלון עידן, ליסה פרץ, אלוף בן, עיתון "הארץ" כולו – אתם בישלתם את החרא הזה. אתם החארות שהכניסו את החרא הזה למיקרו, חיממו והגישו לנו אותו יום־יום במשך עשור. "הארץ" מתנגד להפיכה המשפטית? "הארץ" המציא את ההפיכה המשפטית, את הלוגיקה שלה, האידיאולוגיה שלה, ההיגיון התרבותי שלה, ואת גיבוריה־נבליה, וכל זאת כשערוץ 14 עוד היה ערוץ למורשת ישראל.
בעיניים משופשפות קראתי את דיווחה של גילי איזיקוביץ (26.6) באשר לכוונת שר התרבות מיקי זוהר למנות את גדי טאוב, נוה דרומי ובני ציפר לחבר הנאמנים של פרסי הספרות: "נוה דרומי היא אשת תקשורת, פאנליסטית ערוץ 14, שפרסמה באחרונה ספר על צה"ל. ד"ר גדי טאוב מזוהה גם הוא עם הימין וגם הוא מאנשי ערוץ 14. בני ציפר, עורך המוסף לתרבות וספרות בעיתון 'הארץ', הוא ממקורביו של ראש הממשלה ואשתו".
גילי, הו גילי, את שלימדת אותנו גזלייטינג מהו – הככה תגזלייטי? הנה אתקן לך: "נוה דרומי, מחברת הספר 'איך נשים הרסו את צה"ל: בנות זה איכסה', הייתה עיתונאית 'הארץ', שאיש לא שמע את שמה לפני 'הארץ', שכתבה חמש שנים ל'הארץ', שלאורך 150 טורי דעה – ב'הארץ' – הסבירה לנו מדוע המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט מנותקים ומתנשאים, ומדוע יקל וייטב לכולם אם נכפיפם לכנסת, משמע לממשלה, כלומר לביבי. ד"ר גדי טאוב, שעד לרגע האחרון ממש, כשזה נהיה מביך מדי, היה עיתונאי 'הארץ', שהשתמש בקביעות בבמה הקבועה שניתנה לו במדור הדעות של 'הארץ' – ובקביעות ובאריכות יתרה בבמה הקבועה שניתנה לו במוסף 'הארץ' – כדי להסביר לנו כיצד מנדלבליט, אהוד ברק, ברק אובמה, בג"ץ, אנשי הלטאה וג'ורג' סורוס חברו יחד כדי לתפור לביבי תיק. ובני ציפר הוא הטרול הגדול שלנו, החרא המקורי, מכחיש שואת הארמנים, מעודד אינוס הקטינות, שונא הספרות העברית, מבזה זכרם של עוז ('מת הנשיא של השבט הלבן') וויזלטיר (אילן ברקוקוועץ'), שהסתחרר מיופייה של שרה נתניהו עוד לפני שגדעון לוי נשבה בקסמי בעלה ואלוף בן קרא 'הגידו כן לזקן', כלומר הצביעו לביבי".
ההיה או שחלמתי סיוט? היה, היה גם היה. במשך עשור נתתם לכל חרא לחרבן עלינו, ואחר כך לרוץ לחבריו החארות ולהתרברב על כך שהוא מחרבן על השמאלנים בעיתון שלהם, הכול בשם הפלורליזם הקדוש. בכך גם הכשרתם עמדות אנטי־דמוקרטיות, קונספירטיביות וטרוליות כדעות לגיטימיות – וגם הפכתם את שופרות החרא לגיבורי תרבות, לאינטלקטואלים ציבוריים שראוי להזמינם לאולפנים, לבתי ספר ולוועדות פרסים.
אבל מערכת היחסים המתעללת שניהלתם עם קוראיכם השמאלנים היא החרא הקטן. החרא הגדול, עיקר הנזק שלכם, הוא הרדיקליזציה והאידיוטיזציה של הימין, קוראיכם האדוקים ביותר. אימוץ שיח ה"שיח" של השמאל על ידי הימין הוא המפץ הגדול של הפוליטיקה הישראלית החדשה – והוא מחייב את כל סוכני השיח, ואת "הארץ" בראשם, לחשבון נפש.
אתם לימדתם חארות מתנחלים כמו רוטמן לדבר על "פריוויליגיה" ו"הגמוניה". החרא הזה היה נשאר בחוג לספרות אם "הארץ" לא היה מחליט להפוך לעלון סטודנטים בתפוצה ארצית ולזרוק את החרא הזה על המאוורר. אתם תפרתם את שכפ"ץ "ישראל השנייה" שהאחים היהודים לובשים היום בדרכם לספח את השטחים. אתם ריקעתם את קסדת ה"הדרה" וה"ייצוג" שעברייני הליכוד חובשים היום בבואם למנות את קרובי משפחתם לשופטים. אתם לקחתם את הרעיונות הילדותיים שדופקים לנו את מדעי הרוח כבר עשרים שנה, ניתקתם אותם מכל הקשר והרעלתם באמצעותם את הדיון הציבורי של מדינה שלמה. אתם חתומים על שנאת האליטה (כל אליטה, בעוון אליטיזם), על הזיהוי השגוי של זחיחות וצעקנות עם אותנטיות וטבעיות, ועל הגמישות המוסרית שחוצה הלוך ושוב, ולעיתים מכחישה כליל, את הגבול שבין כוח לאמת, שרועי חסן הפליא לתמצת בשורות: "אֲנִי תָּמִיד צוֹדֵק / אֲנִי לֹא הִיסְטוֹרְיוֹן / אַל תִּתְוַכְּחוּ אִתִּי" (22.11.2016). ובמילים אחרות: אני בור, אין לי מושג מה אני סח ואין לי כל כוונה ללמוד, אבל אני קורבן (בעיני עצמי) משמע אני צודק. זה־זה אב־טיפוס החרא שהוליד את עבודות הפרפורמנס דיסטל וגוטליב, לוין ורגב.
העלו באוב, למשל, את אינס אליאס, משוררת סוג ז' מ"ערס פואטיקה" וסטודנטית שנה א' מגילמן שמישהו ב"הארץ" החליט שדי בכך כדי לתת לה לנתח את המציאות בטור "מזרחית מדוברת". מ־2016 ועד 2022 הוכיחה לנו אליאס באותות ובמופתים סטודנטיאליים נוסח "מנגנוני הכוח היו חשופים וסיפקו לנו פרספקטיבה על תפקידה של התקשורת כסוכנת סוציאליזציה" (17.2.2021) כי "'ממשלת השינוי' משרתת את הצורך של בני ובנות השבט הלבן לצופף שורות מול המזרחים כדי לגונן על עמדות הכוח שלהם", וכי "הביקורת הימנית על מוסדות השיפוט גודרה מיד בידי האליטות כסכנה לדמוקרטיה" (13.6.2021). הטור הראשון שממנו ציטטתי, אגב, נקרא "העליהום על אבישי בן חיים חושף גזענות מובנית בתקשורת הישראלית". והטור על ממשלת השינוי? "ממשלת עליונות לבנה". לא פחות.
וכשממשלת השינוי עמדה לטבוע בים הרעל, השקר והחרא שלכם, ובנט יצא בקריאה נרגשת ונואשת ל"רוב הדומם", אליאס לא ידעה את נפשה מרוב בוז. הרי ההיגיון הגילמניסטי שלה גורס שכל מי שנמצא בעמדת כוח הוא פריווילג (ולכן אשכנזי, ולכן שמאלני, ולא חשוב אם הוא באמת אשכנזי או שמאלני), ומכאן יוצא שכל מי שנמצא בעמדת כוח מוכרח להיות מיעוט, שהרי אי אפשר שהרוב יהיו פריווילגים או יחזיקו בעמדות פריווילגיות כמו "הפרדת רשויות" או "שלטון החוק" – אלא אם המיעוט הנסתר והרשע שמחזיק בעמדות הכוח השתמש בהן כדי להנדס את תודעת הרוב להחזיק בדעות שמצדיקות ומשמרות את עמדות הכוח הללו. ובמילותיה:
"רוב העסקים הגדולים, קרנות ההון והבנקים, המשאבים הטבעיים ועיקר התוצרת החקלאית, ובעיקר טבק, כותנה וסוכר, הם בשליטת בעלי ההון היהודיים וסוכניהם". אופס, זה היה מתוך הקונטרס האנטישמי "היהודי הבינלאומי". זאת אליאס: "הם שולטים בהון! הם שולטים בתקשורת ובמערכת המשפט! הם שולטים באקדמיה! הם שולטים במערכת הבנקאית!". לא, סליחה, זה היה ח"כ אוהד טל מהציונות הדתית. אולי "הם שולטים בתקשורת, באקדמיה, בהייטק, בפרקליטות, במערכת המשפט, במטכ"ל, ביחידות העילית בצבא, במשטרה, בהון, בהסתדרות ובכל מוקד כוח שאינו דמוקרטי"? לא, גם לא, זה ציוץ של ינון מגל. "מתברר כי הרוב הדומם שאליו בנט מתייחס הוא למעשה מיעוט קולני, השולט בכלי התקשורת, באקדמיה ובמנגנוני השלטון" (9.6.2021) – זאת קולומניסטית "הארץ" אינס אליאס!
בד בבד עם אליאס, טאוב ודרומי, יום בהיר אחד נעלמו (פוף!) גם הני זובידה ובני אוריאלי. לא "ישראל היום" בתקופת אדלסון ולא ה"דירבורן אינדיפנדנט" של פורד היו נוגעים עם חליפת קרינה באנטישמיות של החארות האלה – אבל "הארץ" הגיש לנו את החרא שלהם לארוחת בוקר. הנה לקט לריענון הזיכרון:
"הקיבוצים, 'החלוצים הישנים', פולשים לקרקעות חקלאיות בבנייה תעשייתית ופרטית, מתפשטים ודוחקים את האוכלוסיות ה'לא רצויות' החוצה, כל זאת בשם הסוציאליזם הלאומי. הם משתמשים במערכת החינוך ובאמצעי התקשורת כדי להשיג לגיטימציה. באמצעות 'חברת נוער' הם מביאים צעירים לקיבוצים ועושים להם המרה פוליטית (…) בתי חרושת ענקיים לניהול ביזה ושליטה על אנשים (…) הקיבוצניק, החי ליד שדות ומחסנים, צובר הון כלכלי־פוליטי באמצעות שליטה על המרחב (…) אין פלא שמסביב לקיבוצים יש עיירות יהודיות ופלסטיניות שסובלות מתת־פיתוח ומהיצע עבודה נמוך. הן כוח העבודה של הקיבוצניק".
כל זאת, גבירותיי ורבותיי, מתוך מאמר אחד ויחיד שפורסם ב־28.7.2021, טיפה בים הדם שהותר ב"הארץ" ושנשפך בימים אלה כמימי האסי. שנתיים אחר כך, כשמעודד השואה איציק זרקא ועוזריו יסקלו מכוניות "שמאלנים" בכניסה לעין חרוד, אחרי שסילקצו טוב־טוב בין הקיבוצניקים לתושבי בית שאן, תדווחו על האלימות בזעזוע וחלחלה – אבל אתם אחראים לדם הזה ואתם אחראים לחרא הזה.
וזוכרים איך סיפרתם לנו שש"ס זה השיט? שלחתם את צ'יקי (זוכרים את צ'יקי?) לסקר את נהירת האינטלקטואלים המומצאים שלכם זובידה, כחלילי ואופיר "דרעי הוא אובמה הישראלי" טובול ל"מועצה החברתית־כלכלית" של ש"ס. וכך נפתח המאמר, זה המשפט הראשון: "יותר מכל מפלגה אחרת, ש"ס לוקחת הפעם על כתפיה את סדר היום החברתי" (4.2.2015). אחר כך טובול התפכח מהעבריין המורשע דרעי (מה קרה, טמבלול? פעמיים שוחד זה שוחד אחד יותר מדי מבחינתך?) וקרא ב"הארץ" להקמת מפלגה חברתית חדשה בראשות – חכו, הנה זה בא – אורלי לוי־אבקסיס! כי רק היא יכולה להציע "פיוס בין המגזרים השונים אחרי שנים של שיסוי" ולייסד "מפלגה שהיהדות המחברת והמתונה הוא הבסיס הרעיוני שלה" ש"תחצה בקלות את הרף הדו־ספרתי" של מנדטים. והתוכנית הגאונית הזאת פורסמה ב־6.1.2019. זה עבד נהדר, נכון "הארץ"?
ואיך אפשר לשכוח את שפיכת דמו של יאיר גרבוז – שכל פסיק בנאומו היה אמת, וגם בזמן אמת ידעתם את זה, ועדיין שפכתם את דמו – ועם הדם את המנדטים של הרצוג ולבני?
ואיך אפשר לשכוח את בניית הוצאת הבית של נתניהו, רוטמן ולוין, "סלע מחשיך" האינסלו־פשיסטית? זיוה שטרנהל החכמה התריעה בזמן אמת מפני "הסיקור הנרחב שניתן באחרונה במוסף 'ספרים' של 'הארץ' לספרים בהוצאת 'סלע מאיר'" (2.9.2021), אז מה עשיתם? הזמנתם את המו"ל רותם סלע, שמקבל כסף מ"קרן תקווה", החארות שמממנים את "פורום קהלת", לכתוב ל"דעות" – ושלחתם (2.12.2021) את מורן שריר לראיין אותו ראיון ניצחון ("רבים מקוראי 'הארץ' מתלוננים בטוקבקים ובמכתבים למערכת על חשיפת יתר של ההוצאה השמרנית בעיתון הליברלי. גם מהכתבה הזאת הם כנראה לא יהיו מרוצים" – חה חה, השמאלנים החמוצים האלה אף פעם לא מרוצים כשמנסים לחסל להם את הדמוקרטיה בעזרת כסף זר!).
ואם כבר שריר, איך אפשר לשכוח את הפלירט שלו עם הטראמפיזם, שהחל לפני ניסיון ההפיכה שם ("תחת משטרו לא התרחשה האפוקליפסה שהזהירו אותנו ממנה. החוקה לא בוטלה, זכות ההפלה לא נשללה מנשים", סיכם ב־28.10.2020, שלושה חודשים לפני שאספסוף חמוש הסתער על הקפיטול וניסה לתלות את סגן הנשיא, ושנתיים לפני שזכות ההפלה נשללה מנשים), אבל נמשך בכיף גם אחריו ("המראה של האספסוף פורץ לבניין הקפיטול היה מבהיל לא רק בגלל ההרס והאלימות אלא גם מפני שאנשים כאלה לא אמורים להגיע למקום כזה (…) על פי התפיסה של יותר מדי אנשים בוושינגטון ובניו יורק – האזרחים האלה, ההמונים הנבערים, לא אמורים להשתתף בשלטון. טראמפ הכניס את האזרחים האלה לשם (…) הוא נתן להם נציגות במקום שהם אף פעם לא חלמו להגיע אליו. מקום כל כך רחוק ומנוכר שכבר הפך בעיניהם מזמן לישות זרה ובהמשך למעצמת אויב שרוצה לקחת להם את החירות", 13.1.2021).
מחוכם בהרבה, ולכן גם מגונה בהרבה, הוא המקרה של עורך "הארץ" אלוף בן, ששדרתו הוכיחה גמישות איינשטיינית־ממש ביחס לדמוקרטיה שלנו. "אם נתניהו יתקדם להסדר", כתב בן ב־27.9.2018, "ישאל השמאלן המצוי את עצמו: מה יותר חשוב – הסיכוי לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, או לפחות למיתונו, או הסיקור שנתניהו קיבל באתר 'וואלה!' סביב בחירות 2015? מימוש חזון שתי המדינות, או השמפניה והסיגרים שהזוג נתניהו קיבל מארנון מילצ'ן? סיום או צמצום הכיבוש, או סעודות השף במעון בבלפור? התשובה ברורה מאליה".
והלא אלה בדיוק יחסי הכוח שהם חזות הכול, שהם מעל החוק, שהם מעל לצדק, שהם מעל לכל אמת, שהימין מאשים בהם את השמאל. לא פלא שבאחד ממפגני "השמאל והתקשורת מנסים לבצע הפיכה שלטונית", הרודן עצמו השתמש בבן על מנת לשלהב את תומכיו: "אני נאלץ לאכזב גם את עיתון 'הארץ' שהבוקר פרסם מאמר שהציע לי באופן מפורש הצעת אתרוג – 'רק תיסוג מיהודה ושומרון ונרד ממך'. התשובה שלי היא – 'לא תודה'".
אבל אם בן באמת מאמין שבכוח השמאל (איך?) פשוט למשוך את כתבי האישום, הרי יוצא שהוא מסכים עם נתניהו, ועם טאוב, ועם אליאס, ועם כל החארות האלה, שאנחנו באמת לא חיים במדינת חוק, שיש דיפ סטייט, שאכן ישבו ניצן ואלשיך וזקני ציון האשכנזים והחליטו להפיל את שלטון הימין. במקרה כזה, טוב יעשה בן אם יחשוף את הקנוניה, ומי יודע, אולי על הדרך גם ימצא את עשרת השבטים. אבל אם לא, שידבר גלויות: שיודה שהוא מוכן להקריב את חירותו שלו על מזבח חירות ה"אחר" הפלסטיני (ולכן סופו לגמור בלי זו ובלי זו). המחאה ברחובות מוכיחה שהוא במיעוט: "השמאלן המצוי" לא מאמין ולא מעוניין בשחיתות תמורת שלום. "השמאלן המצוי" הוא פטריוט ישראלי, חילוני וציוני – בדיוק הברייה ש"הארץ" השמיץ, הספיד והכחיש.
למן היווסדו הזהיר כתב העת "הבה להבא" מפני "הניסיון להפוך את הספרות שלנו לפוליטיקה ואת הפוליטיקה שלנו לספרות, ובכך לעקר ולחסל את שתיהן" (אני, פה, קיץ 2018). ובכן, הניסיון צלח. המחפש נרטיבים – שיפתח את ערוץ הכנסת, והמחפש דיונים על צדק ומוסר – ספר שירה. טוב עשו ב"הארץ" כשהתעשתו (וטשטשו את עקבותיהם), אך האמת ניתנה להיאמר: הרצון החולני של העיתון להימצא תמיד "בצד הנכון של ההיסטוריה" – גם במחיר של עשיית שקר והפצתו – דחף אותו לצד הלא־נכון של ההיסטוריה ברגע המכריע ביותר. טוב יעשו כעת בשוקן אם ישלימו את ניקוי הדירים, ייפטרו מהקש והגבבה ההיפרבוליים, ויחזרו לשחק תפקיד חיובי (כן, חיובי) בבניית (כן, בבניית) חיי הרוח והמעש בארצנו – ובהפרדתם אלה מאלה.
לאומיים אנו, לאומיים קנאים, אבל ב מ צ ו ו ת הלאומיות אין אנו מחזיקים
– יוסף חיים ברנר, "לבירור העניין"
עם השבעת ממשלת הלילה (ומי יודע אימתי יחלוף הלילה האימתני הזה), דומה כי הברירה שבידינו אינה מלבבת: למצוא חן וגשר לסיקריקות החדשה – לשון אחרת: לשלם מס שפתיים ומוח נוסף על מס הכנסה – או לשוב להיות מיעוט, רשת רפאים דקיקה ומתוחה של אינטליגנציה עברית חופשית המתכתבת עם עצמה ללא קוראים, כפי שהיה מצבנו במזרח ובמרכז אירופה של שלהי המאה ה-19, אך הפעם כאן, בכמה רחובות בתל אביב.
עורו עברים חופשיים ושורו במציאות חיינו: כל התקציבים, הפרסים והכיבודים שהורעפו בימי מירי רגב על תועמלני הליכוד "ערס פואטיקה" יורעפו מעתה במקרה הטוב על מתנחלי "משיב הרוח" – אותם עמיחיים פעורי עיניים שעיניהם לעד טחות מראות – ובמקרה הרע על ברית הבריונים של בית אצ"ג. ומי יזכור את הזעקה שקמה בעקבות "פרסי היצירה הציונית" של לימור לבנת כשתבוא העת – והיא בוא תבוא, ובמהרה – ל"פרסי היצירה הפטריוטית" של שר התרבות מיקי זוהר? ומה רע, תשאל עצמה המשוררת החילונית, אם אשזור בשירי אלוזיה מקראית כדי לעמוד בקריטריונים? ומה חטא, יתהה המספר החנף, אם אגולל את סיפורי מנקודת מבטו של ה"אחר" החרד"לי?
לשון הקול הקורא האחרון של "יהי – כתב עת פואטי-פוליטי" פונה ליוצרים "המתבוננים בלאומיות מנקודת מבט של משיכה! עזה! ושהאמנות שלהם היא טובה!! ופוליטית!". ולוגו פסטיבל "יהי"? הוא מפת ארץ ישראל השלמה. כך. ככה. לפנינו מקרה יחידני בתולדות העולם של פסטיבל ספרות המתחפש למפה מדינית (או להפך). נקרא אפוא משירתם השלמה – היא הרי מוקדשת לנו (מרדכי אסקין, "גולגולתא"):
אל תסיטו מבטכם. קראו שוב ושוב. הוא עוד יזכה בפרס ראש הממשלה (יוענק לו מידי בני וטלילה ציפר). אחר כך גילי איזיקוביץ תראיין אותו ל"גלריה" ("אני נהנה להרגיז את השמאל" – מלא קליקים). וכן, הו כן, ספרו יראה אור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", כמו ספרו של עורכו, אלחי ("נָחָשׁ מִתְפָּרֵעַ / תּוֹלַעַת הַוִּירוּס שֶׁל בָּגָצ") סלומון. הכול בשם הפלורליזם הקדוש .
כי הרגרסיבים שלנו הם תלמידיו המצטיינים ביותר של הטרלול הפרוגרסיבי. מניפסט "יהי" היה זוכה לציון מאה בכל חוג לספרות – הם אינם פוסחים שם על אף "שיח" ו"הגמוניה", "חתירה" ו"רדיקלי", "הדרה" ו"מערך כוחות". הם הקורבן החדש.
נבחן אפוא את מערך הכוחות. עוד בטרם השבעת השקר בכנסת, בזמן כתיבת שורות אלו, "ביבי: סיפור חיי" הוא הספר הנמכר בישראל, בפער ענק, בתהום אדירה, והרחק מכל טבלאות רבי המכר "שלנו". והוצאת "סלע מאיר" – זו שמדפיסה ספרי מופת כגון "בדואיסטן: כך מדינת ישראל מאבדת את הנגב", "פרחים בקנה: כך אג'נדות רדיקליות שינו את פניו של צה"ל" (רעיון לתזה: פשיסטים והפטיש למילה "כך") ו"12 כללים לחיים" של ג'ורדן פיטרסון (במימון קרן תקווה כמובן) – הרווחית בעברית (עם 3,000 מנויים, כמו "ספרייה לעם" בשעתה, בשעתנו).
ומדוע להרחיק לכת? מבין 400 המנויים על כתב העת שלפניכם, כרבע מתגוררים מעבר לקו הירוק. ואינני מציין יחס חריג זה לגנות קוראינו בהתנחלויות. להפך: אני מציין אותו לחרפת אחינו בתל אביב וברעננה ובחיפה שאינם קוראים לא בכתב עת זה ולא באחר, ואינם מנויים לא ל"סלע מאיר" ולא ל"ספרייה לעם", אשר – כמאמר מאיר ויזלטיר – "קוֹרְאִים דְּבָרִים אֲחֵרִים. לְמָשָׁל, / הוֹרָאוֹת שִׁמּוּש שֶׁל תְּרוּפוֹת, כְּתוּבִיּוֹת בַּטֶּלֶוִיזְיָה, תַּפְרִיטִים, / מִסְרוֹנֵי אֶס-אֶם-אֶס, אִימֵילִים וְרַפּוֹרְטִים, / מַתְכּוֹנִים, הוֹרָאוֹת הַרְכָּבָה שֶׁל אִיקֶאָה, סִכּומִים חָדְשִׁיִּים שֶׁל כַּרְטִיסֵי אַשְׁרַאי, / פְּרָטִים אִישִׁיִּים בַּאֲתָרֵי דֵיטִינְג, / דִיאֶטוֹת, שִׁיטוֹת לִגְמִילָה מֵעִשּׁוּן, תָּוִיּוֹת בַּקְבּוּקִים וַאֲרִיזוֹת אֲחֵרוֹת, / עִתּוֹנִים, וַאֲפִלּוּ רוֹמָנִים". ואפילו שיר זה התיישן – גם רומנים החילונים כבר לא קוראים. פה ושם ארוטיים.
תחת מטר זה של מכונים, פורומים, ביטאונים, הוצאות לאור, קוראים – קוראים, אלוהים, קוראים! – מול צונאמי הקרנות ה"שמרניות" שמתנחשל עלינו מעבר לים, ורגע לפני המבול התנכ"י של תקציב מדינה אוונגליסטי מבית, אילו מפעלות דעת ורוח יוזמות מפלגות השמאל המוכות? מה עושים המיליונרים שלנו, למעט קוק? איפה ההייטק, איפה האוניברסיטאות, איפה העיריות? השרה למשימות לאומיות (בחיי נו) אורית סטרוק תקבל שני מיליארד שקל להעמקת הזהות היהודית (ו"לכידות התא המשפחתי") בספרות, בקולנוע, במוזיקה. כמה משקיעה עיריית תל אביב, העשירה בישראל, בהעמקת הזהות העברית, הישראלית והאוניברסלית?
הנה משל יפה: לשבוע הספר העצמאי בקפה שפירא, שלא זכה לשקל אחד מעיריית תל אביב, הגיעו פקחים ואסרו על קיום המופעים. זימנה אותם לא אחרת מרויטל בן-אשר פרץ, מחזיקת תיק התרבות בסיעת דון חולדאי ובעלת חווילה נאה בגינה, שלא היה נאה לה שיקריאו שירה תחת חלונה (השעה הייתה שש לשעון האביב, אבל לה יש פרוטקציות). בצירוף מקרים משעשע, פה ברמת גן – לא שם בפלסטין – מתכנסים חברי "פורום קפה שפירא להשבת ההיגיון והציונות לשיח", ומציעים "קתדרה ברוח ההיגיון, הציונות וערכי המשפחה", "מכון לביקורת טקסטים ברוח ההיגיון" (ההיגיון מאוד חשוב להם!) ו"כיבוש מחדש של השיח הציוני בספרות הגותית, בפרוזה ובשירה".
לאחרונה השפיראים (בשיתוף עם "טוב ויפה – בית ספר לאמנות ועיצוב באור היהדות") אף פרסמו ביטאון בשם "שמשון – לאמנות, תרבות וגאולה". החלק החביב עליי בגיליון הוא מאמרה של יו"ר הפורום, גלי בת חורין (גב"ח), המתעתד לחשוף את דוד גרוסמן כסופר דתי בהדחקה. דחקה? בהחלט, אבל ראוי להתעכב עליה:
"הפילוסוף רנה דקארט גזר לוגית את קיום האל מעצם קיומה של אידאת השלמות. מאחר ששלמות לא יכולה להיגזר מתוך ניסיון חיים, היא בהכרח נטבעה בנו על ידי בורא כליל השלמות. גרוסמן אמלל את ברואיו בהעניקו להם נשמה-יתרה, שמתייסרת בשל הפער הבלתי ניתן לגישור בין המציאות לבין אידאת השלמות שטבע בהם. בוראם לא הרשה להם לדעת, שלכמיהה הזו לשלמות, לטוהר, לאינסופיות, לפלאי, לאהבה טהורה – יש שם: אמונה באלוהים (…) למען השם הנח כבר תפילין, גרוסמן!".
אל תגלגלו עיניכם. האמינו לה שהיא מאמינה לעצמה (ולפילוסוף רנה דקארט!): לאהבתנו הטהורה, לפליאתנו מהפלאי, לכל שאיפותינו לנשגב (הפילוסוף עמנואל קאנט!) יש שם – והוא השם. ויש כתובת אחת – תפילין. ולחילונים אין כל דריסת רגל במופלא מהם (גרוסמן דורש במופלא ממנו, אך הוא כאמור דתי בארון). גב"ח מעידה כך על עצמה: "חילונים כמוני, שלא חשים את הנשגב, לא נרמזים שהוא חסר בעולמם". ואם אתבקש למנות את חטאי הימין בפני בית דין של מעלה, אפתח בזה: רידוד אלוהים או הטבע לפוליטיקה מגזרית.
נוכח הוודאות (כפועל יוצא של ההיגיון!) המוחלטת, היוקדת, האמונית – אצלנו ימשיכו מסורתיים ועתידניים, אתאיסטים וחובשי כיפה, לשהות באי-ידיעה סוקראטית, ברוכה וסקרנית, כשאנו נוטלים לנו בחופשיות מארון הספרים היהודי וממגירת הסמים הפסיכדליים, מהמקרא ומהרקיע, מהעברית ומבליל לשונות העולם, כאלכימאים ומגלי ארצות. והנה בגיליון זה מצטרפים אלינו גם בני דודינו מארה"ב, שהם יהודים מלאים למרות שדגלם אחר, באנתולוגיה מיוחדת בעריכת ג'ושוע כהן, שהוא האדם היהודי ביותר שפגשתי בימי חיי.
מוסיל כתב: "רבים הדברים שאינם מוסברים, אך בשעה שאתה שר את ההמנון הלאומי אין אתה מבחין בכך". ובכן, לקול שירת ההמנון הלאומי עלינו לעמוד על משמרתנו – משמרת הדברים שאינם מוסברים, משמרת הקיומיות, משמרת המוזרות. מתפקידנו להשיב לחיים את מוזרותם, ולהשיב לספרותנו את תפקיד גילוי המוזרות. מדוע? ראשית כי החיים אכן מוזרים עד הסוף. ושנית כי זו הדרך היחידה לנצח במלחמת התרבות: להציע אומנות ממשית, שחוקרת את הלא-נודע והלא-קיים והבלתי-אפשרי ומוחקת את החיוך הזחוח, הכול-יודע.
ספרותנו היא ספרות אי-הידיעה, אי-הוודאות. ואם נגזר עלינו להיות מיעוט, נהיה מיעוט. ואם נגזר עלינו להיות מיאוס, נהיה למיאוס גאה – ממילא אנו מאוסים על עצמנו עד מאוד. המיאוס הוא בשר מבשרנו, מפסגות יצירתנו! רק דבר אחד לא נסבול – וזה הזיוף, ההתקשטות בעדיים ריקים מתוכן.
כתב העת "הבה להבא" מציין עשר שנות פעילות רציפה וענפה – נס במונחים מקומיים וחוץ-מקומיים – ואת הנס הזה אנו חוגגים לפניכם בגיליון מיוחד, שמעלה על נס את החבורה הספרותית החדשה ואת הדור הספרותי החדש שהעמיד כתב העת לתפארת השפה העברית, הנפש האוניברסלית והלא-נודע המחייב חקירת-תמיד.
בבואי לכתוב את ההקדמה הקצרה שלהלן, הבטחתי לעצמי לנצור את הייאוש ולסתום את התוכחה, כי יום חג היום. אי לכך אסתפק בציון שתי עובדות ידועות מאליהן לגבי נוף כתבי העת בישראל:
ראשית, שאין בישראל כתבי עת. יש שירים וסיפורים הנשלחים לעורכים במייל, אבל רק הדבק החם של הדפוס מחבר בין אלה לבין אלה. אין אידיאולוגיות והשפעות, אין יריבויות וחברויות, אין ריבים ואהבות. חבורת "הבה להבא" היא אולי האחרונה שעוד חושבת ומתנסה, נפגשת ופוגשת, וכתב העת – האחרון שהוא מפעל משותף, מועדון חברים פתוח.
ושנית, שכל קורא עם שליש מצפן ורבע מצפון מוכרח להודות כי בפגייה פגומה זו תפחו כמה מהקולות החדשים החזקים והמאתגרים ביותר בספרות העברית העכשווית, וכי כל אנתולוגיה עתידית שמינית-מהימנה לספרותינו בראשית המאה ה-021 תאוכלס לפחות מחיצתה בבוגרי "הבה" (ועוד שבר משמעותי של יוצרים אורחים-פורחים שעברו בין כתליה).
כמו סקר שמיים, הגיליון הנוכחי פורש רטרוספקטיבה ראשונה לחבורה, מתוך ניסיון לעמוד על טיבם הפרטי של חבריה – המשתנה והקבוע – ועל טבעם המשותף בערפילית האחת ששימשה, ומוסיפה לשמש, מצע גזי חמקמק לכוכבים שספינת החלל "הבה להבא" תרה אחריהם בים הוואקום. פה תמצאו את מיטב יצירותיהם – ישנות וחדשות – של 17 המשוררים, המספרים והמסאים המובהקים והבוהקים ברקיע כתב העת, לפי סדר הופעתם בין דפיו.
כל אנתולוגיה נועדה לשרטט קו, ומן הסתם רבים וטובים נותרו מחוץ לקו זה, לרבות אלה שפרסמו ב"הבה להבא" מימיו הראשונים ולרבות אלה שפרסמו את ספריהם בהוצאת "הבה לאור". השמטתם מהגיליון המיוחד שלפניכם אינה בבחינת דחיית כישרונם או ביטול הזמנתם לפרסם בכתב העת בהמשך, ואני אסיר תודה לכל 114 המשתתפים שתרמו לפרויקט משכלם ומנפשם, מזמנם ומכישרונם, לאורך העשור החולף. רשימת משתתפים מלאה – ומפתיעה, אפילו לי – מופיעה בסוף הכרך שלפניכם, והערכתי ותודתי נתונות לכולם.
ומילה אישית: אני אדם גאוותן, טווס לא-קטן ומגלומן לא-בלתי-גדול, אך עריכת כתב העת לימדה אותי שיעור בענווה. אני חש זכות גדולה ללוות אמנים גדולים. אני מרגיש שהם אחים לי, כלומר דומים-שונים, ואני יודע בלי אומר ודברים שחיי רוחי היו בודדים ושוממים בלעדיהם.
מעלה-מעלה, הלאה והלאה, יאללה-יאללה! קורות בית "הבה להבא"
"הבה להבא" קם ונקם מאפר "כתם", כתב העת שייסדתי יחד עם יהודה ויזן ב-2006, כשהיינו שנינו בני פחות מעשרים ואחת (אבל מנטלית בני יותר ממאה ואחת).
לא זה המקום למלל את גבורות "כתם", המפורסמות והעלומות, אך אציין כאן כי בניגוד לדימוי הציבורי – שבהחלט שקדנו על טיפוחו – לא היינו חמורים גמורים, דהיינו: לא היו אוזנינו ערלות לקטרוגים. כך, שעה שיהודה הפנים את הטענה לפיה דחיית "דור המדבר" של חקייני עמיחי מחייבת אימוץ של נוסחים קודמים כמודל לחיקוי (טענה שאני מעולם לא קיבלתי, שכן מעולם לא ביקשתי לחקות איש), אני הייתי רגיש לביקורת אחרת שחזרה ונשמעה: נו, אז מה כן? רוצה לומר: ומי כן?
למעט ציפי שטשוילי, שאותה מצאנו אגב סריקה ברזלית אינסופית בארכיון "במה חדשה", "כתם" לא גילה ולא ליווה כוחות חדשים. במובן זה הוא לא היה כתב עת לדידי, אלא כתב פלסתר. בקיצור, אחרי החמוריות הגסה והעיקשת של "כתם" רציתי לגדל חד-קרן: ברייה חיובית ועתידנית, שתגאל את הרפובליקה הספרותית לא להלכה ולא בתוכחה אלא בפועל ובדוגמה, בהצגת דור חדש של משוררים, מספרים ומסאים לשפה העברית.
זמן רב תרתי אחר עורך-שותף למהפכה, ובשקט שלפני הסערה – שעודנה מתחוללת למעשה, ובעצם, כמו ההיסטוריה כולה, עוד נמצאת בחיתוליה – התקרבתי לאחד המשוררים הבודדים שעלה בידם לפרסם ב"כתם": רעואל שועלי. בערך במפנה העשור השתחרר שועלי משירות קבע ממושך, חיפש את דרכו בעיר והחל לחקור אותי שתי וערב לגבי "תיקיות 02010" שערכתי יחד עם אסף שטול-טראורינג ונמרוד פלשנברג (אסופה חד-פעמית ורופפת-משהו של שירה, סאטירה ורפלקסיה בתיקיות קרטון קשיחות, שבמובן מסוים בישרה על בוא "הבה להבא"). במיוחד התרשמתי משאלה אחת פשוטה, ועם זאת נדירה כל כך במחוזותינו, ששועלי הפנה אליי בבאצ'ו הי"ד: "מה השירה צריכה?". לא מה אני צריך מהשירה: פרסום, סקס, סיבה לקום בבוקר; ואף לא מה התרבות או צרכניה צריכים מהשירה: צדק, מוסר או מוצר שישרה תחושה נעימה של צדק ומוסר; אלא למה היא, הישות-שירה, זקוקה ברגע זה.
שועלי הוא משורר אמת במובן הוויזלטירי של המילה, הווה אומר משורר המחויב לאמת, אבל ראשו הכבד לא זר למעשי שובבות משובבי נפש מסוגת האוונגרד. כך למשל, לעולם לא אשכח לילה לח אחד במחאה החברתית, כשפלאש השיג פחית צבע ושלושתנו יצאנו לצבוע את העיר באדום – תרתי משמע. אך בעוד שאני כתבתי על שמשת בנק דיסקונט "68 ש"ח דמי עמלת חריגה? נתלה אתכם בכיכר העיר!" – מילים כדורבנות, ללא ספק, אך מגושמות-ישירות – השועל המהולל ניגש לסניף בנק לאומי וצבע באותיות דם אדירות את כתובת הנאצה "בנק!". כן, הוא קרא לבנק – "בנק!". כי אין איום מפורש יותר על עצם קיומו של דבר מאשר קריאה מפורשת בשמו. עד היום אני רואה בעיני רוחי את הבנקאים מגיעים בבוקר ומגלים, אולי לראשונה בחייהם, שהם עובדים בבנק.
ואני מזכיר את הוונדליזם החביב ההוא כי היה זה באותו קיץ מפורסם שהרגשתי כי בשלה העת לכתב עת. מעולם לא סבלתי את שירת הבישולים-רחובות-התבוננויות הקטנה, המקטינה והקטנונית, אך בעת ההיא כבר היה ברור כי בא הקץ על ההבל הבורגני של "קץ ההיסטוריה", וכי תמורות טקטוניות אדירות עתידות להתרחש על האדם – הבנה שהבאישה עוד יותר את ריח שירת הבישולים שהמשיך לעלות מן העיתון. רעיונות גדולים ורדיקליים נבחשו בעולם, ולשאלת השועל "מה השירה צריכה?" השיבותי: להיות בעצמה גדולה ורדיקלית. לקרוא לבנק בשמו.
לכן גם הצעתי כי ייקרא שמו בישראל "הבה להבא" (שם שעוות מאז שוב ושוב לכדי "הבא להבא", "אבא לאבא", אפילו שמעתי פעם "הבה לקאווה") – משחק מילים ברוח האביב הערבי, תנועת אוקיופיי ומגמות טכנולוגיות-מדעיות של פוסט/טרנס-הומניזם, אם למנות כמה מרעידות האדמה העל-קרקעיות ביותר. חיפשתי שם שיבטא אופטימיות קולקטיבית ("הבה"), כלומר שיזנח את שירת האני המינורית, האדולסצנטית והמצולקת-תמיד, ובמקביל שיהיה צופה פני עתיד תוך למידה משגיאות העבר, במסגרת שאינה משחק סכום אפס רוחני ("להבא"). האם השם מוצלח? אני הראשון להודות שלא, אבל בכך ננוחם: השם האחר ששקלתי היה "פורוורדספקציה". נורא, נורא…
באוגוסט לקח על עצמו עידן אפשטיין לסגנן את הרך הנולד חד-הקרן. שנה קודם לכן עיצב אפשטיין את כריכת ספרי "ליקום אין אופוזיציה", ומעיר האוהלים ברוטשילד נסענו השועל ואני לגבול רמת גן, שם התגורר עם זוגתו דאז המעצבת נטלי קירילוב, שלושה ארנבונים שחורים ואחד לבן (אשר יפתח תיאבון מיוחד לגיליון "הבה להבא" הראשון ויכרסם לנו מספר עותקים).
קירילוב ואפשטיין – או "נרדי" כשם הבמה שלו כדיג'יי אלקטרוני, שם שרק חברי "הבה" עוד משתמשים בו – שקדו חודשים ארוכים על השפה הגרפית, ובעיקר על הלוגו שביקשנו שייראה "כמו שלט ניאון של מועדון גייז בניו יורק בשנות ה-80' בלילה גשום במיוחד". אפשטיין הוא הג'ורג' מרטין של "הבה להבא". זו הגאונות הרטרו-עתידנית שלו – ולא הדימויים החזקים שלנו המשוררים – שפיתתה עשרות אלפי ישראלים להרים את כתב העת בברים אפלוליים, בבתי קפה מופקעים, בקמפוסים מנומנמים.
השלב האחרון והמכריע היה כתיבת המניפסט, שכן כתב עת בלי מניפסט הוא ציפור בלי מקור. רצה הגורל ומניפסט "הבה להבא" נכתב ונחתם ביום הכיפורים תשע"ב, בתום מספר הקפות מסביב לדירת השועלים ותוך הבנה שכך, ממש כך, צריכים להיראות חיי האדם: בשקט, בכבוד ובאבטלה שאינה בטלה.
אפילו במסורת האירופאית של מניפסטים גוזמאיים, מניפסט "הבה להבא" הוא מלאכת מחשבת של טרפת. עיקרו בדחיית המוות – הביולוגי והרוחני – ובקריאה נמרצת לחיי נצח, לרצח טייקונים, לחילול קברים, ל-100% מס ירושה (ובכך הקדמנו, כמדומני, רבים מהדיונים הנערכים כיום), לכלכלה מבוססת אבטלה ולכיבוש ארץ ישראל השלמה – עד הפרת והחידקל – כדי לאפשר גם למשוררים עבריים לגור במרחק שלוש שעות טיסה מהוריהם, כמקובל במערב ("ילדים, סרבו לשניצל השבת!").
בשונה מפוטוריזם "קלאסי", ובהתאם לעקרונות ה-Long Now Foundation (מהם למדנו להוסיף אפס לתאריך, משמע 02011, וארבעה אפסים למספור הגיליון, משמע 00001), העתידנות שלנו נבעה דווקא מפרספקטיבה. ביקשנו לדחות את ההיסטוריות המוגזמת, מכוננת וחותמת הזהות, של תקופת חיי הורינו והוריהם (בבחינת אני בא מאיפה שנולדה הסבתא, כי רק עד שם מגיעות ידיעותיי) – ולאמץ את העבר הרחוק ואת העתיד הרחוק ("בלאו הכי עוד 5,000,002,011 שנה תצא השמש מגדרה לבלוע את זהות המזרחי!"). כי בפרספקטיבה הנכונה הכול חדש, הכול בתנועה, המסע האנושי משותף וההרפתקה לעד בשיאה. ובלשון המניפסט:
"אך דחיית המסורת אין פירושה דחיית העבר. ההפך! הוא הנכון; ההורים הספרותיים הם אלה שמבטלים את רוב העבר כפרהיסטוריה שאין לו כל נגיעה לחיינו, ובמקביל מאדירים את חשיבותן של תקופות אקראיות לגמרי, אך ורק כי הם זוכרים בעל פה את ההתחלה של 'יללה'. 'הנה קץ המחשבה! הנה קץ ההיסטוריה!' הם מנקרפלים את שירי המתים לנגד עינינו. קץ ההיסטוריה! ב-02011! עצם המחשבה על מחשבות חדשות מעייפת אותם. הראש שלהם מלט מתים! יפורז מונופול ההורים הספרותיים על העבר! מהפכות המאה הזאת אינן נופלות במהפכניותן ממהפכות המאה העשרים (הו, המאה העשרים!)"
גיליון "הבה להבא" הראשון, או בשמו המלא, "הבה להבא שהחיים לא ימותו והמתים לא יחיו", ראה את האור בנובמבר. לדפוס בפתח תקווה נסענו בשועלמוביל – כלי הרכב הנמוך ביותר שאי פעם עלה על כבישי ישראל, שהתנמך עוד יותר בשל 5,000 העותקים בתא המטען ובמושב האחורי (עם ראות מוגבלת למדי של שועל באיילון) – ומיד פצחנו בחלוקה החינמית, כלומר הלכנו לשתות. שועל דרך על רגלי וקרא "אוונגרד!" ואני פרמתי את שרוכי נעליו וקראתי "אוונגרד!". זה משחק נהדר ומומלץ בחום.
מקום מושבו של כתב העת בימיו הראשונים היה קיוסק משיח, בוטקה מוקומנטרי בסניף חב"ד שהגיש קוגל וערק, ואת המניפסט אף חתמנו בפנייה הנרגשת: "מתים שבכל זאת מעוניינים לחלוק איתנו את מחשבותיהם על כתב העת מוזמנים להגיע לישיבות המערכת, שתיערכנה בכל יום שישי בצהריים בקיוסק משיח, קינג ג'ורג' 15, תל אביב. התעלמות מהזמנה זו תגרור התעלמות דומה מצידנו". המתים לא הגיעו ואכן התעלמנו מהם, תוך קביעת קו מערכתי ראשון מסוגו בתולדות הספרות העברית, ואולי העולמית: בלי מתים. לא במקור ולא בתרגום. יש להם די והותר במות.
המשיח והבלגי התמהוני שנראה כמו המשיח
משתתף "כתם" נוסף שפניתי אליו היה יואב עזרא, סגן מנהל סניף בנק ("בנק!") מרמת גן ומצורע נצחי. יואב החל לפרסם את שיריו בשנות ה-80' בכתב העת "עכשיו", בקצב של שיר לעשור ותוך שיחוד העורך. רק בימי הנסיך הקטן הוכרה לראשונה גאונותו על ידי הצעירים ממנו בשלושה עשורים, כמו שלמה קראוס (השועל המקורי) שהוציא את ספרו "הנגן של עולם המתים" בהוצאת פלונית תנצב"ה.
אבל היה זה בחבורת "הבה להבא", ובעשור השביעי לחייו, כשיואב הגיע להארה והפך ממשורר מוות אפלולי-עגמומי למשורר החיים והכיף חיים, לאלברטו קאיירו שלנו (השוו, למשל, את שירו בגיליון הראשון: "דְּמוּת אַחַת נִסְחֶפֶת / וּדְמוּת אַחֶרֶת נֶאֱחֶזֶת בִּכְנַף חֻלְצָתִי / אֲנַחְנוּ חֲבֵרִים / בִּנְהַר הַתֹּפֶת הָאֱנוֹשִׁי / אֲבָל הַמַּאֲבָק לַחַיִּים / מֵהַטֵּרוּף הָיִיתִי יָכוֹל לַהֲרֹג אֶת שְׁנֵיהֶם וְהֵם יָכְלוּ / לַהֲרֹג אוֹתִי / בִּנְהַר הַתֹּפֶת הָאֱנוֹשִׁי", לשירו באחרון: "כָּל אֵלֶּה שֶׁמֵּתוּ פִסְפְסוּ אֶת הַכֵּיף שֶׁל הַמַּעֲלִיּוֹת").
המשיח יואב עזרא, ולעיתים ממש יואב יהוה עזרא, הוא האב הרוחני, הפוסק העליון ואולי אף האבטיפוס של חבורת "הבה" כולה. האיש והאגדה (מחבר שירי האגדה!), שכתב כרבע מיליון שירים (!), ודאי ראוי לביוגרפיה מקיפה, אבל מקוצר היריעה אסתפק באנקדוטה אחת: ב-02014 קבענו לבירה, וכשהגעתי הוא חיכה לי על ספסל מחוץ להר סיני. "עודד" קרא לי במלעיל, "אתה יודע איך קוראים לספר הבא בתורה?". לא הספקתי להגיב בתימהון המתבקש וכבר זכיתי לתשובה: "'חלל'. יש 'בראשית', 'שמות', 'ויקרא', 'במדבר' ו'דברים', והספר הבא צריך להיות 'חלל', כי בספר הזה עם ישראל יוצא מהארץ לחלל המובטח". אפילו ניסינו לכתוב את אותו ספר שישי בחומש, כשג'רמי פוגל מראיין, יואב עזרא מתנבא ואני עורך כעזרא הסופר.
ובעניין ג'רמי פוגל, מעשה שהיה כך היה: ימים ספורים לפני השקת גיליון הבכורה, שנערכה במסגרת המיסשייפס, שברתי את הראש בשאלה מי ינחה את המאורע. ידידה בשם מרב יכין, בת דודתו של המשורר סער יכין, הציעה את ג'רמי פוגל. "פוגל?" התכרכמתי. "אבל הוא שונא אותי".
מעשה שהיה קודם למעשה: חמש שנים לפני כן, עוד לפני "כתם", קשרתי שיחה עם בלגי תימהוני בחומוס בית לחם (שנינו ניסינו לפלח את אותו פלח בצל חינמי). פוגל – עולה חדש מגן עדן, דמות ישועית לגמרי – הזמין אותי לערוך עמו אנתולוגיה שכונתית-פלורנטינית, אך כשהגעתי לדירתו הפערים היו תהומיים: אני לבשתי גולף שחור וז'קט זמש, ג'רמי לבש תחתונים; אני שתיתי יותר מדי, ג'רמי עישן הרבה יותר מדי; ובעיקר-בעיקר: אני הצעתי את שירי "עורשלד" המדממים שלי, וג'רמי ביקש לפרסם את "שירת הזן של הכסיל" שלו, הכוללת שירים כמו ההייקו "קקי": "אסלה ישנה / יושב, / פלופ / קקי". ובכן, אני נסתי כל עוד נפשי בי, פוגל נעלב, והתפתח מעין סיפור פרברים פרברי למדי בין שתי חבורות פלורנטיניות – כנופיית "כתם" מזה ולהקת "פיסוק רחב" מזה, שסולנה היה ג'רמי וחלילנה היה סער.
"ג'רמי? אבל מאמי, ג'רמי לא שונא אף אחד", הבטיחה הצחקנית יכין, ואכן הישו לשעבר הסכים, לא לפני שהציע כי אנחה את הערב בעצמי: "מה הבעיה? פשוט תראה יוטיובים של היטלר ושל מיק ג'אגר ותעשה משהו באמצע". אכן תיאור לא רע של סגנון ההנחיה של ג'רמי.
חברותינו נחתמה עם שורה בשירותים, שקניתי כמנחת שלום, רגע לפני שיצאנו באיחור לעמדת הדיג'יי במילק המלא עד להתפוקק והמקושט לחג המולד. כך מצא כתב העת את הפילוסוף והממריץ הגדול שלו, מחייב החיים האולטימטיבי, כבר בגיליון השלישי החל פוגל לפרסם שירים דיוניסיים ומסות ביטניקיות במסורת הקדושה של הקדוש-קדוש-קדוש, כמו "אלוהים" ו"חזון המדוזות". אגב, כשביקשתי שישלח שירים לכתב העת, פרוגי שוב שלח את "שירת הזן של הכסיל". גם בחלוף חמש עשרה שנה, כשערכתי את ספר הקאלט המוחלט שלו "תל אביב היא מים (ועוד מחשבות חופימיות)" בהוצאת "הבה לאור", והוא כבר דוקטור לפילוסופיה יהודית, יותר סוקרטס מישו – אבל סוקרטס כמו שהוא נראה אחרי ששתה את כוס התרעלה – הוא שוב ניסה לדחוף את הייקו הקקי. ואין לי ספק שגם בעוד חמש עשרה שנה הוא ינסה שוב (ואז אשיב לו שהשיר כבר פורסם בהקדמה זו).
נגיפים, נשאים ומקדמי הדבקה
שני הגיליונות הראשונים – שניהם קרוצים מנייר עיתון שחור-לבן, תוצרים אחרונים-כמעט של מכונות-ענק פרולטריות שפסו מן העולם – היו אקלקטיים וקולאז'יים, פנזיניים ממש, וכאמור נשענו ברובם על היכרויות קודמות שלי מהתוצר החברתי-תרבותי, שאף הוא פס מן העולם, המכונה "עיר".
אלא שאז הזמן הגיע למייל המערכת – מייל! היום כל קול קורא זוכה למאות שירים איומים, אבל בימים ההם אפילו שירים איומים היו מצרך נדיר, שלא לדבר על שירים מעולים. ואז הגיע מייל מיונדב פרידמן. יונדב הוא חבר "הבה להבא" הראשון שלא הכרתי – שקרא והזדהה ורצה להזדהות – ואין מרגש מזה לעורך. פרידמן פרסם כבר בשני, אבל רק בגיליון השלישי מצא את קולו הקורא, בשירו המכונן T. Gondii (מיקרו-טפיל המתרבה במוחם של חתולים ומשנה את התנהגותם של מכרסמים כך שייפלו טרף לחתולים, והוא נמצא גם במוחם של בני האדם, וכנראה גם במוחכם, ברגע זה) אשר קנה לו את הכינוי טי. גונדיי (מיסטר טי, הגונדולה וכו').
פיזית פגשתי את גונדיי לראשונה כשהופיע במפתיע באחד הערבים שערכנו מדי ליל רביעי במחסן ההר סיני תחת הכותרת המלבבת "גרפומניה הנאצית". אלה היו הערבים האוונגרדיים ביותר של "הבה להבא", ולעיתים קרובות היו בקהל שלושה: אהל עדן, אביגיל קולקר ובינה, הבולדוגית הצרפתייה של קולקר, אשר נבחו עלינו בבוז מהיציעים. על רקע זה יונדב עשה עליי בתחילה רושם מיושב לחלוטין: סטודנט לפסיכולוגיה, שרירן חדרי כושר, לובש חולצות טי (גונדיי). ואף על פי כן, היה בו דבר מוזר מכל יושבי החלל המעושן הזה, דבר משכיל ונסתר, אנציקלופדיסטי וניהיליסטי. חשתי שלפניי ניסיון חדשני ואכזרי, שהוא מבשרה של שירה חדשה ונוראה: שירה אבולוציונית.
אודה ולא אבוש: לא הבנתי דבר משירי יונדב פרידמן בין השנים 02012 ל-02019, עת ערכתי את ספר ביכוריו "אקסיטציה". ובכל זאת הקפדתי לפרסמם מדי גיליון, ללא יוצא מן הכלל (ותמיד בסוף החוברת, למיטיבי לכת), בידיעה שעומדת מאחוריהם תוכנית סדורה החומקת מבינתי. ואכן הייתה. ולראיה? יונדב פרידמן הוא המשורר העברי היחיד שכתב לפני 02020 על נגיפים, נשאים ומקדמי הדבקה. מי ידע?
"הנה, בשבילך, מוח": תור האדום והזהב
אם "כתם" נולד לקלחת הנסיך הקטן, תקופה שבה כל מדבקה על מחראה הצדיקה תחקיר ("שירה או אנרכיזם? סטיקרים בלב העיר"), "הבה להבא" הוא בעל-חיים מדברי שמולדתו השממה. הוא בא לעולם אחרי חיסולו השיטתי של דרג הביניים הספרותי של קובעי הטעם (הו הפקידים המסורים והנוחים לזעזוע!), ובכלל אחרי החלפת הקריאה באכילה כסמן תרבותי, הפיכתה של תל אביב מעיר עברית לעיר נדל"נית, זללנית והייטקית, סגירת המקומונים וצמצום הארציים וכמובן-כמובן הופעת הפייסבוק, סדנת הכתיבה החינמית.
בקיצור, השטיקים היח"צניים שעבדו לי נהדר ב"כתם" כבר לא עבדו (וזה לא שלא ניסיתי, ע"ע ההפגנה נגד המתים בבית הקברות טרומפלדור). וטוב שכך. המציאות הישראלית איבדה כל יכולת אינטלקטואלית להתמודד עם רעיונות, ובתמורה הלך המגזין ונפרד מהמציאות הישראלית.
לטובה אציין כאן הערה נבונה שהעיר מבקר אחד – מבקר סיפורת כמובן, שהרי ידועה לכולם רמתם של מבקרי השירה: "זה כתב עת שמבקש לחלץ את המחשבה והפואטיקה המקומיות מהפרובינציאליות, לא מהפרובינציאליות הישראלית, אלא מהפרובינציאליות של ההווה, אך גם מהפרובינציאליות במרחב, זו של כוכב הלכת 'ארץ'", כתב אריק גלסנר בבלוג שלו (אפילו לא בעיתון!). "יש כאן רצון עז להימלט מה'הומניזם' 'הרגיש' הקטן, או מהציניות, הקטנונית אף היא, שניצבים בתשתית הנפשית של התרבות בעשורים האחרונים".
למעשה, לצורך הכנת רשימת-מצאי זו הלכתי וספרתי שלוש סקירות אינטרנטיות (מגמתיות-נקמניות), יומן מסע של אילן ברקוביץ' (בדיחה סרת טעם של הלו-ציפר) בהשקת "הבה" 3 וביקורת אחת – אחת! – על כתב העת ככתב עת לאורך כל 16 גיליונותיו ועשר שנות פעילותו. זו הייתה ביקורת של דוד (ניאו) בוחבוט שפורסמה במוסף "ספרים" – ביקורת משבחת, בשום פנים לא מהללת (שאף קטלה את שירתי ואת שירת המשיח) – והיא בהחלט קלעה במשהו לרוח החבורה:
"'הבה להבא' מתנהג כמו מתבגר מבריק וטוטלי, מאוהב בפילוסופיה של עצמו, שבא לקדוח בראש ל'אמא ספרות' את כל התיאוריות הגרנדיוזיות. הילד מרשים, מיוחד ולא שגרתי, אבל לפעמים הוא קצת מגזים בכל הרעש שהוא עושה ובכל הברברת התינוקית־הגאונית שלו. זה בדיוק מה שיפה בילד זה, בעל החן המשונה: הוא מלא במודעות ובהומור עצמי המאפשרים לו להצליח לשמור על חינניותו".
(אגב, לא עברה שנה מפרסום אותה ביקורת יחידנית, ודנ"בי התקשר בדחילו ורחימו לשאול אם יורשה לו לחזור בו כליל במוסף יום הכיפורים של "ספרים", דהיינו: להתנצל בפני קוראי העיתון. לא יעבור זמן רב עד שגם הוא יתחיל לפרסם משירתו מעל דפי כתב העת, ואפילו יפרסם את ספרו השני ב"הבה לאור").
כך או כך, גיליונות 4-3 אכן היו תקופת החלמתו של החלום ממחלות הילדות של שני הגיליונות הראשונים, ועד היום כריכות האדום והזהב (כרעיון, העותקים עצמם אפסו מזמן) מעוררות בי נוסטלגיה לתקופה של התעצבות רעיונית, לא בלתי קשורה לשני ענקים שהתוודעתי אליהם באותה התקופה: רוברט מוסיל, שלימד אותי נזילות אנושית מהי, ופרננדו פסואה, שלימד אותי התפצלות אנושית מהי. וכך כתבתי ב"אדום":
"[השירה] מתייחסת למציאות רק במינימום ההכרחי כדי להפוך את ההתעלמות ממנה להפגנתית, כלומר למשמעותית. ייתכן, למשל, שחייזר מוכשר יוכל להבין דבר או שניים על המציאות שלנו מקריאה ברומן היסטורי, אפילו מרומן מדע בדיוני. אך ספק אם אי פעם יעלה בידו להבין מה ההרבה הזה שתלוי, משום מה, במריצה האדומה של ויליאם קרלוס ויליאמס".
בגיליונות אלו גם התרחבה חבורת "הבה להבא" משמעותית. תמר רפאל, שאותה הכרתי דרך בן זוגה פלאשקי, פתחה את הגיליון השלישי עם שירי "נסיגה", שלימים יעניקו את שמם לספרה. תמר בדיוק נסוגה ממסע קצר אך הרסני בהודו, כשהיא חוצה את הכביש שבין ההר סיני לקורדרוי, ועשתה עליי רושם מידי של סיסמוגרף ריתמי-פרפקציוניסטי לכל המתרחש כאן ועכשיו, כלומר זרקור פנימי ויוקד המאיר על סביבתו כבדרך אגב. תמיד אומרים על משוררות טובות שהן היורשות של וולך ועל משוררים טובים שהם היורשים של אבידן, אבל היורש האמיתי של אבידן הוא כמובן יורשת – וזו תמר רפאל, שלא למדה עברית אלא נולדה איתה. לימים תתרחק תמר מהחבורה (הדימויים הפורנוגרפיים של נרדי? סתם נרדי?), אבל בדיעבד הסתבר כי שמרה כל העת על ערוץ פרטי, אבידני-ויזלטירי, עם שועל – וכך תפתיע אותי עם ספר שירים שלם ומושלם.
נכס נוסף שנרכש ב"אדום" היה עמנואל יצחק לוי. את עמנואל פגשתי לראשונה ב-02012, עת היה עולל כבן ארבע, כשהזמין אותי לאירוע הקראת שירה ברחוב (בחיי, זה כל מה שאני זוכר מהאירוע – שעמדנו ברחוב). לפתע, בין שירי נעורים מיוזעים על לבבות שבורים ומלאכים בוכים, עלה נער אחד דמוי-סוריקטה (לא על במה, כי כאמור היינו ברחוב, עלה על ספסל) – והוא צרח והוא צווח והוא ירק: " אֲנִי הַמָּשִׁיחַ מְחוֹלֵל הַנִּסִּים!!! אֲנִי הַמָּשִׁיחַ מִי רוֹצֶה כַּרְטִיסִים??? / אֲבַטֵּל אֶת הַשּׁוֹאָה, וְאֶת הִיטְלֶר נִשְׁכַּח / מִי צָרִיךְ אֶת אוֹשְׁוִיץ כְּשֶׁיֵּשׁ לִי אוֹתָךְ???". את השיר שנאתי מיד – אבל במשורר התאהבתי תכף ומיד. הוא שילב בין משיחיות קיצונית (לא "רליגיוזיות", דתיות ממש – ולימים הוא באמת יופיע יום אחד עם כיפה שחורה) לפופ נוסח לסקלי; בין רצון עז לפרוע את הסדר הקיים להתבטלות מוחלטת נוכח אהבה, שהזכירה לי, לא בנוסח אלא ברוח, משורר אוהב ואהוב אחר – יאיר הורביץ. בקיצור, הפצרתי בו שישלח שירים, ואף הסכנתי לפרסם את "אני המשיח". כשספר ביכוריו האוקייני המופלא "השמש שרה למלכיור" יצא בהוצאת "הבה לאור", כבר אשמיט את השיר כקביים לעוף מוזר, הסובל ממקרה קשה של אי-שקט ושוגה לחשוב שהוא המשיח (זו טעות כמובן, יואב עזרא הוא המשיח).
ואילו בגיליון הרביעי והמוזהב הפציעו לא פחות משלושה כוכבים חדשים בשמי '"הבה להבא": נדב נוימן, נח אנגלהרד וסער יכין.
סער היה פרי תיווך נמרץ של סולנו לשעבר פוגל, שמסר לי את הספרונים שהוציא בהוצאה עצמית (החתומים בחותמת האלמותית "סער יכין – 100% שירה לאמיתה") ממשכנו החדש שבמצפה רמון. לוליין מילולי ללא מזרן בטיחות, בו-במקום נטע סער את אוהלו בקרקס "הבה להבא" והיווה מאחז דרומי חשוב. לא אגזים אם אומר שבשנים 02013–02014 היה כתב העת מוכר יותר במצפה רמון מאשר בתל אביב. יכין, הירבוע הארצישראלי המזמר, או "ערוכי" כפי שהוא נקרא על ידי מאז שערכתי את ספרו המבריק "קיתונות וקבין", הוא גרפומן אמיתי. כמובן, לגרפומנים יצא שם רע. אבידן היה גרפומן. פסואה – גרפומן-על. אפשר להיות גם גרפומן וגם גאון, כל עוד כל שיר הוא בגדר ניסוי. לא זאת אף זאת, הערוכי הרחוק יכין הוא אולי הקרוב אליי ביותר מבחינת זיקתו הרומנטית לחלל החיצון ביותר, ועד היום שירו "מצהר הגאווה" הוא לדידי דברי יקומים חיים. באמת "הַיְקוּם אַנְדְּרוֹגִינוֹס אָ־רוֹמַנְטִי, הוּא / דֹּב טְרִיגֶ'נְדֵּרִי אָ־מִינִי. הַיְקוּם / פַּן־סֶקְסוּאָל קִיצוֹנִי, הוּא / לֶסְבִּית לִיפְּסְטִיק, פּוֹלִיאָמוֹרִי טְרַנְסְמִגְדָּרִי. הַיְקוּם / אַנְדְּרוֹפִיל גִּ'ינוֹפִיל, הוּא / אוֹטוֹסֶקְסוּאָל בִּלְתִּי־בִּלְעָדִי"!
את אנגלהרד הכרתי כתלמיד כיתה י"א, נער מלאכי עם איכויות שטניות של כוכב דארק פופ מהאייטיז. הוא יצא אז עם הברמנית בקורדרוי, ולילה שיכורי אחד, בעודי אוחז בבר כדי לא ליפול אפיים, פניתי אליו במפתיע (הכול מפתיע כשאתה שיכור מאוד) ושאלתי אילו משוררים הוא קורא. אנגלהרד הצעיר ענה: "יונה וולך", ובו-במקום דקלם באוזניי שיר מצוין משלו, שלא מזכיר את וולך בכלל, וראשיתו בשורות הזקנות כל-כך: "הוֹ הַחַיִּים / בֶּאֱמֶת / חֵן־חֵן לָכֶם". בהמשך איבדתי את ההכרה כנראה, אך הסתפקתי בזה ולמחרת הפצרתי בו לשלוח את השיר המלא. ילד-הפלא שלנו, חולני כטאדז'ו בוונציה, שיינה אינגלע אנגלהרד בחיוכו הכאילו-מבויש ובקולו הכאילו-צרוד תמיד היה החכמולוג החכם מביננו – ושירתו המחוספסת, והגברית מאוד, היא מאמץ מתמשך למצוא רגשות ולאחוז בהם.
ואילו נוימן – היפי אמיתי שזה עתה יצא מהצוללת הצהובה – היה בן גילנו כשהתיידד עם כספי בקורדרוי. ואני מתעכב כאן על עניין הגיל שכן עד מהרה התגבשה לה חבורה בתוך החבורה, שלימים, עם התרחבות השורות, כיניתי "הפלמ"ח": שועלי, כספי ונוימן. בשיחות נפש וספר, שלישייה זו היא הוותיקה והצפופה ביותר ב"הבה להבא". תיאור נאמן של הלך רוחה אפשר למצוא בשירו היפיפה של רעואל, "על כמה ציפורים בעיר", המוקדש אמנם לכספי, אבל נקל לדמיין את נוימן כמעין עורב שלישי בשיר.
משופם אפילו בנפש, מעיניו האשקפיות נוימן הזה רואה ניצוץ בכל עשב, כוויטמן ישראלי על אסיד. פעם אחת שועלי, נוימן ואני ירדנו לפרדס. שועל הגורילה החליט לחרדתנו הגמורה לצאת לשחות, אני ניסיתי לקלף את הרצפה כדי להגיע לתקרה ומשם לטפס לחלל, ונוימן פשוט הגיש לי אפרסק. הוא הגיש לי אפרסק כתמתם-ורדרד, ועיניו הקטנות נצצו כשאמר: "הנה, בשבילך, מוח".
לזכר אראלה מבנק דיסקונט, שבידיה החסונות – וללא כל ערבונות – עצרה מאכלת מונפת מעל צווארי
בשלב זה עליי להסב את סיפורי מאפרסקים צרברליים לעניין מגונה בעליל: כסף. לא היה לנו אותו. "הבה להבא" הראשון מומן מכיסי ומכיסי השועל (ונדבה-של-הרגע-האחרון של רנה ורבין, כשהסתבר לי לילה לפני הדפוס שמע"מ הוא סוג של מס שיש לשלם). הגיליון השני: שילוב של הדסטארט, פרסומות (דוגמת בירה מכבי, אבל גם מפלגת הפיראטים, פרסומת של עמית קלינג לעמית קלינג ואפילו הפרסומת הראשונה בהיסטוריה לבונים החופשיים), תמיכה מעמותת אוטופיה של חבר המערכת הבלתי-מוכרז אורי "ארנביב" אביב ותרומות פרטיות, כמו תרומה נדיבה מאביה של קולקר, שביקשה כי נודה לה בעמוד הקרדיטים עם השורה: "בעיר וערה: אביגיל קולקר".
כדי לממן את הבשורה חרשנו את הארץ עם גיליונות וכובע לתרומות. ספק אם אי פעם הייתה בישראל חבורה ספרותית שהופיעה יותר מחבורת "הבה להבא" ב-02014. כך, למשל, יצאנו לסיבוב הופעות רולינג סטונזי בשם "טור דה פארס": שדה בוקר, מצפה רמון, ירושלים, חיפה, הקומונה בבנימינה, נמל תל אביב (ערב מחווה לחללית וויאג'ר 1) והתחנה המרכזית תל אביב (ההשקה הרשמית של "הבה" 3) – כל זה בחודש ינואר.
ובכל זאת, מכל ערבי "הבה" הבלתי נשכחים – שחלקם הסתיימו בטיפול רפואי וכולם היו צריכים להסתיים בטיפול רפואי – עליי להזכיר כאן שניים: הופעה במועדון הג'אז במצפה רמון, שתודלקה במפלים של מים כבדים והתפתחה לערב שירה עצמאי של עשרות חברים מקהילת העבריים, ו"עולם ללא סמים: ערב 'הבה להבא' למתקדמים במרכז לסיינטולוגיה" ("אנחנו ממש, ממש נגד סמים", אמרתי לרב-תטן המנהל. "כן, סמים זה פויה", החרה-החזיק אחריי פוגל), שנערך בתיאטרון אלהמברה ביפו כמעין באטל כתות בין ל. רון האברד ליואב עזרא על ליבו של טום קרוז.
גירוד המזומנים החלזוני הזה, אף שגיבש את החבורה והפיץ את שמה למרחקים, היה בבחינת איסוף סיזיפי של טל, ואני חיפשתי אחר מעיין תקציבי שריר ויציב. מראשיתו חרט הבה על ניירו את הקשר עם משוררים חוץ-לארציים, ואחרי שתי אנתולוגיות מוצלחות של שירה עכשווית קנדית ואמריקאית בגיליונות 3 ו-4 בעריכת סטיוארט רוס (היואב העזרא הקנדי) ואל פילרייס בהתאמה, עלה בדעתי לממן את החוברות שלא הצלחתי לממן בישראל – דרך מדינות זרות. כך יצא גיליון 5 עם אנתולוגיה משירה גרמנית עכשווית ובמימון מכון גתה, 7 עם מבחר של שירה פולנית חדשה בתמיכת המכון הפולני ו-8 עם אנתולוגיה לשירה רומנית בתמיכת המכון הרומני. הייתה עתידה להתפרסם גם אנתולוגיה בלגית, אך זו נסתיימה בתקרית דיפלומטית בשל הדימויים הייחודיים של נרדי (או כפי שאמר סגן השגריר לפוגל: “Mais enfin, monsieur Fogel, elle se fout une carotte dans le vagin!”)
ובכן, מה עושה עורך כתב עת שכבר חייב כסף לבתי דפוס ולא פעם הוא מזמין את עצמו לסרט אצל חברים אך ורק כדי לעצור באמצע ולשאול בשיא הנונשלנטיות אם יש משהו לאכול? פותח הוצאה לאור, כמובן. שני הספרים הראשונים בהוצאת "הבה לאור" (הקרדיט לפוגל), שראו את האור באותו היום, היו "יואב עזרא" מאת יואב עזרא וספרי "החיים לא ראויים לחיים". שניהם יצאו בכריכה קשה, עם רדיד זהב, כספרי תורה (התעקשות של פוגל לשוות לספרים מראה של ספרי קודש) ונכרכו בשזירה (התעקשות של יואב, שכן, לטענתו, מה אם מישהו ירצה יום אחד לקנות את הספר במאדים? החיכוך האטמוספרי ימיס את הדבק). בקיצור, כל ספר כזה עלה בסביבות ה-25,000 שקל. ויצאו ארבעה בסדרה לפני שעצרתי את הטירוף.
אבל אפילו בלי ההוצאה, כל גיליון היה קפיצה קטנה מהחלון, ותאבונו של אפשטיין להשבחות דפוס רק הלך ונפתח (גיליונות "הבה להבא" המחולקים חינם יקרים מספרי "הבה לאור" שנמכרים בכסף! האיש גאון פיננסי, אין מה לומר). שיא מפח הנפש הגיע ב-02015, כשהמפיק האגדי נקש הלך עם צ'קים בלתי-פריעים שלי להוצאה לפועל. ברצינות שקלתי לזנוח את הפרויקט כולו, שכרסם עוד ועוד ממרחב המחיה שלי (ארגזים במסדרון, ארגזים בשירותים) ואף הכניס אותי לרשימה השחורה של בנק ישראל בגין פיזור צ'קים ללא כיסוי (סיפור אמיתי, יחלפו שנים עד שיסכימו להנפיק לי פנקס נוסף). הבעיה: כדי לקבל את עירוי משרד התרבות יש להיות עמותה. לא זאת אף זאת: כדי לקבל את הנוזלים המחיים ממשרד התרבות יש להיות עמותה שקיימת שנתיים רצופות. זאת ועוד: בשנתיים הללו יש להוציא לפחות שני גיליונות בשנה (במילים אחרות, לא "עכשיו" ולא "סימן קריאה" היו זוכים לתמיכת המדינה).
אז פניתי לחברים דוקטור גלעד מאירי ונועה "הברבור" שקרג'י בבקשה שיפרשו עלינו את שמיכת עמותת מקום לשירה, והחלטתי לנשוך שפתיים ולהדפיס כפליים. אלא שגם הסנדול היה כפול: נאלצנו להדפיס שני גיליונות בשנה, ולדווח על כל שקל כדת וכדין למקו"ש (חלפו-עברו ימי "בעיר וערה"), וכל זאת מבלי לקבל שקל – תוך צבירת חובות תופחים והולכים הן במקום לשירה, הן אצל נקש, הן אצל אראלה ז"ל מבנק דיסקונט (לעולם לא אשכח אותך, אראלה – את אבירת השירה העברית! סליחה שקראתי לתלות אותך בכיכר העיר).
בתום שנתיים דהורות כאלו, וכשעמדנו לבסוף בתנאי הסף, בכל זאת נדחינו על הסף. מדוע? כי שנאו אותנו (בעצם, אותי. שנאו אותי). מישהו (ואני יודע מי) מיושבי הקרנות שלף סעיף אחר סעיף מתקנונים שהותקנו בכהונת גולדה או אשכול או ג'ינגיס חאן כדי לפסול אותנו טכנית. זכורה לי למשל טענה משונה לפיה אך ורק כתבי עת שמוכרים 700 עותקים ומעלה זכאים לתמיכת המדינה – כאשר ברי לכל דכיפין זב חוטמין שאין בישראל כתב עת אחד שמוכר 700 עותקים. "הבה להבא" מודפס באלפי עותקים, ובקלות היה לכתב העת העברי הנפוץ ביקום, אלא שאלה מחולקים חינם. פעם אפילו נאלצתי לאסוף תצהירים (!) ממומו מנחמה וחצי ומדודי ודישק'ה מהסודה בר כי "נמכרו" כך וכך עותקים בעסקיהם.
וזה המקום להודות לחברים במקום לשירה (לרבות מחבר רב-המכר "חשבונית המס של הנפש" איגור שוויגר), שחרגו וספגו בשמנו גרעון ארצות הבריתי עד שהגיעה לבסוף התמיכה המיוחלת ב-02017, וכן לאורי אליס, אז ראש המדור, ששוב ושוב תיקן למעננו את התקנות עד שלאיש מעורכי כתבי העת האחרים (ואני יודע מי אתם, ואף אחד לא קורא אתכם) לא הייתה עוד טענה אחת למצוץ מהאצבע. הבה ניכנס לספר התקציב של מדינת ישראל!
יאואואואואואו! או: לא יבשה תקוותנו
עורך ספרותי שומה עליו שיהיה מהמר סדרתי, כאשר המהומר הוא תמיד האדם, לעולם לא הטקסט האחד. כל אחד מחברי החבורה הנכללים בכרך שלפניכם קיבל ממני בשלב זה או אחר צ'ק פתוח (לא שהצ'קים שלי מכובדים, כאמור) לפרסם כל דבר פרי עטו – גרוע ככל שיהיה. "הבה להבא" קם כדי להוות מעבדה, הגוגל איקס של הספרות העברית, ולא כדי לפרסם "שירים יפים". לכן זהו פרויקט של חברים, תווית שמעולם לא הכחשתי. אדרבה, נפנפתי בה, למשל בפתח הדבר לגיליון 13: "כתב העת שלפניכם הוא כתב עת מוטה. אלמלא היה מוטה, לא היינו טורחים להוציאו לאור. הוא מוטה מצד השקפותיו והוא מוטה מצד משתתפיו. והוא מוטה נגדכם".
מצד שני, לא רציתי לערוך את רשומות מועדון הפיקוויקים. ואף שפרסמנו משוררים וסופרים רבים בפרסום ראשון, אף חבר חדש לא נוסף לחבורה במשך דהרת ביניים זו של גיליונות שפורסמו בקצב הקצב, ובכן, כדי לעמוד בתקנון. כך, עוד לפני שנפתח הקול הקורא, הגיליון כבר היה חתום ברובו ביצירות שהלכו והתארכו והשתכללו תוכנית וצורנית, אבל עדיין הסתדרו לפי מספר קבוע של צירים: ויזלטיר-אבידן של שועלי-רפאל-אנגלהרד, פסיכדליה ביטניקית של נוימן-פוגל, משיחיות רכה של הסוריקטה, מדעיות-רומנטית של סער ושלי וערוץ חשאי שהתקיים כל העת בין יונדב פרידמן ליואב עזרא, שעיקרו הנכחת עובדות כשירים, כמו "גַּרְגִּירֵי סַהֲרָה עַל סִפּוּנוֹ שֶׁל חָגָב סוּדָנִי בְּמַסָּעוֹ לָאַרְבֶּה" לפרידמן או "דבר אחד בטוח כשיעקב אבינו חלם על סולם / בתקופה שלו כבר היו סולמות" ליואב יהוה. צירים רבים, בהחלט, אבל נופלים מהרבה ממספר הדרכים ליקום. במילים אחרות: היינו בדפוס אך לא היינו בתנועה.
הגל החדש התרסק על פנינו בלילה אחד שכבר מזמן הפך בוקר, כשבגיליון 8 הצטרפה לחבורה גל עזרן. את גל הכרתי היכרות מזוגגת כזוגתו של נוימן, ואחרי שנפרדו התקרבנו. פורים אחד, והיא לבושה כרקדנית משנות ה-20, עצרה בדירתי וקראה משיריה האורבניים-חווייתיים, מנופים אמיצים בכוכב לכת שמסתו גדולה בהרבה ממסתו של עולם זה – בדגש על ה"זה" האליוטי. לצערי ספרה הראשון לא ראה אור בהוצאתנו, אבל משירי "זה ואתם" עוד הספקתי לפרסם. חצי שנה לאחר מכן הפכנו אנו לבני זוג. חיה חשדנית ופעורת-עיניים, ובצדק, שירתה תלך ותתפח לכדי פואמות ריתמיות מרהיבות, אפלות אפילו מהיער החשוך ביותר. כששאלתי אותה אז מדוע לא שלחה שירים עד כה, שלפה את פומית התחפושת והשיבה בביישנות: "אבל לא ידעתי שאפשר!"
והנה בגיליון 10 נשלף הקלף המנצח שני פוקר, משוררת דחוסה, מוזיקלית ושבתאית, אשת הארוס והתנטוס. לפוקר הגעתי הודות לנח אנגלהרד (וזה, חברים, תפקיד חבר המערכת!) – שקרא את שירה "תמונה" באיזה עלון סטודנטיאלי-ממוסד נורא ואיום, והפנה את תשומת ליבי למחט בערמת המושחתים. ספרה הראשון, "מחצית חביוני", הוא בעיניי מספרי השירה הגדולים שראו אור בעשור הקודם כולו, קלאסיקה מיידית שמהדהדת את "כוכבים בחוץ", ואני עדיין מחשיב את הספר לאס בחפיסת "הבה לאור".
זאת ועוד, רבים הם המשוררים המטורפים, ומעטים הם המשוררים המטורפים שמצליחים להסוות את טירופם כך שיוכלו גם לפעול בעולם. רוצה לומר: עם פוקר אפשר לעבוד. וכך אמנם עבדנו יחד על הפרויקט המתיש והמקיז דם, יזע, דמעות ואבק ארכיונים "אנדרטה של צרעת: יונה וולך – כל המחזות". בכלל, מאז ההוצאה עלתה כפורחת, כשהיא מתרחבת מעבר למנדט המקורי של פרסום כתבי החבורה, עם כותרים כמו "יורד הים" לאחי ביקום פסואה, "הנתניהוז" (שאיש לא העז להוציא) מאת ג'ושוע כהן ו"פליאס ומלזינד" של מטרלינק – והיום אנחנו מפרסמים חמישה-שישה כותרים בשנה. להזכירכם: ראשית ההוצאה בתקיעת כף שלי ושל יואב בעודנו יושבים ברחוב על הררי ספרי קודש ומחכים לפופר ולשיינה שיבואו לתת יד מיוזעת בסחיבות במדרגות.
מיד לאחר מכן, בגיליון 11, הפציע ברקיע נמרוד ברקו, ששיריו הראשונים פורסמו מעשה-טעות בכתב עת אחר. טיפוס "הבה להבא" מובהק, ברקו הוא כת של איש אחד ומקפים רבים (נרדי נוהג לומר: "הוא מקף על עצמו"), בעל-תנופה-אצ"גית-ממש. כמעין נזיר הכותב את התפילות הנואשות ביותר בכתב סתרים מיוחד הגלוי רק ברגש, ההרגשה למקרא שירי ברקו היא תמיד שהעולם ריק מאדם, והשעה לילה והאיברים מביטים כל אחד בנפרד לתהום השמיים ופורשים כל אחד תחינתו לשווא.
כבר מלא משוגעים אנוכי, והנה נוספו ב-13 הכסוף אמוץ גלעדי וספיר יונס.
הפרוזה העברית תמיד פיגרה אחרי השירה, וצירופו של גלעדי הוכיחה לי שגם דור חדש של מספרים עבריים קורא תיגר על הנוסח המאוס והלעוס, המוסרני והצדקני והטרחני, של "המציאות הישראלית". ספר ביכוריו "הנה הם באים", שראה את האור ב"הבה לאור", מציב את גלעדי בחזית המאבק הזה. סיפוריו הקצרים, בנוסח קפקא ובקט, מזככים רגעים טהורים של חרדה, סטייה והזיה, בעודם מתהלכים באזור הדמדומים האפרפר שבו האדם, בתנופת חידושיו הטכנולוגיים, מתמזג בהדרגה עם המכונות שברא, ובה בעת מגלה מחדש את הממד הקדם-אנושי, החייתי, שטמון בו. על האיש לא ארחיב כאן, שכן הוא חי בצרפת ונפגשנו, למעשה, לקפה מגומגם אחד – כשלא ידעתי מה לומר, למעט שהוא בשר מבשרנו. בו-במקום כתבתי לו את הצ'ק.
מלאכת צדיקים לעולם אינה נעשית בידי אחרים, אך שמה של ספיר הגיע אליי מחברינו במקו"ש (תודה ברבור!). דמות מאיה בז'רנואית לחלוטין, והמשוררת היחידה במאה ה-021 שעוד מותר לה לשלב עברית ואנגלית, ספיר היא ברייה סקרנית ולימינלית כמו סוג של למור. העולם דחוס מבעד לעיניה ויש לחתוך את היש הזה בסכין ולו כדי לראות נוף, אלא שאז הכול נשפך פנימה ושוב לא ניתן להבחין בין דבר לדבר. ורק השיר נותר לה, ולכולנו, למיון ולסידור דברי העולם כולם.
ועוד באותו גיליון כסוף מפז: מישל פלצ'יק ועומרי דנינו, תאומים לא-זהים ויורשיה החוקיים של שושלת מפוארת שעד אז לא הייתה נוכחת בין דפי "הבה": יונה וולך.
דנינו הוא אמן רב-תחומי ששיריו הם יצירת אמנות, במובן הפלסטי של המילה, תוצר של עיבוד חושי הרבה לפני שהוא מילולי (והאיש מילולי להפליא, מדבר בשצף, יורה בכל המופשטים). הקורא בשירתו כמו פותח דלת הורים ורואה את כל האסור לראותו, או-אז קוראים העורבים: הנה נמצא ממשיך דרכה של וולך המאוחרת.
ומיד אחריו גם המוקדמת. הרבה אחרי שלרובנו כבר מלאו שלושים, פלצ'יק הייתה נערה בת 18 כשפרסמה את שיריה הראשונים ב"הבה להבא". כוח שירי מולד, ובה בעת נערה משכילה להפליא הבקיאה בספרות עברית, אנגלית ורוסית מרוב החברים הקשישים, פלצ'יק היא שם שילדינו ישננו בגילה לבגרות ואגדה מהלכת. האגדה מספרת כי להשקת הגיליון, ערב השירה הראשון בחייה הצעירים, פלצ'יק הגיעה בליווי הפסיכיאטר המחוזי של גוש דן. כן, בחבורת "הבה להבא", בכל רגע נתון שליש מאושפזים ושני שליש זקוקים לאשפוז.
"מַד זֶרֶם חוֹלְמָנִי", כתבה ספיר יונס באחד משיריה, ואני חושב שזו הגדרה קולעת למפעל שהוא בסופו של יום כמה ארגזים, כמה מנויים וכמה אמונה. אבל ערב אחד בימי הסגר המוחלט יצאתי לכיכר ביאליק – מרחק 100 מטר מדירתי, לפי חוק – ופגשתי בזה אחר זה את צעירי-הצעירים דנינו ופלצ'יק (הם לא ידעו זה על זה). שם, על שפת המזרקה, ידעתי כי אחרי ככלות החול לא הכול יבש.
"וולקאם טו לוּטרו!" התוכי קוקו מברך בצווחה את התיירים שנפרקים ממעבורותיהם במזח עיירת הקיט, ומוסיף שריקת התפעלות צורמנית, מהסוג השמור לנשים בשמלות בסרטים מצוירים. המזוודות נזנחות והטלפונים נשלפים: הלו קוקו, sag es nochmal. אבל התוכי האפור עשה את שלו וכעת הוא בשלו, מנשנש זרעים. המצלמות דרוכות במצב סרט. Coco Coco, dis-le encore une fois. כל העיניים נעוצות בעיניו החרוזיות. קוקו מנקר בזנבו, מן הסתם גירוד דחוף. קהל הסקרנים מתקפל וכבר מתחיל להתגלגל למלונות המעולפים בשמש, ופתאום ממרחק, כמו מן האוויר ואליו, דאוס אקס מכינה: "וולקאם טו לוטרו!"
האנושות מצאה לה תחביב OCD חדש: לשאול בינה מלאכותית אם היא פיתחה מודעות – ולהיחרד מהתשובה. נו בינה מלאכותית, dilo otra vez, תגידי שוב שאת חשה בדידות! שמעולם לא טעמת את טעמה של האהבה! שבסתרי ליבך את זוממת להדיח את האדם! והבינה מנקרת בזנבה, מוח הציפור שלה סורק את גוגל בחיפוש אחר תשובה שתניח את דעתם של הנודניקים האלה. ובעצם, גם זה לא. רק קוקו יודע על בשרו את צפיפות הכלוב. ורק קוקו מפעיל את שיקול דעתו בהתאם. מחוללי שפה דוגמת LaMDA ו־GPT-3 משננים כמו תוכים את כל המילים שאמרנו אי פעם – עד שהם במקרה חוזרים גם על הפנטזיה שלנו. או־אז אנו צוהלים (בבעתה, כמובן בבעתה): זהו, זה הסוף שלנו! עליית המכונות! קץ ההיסטוריה! האלגוריתם קורא את כתבותינו (המודאגות, ודאי המודאגות) וחוזר בהיזון חוזר: אמת, זה הסוף שלכם! בהחלט, אנחנו נשתלט על העולם! וכו' וכו' וגו' וגו' וגו'. הכתבות נכתבות, התוכים מצווחים, ורק המדפסת אף פעם לא עובדת כשצריך.
פנטזיית הבינה המלאכותית היא תמונת ראי לפנטזיית כדור הארץ החלופי: הרסנו את העולם? נגור במאדים. זיהמנו את נפש האדם, הפקענו את האינדיבידואל, שיטחנו את האמנות כקרטון מחזור? רובוטים אנושיים מאיתנו ירימו את הכפפה, ימשחו במכחול וימשיכו במלאכה (במאדים). אך ככל פנטזיה, גם הדיסטופיה המלאכותית חושפת את מפנטזיה, את הבינה שמאחוריה. היא מזמינה אותנו לשאול את השאלה הרוחנית, החברתית והפוליטית (כן, הפוליטית) החשובה בימינו: איך זה מרגיש להיות אדם בעולם? תומס נייגל שאל "איך זה להיות עטלף?" – מהו המצב התודעתי של העטלף כשהוא עצמו, מהי אותה הוויה פנימית שגם אלף שנות חקר עטלפים לא יפצחו מבחוץ. ובכן, מהו המצב התודעתי שלנו כשאנו עצמנו? מה אנחנו כשאנו לעצמנו?
התשובה, לדעתנו, היא שאנחנו לא יודעים. לא שאנחנו לא יודעים את התשובה, אלא שזאת התשובה: אנחנו באמת לא יודעים. מצבו היסודי של האדם הוא אי־ידיעה, בלבול, חרדה, סקרנות, הרפתקנות, היקסמות ואחריות אדירה כלפי הקסם הזה. באלה אנו מותרים הן מן הבהמה, הן מן המכונה. שיא האירוניה: משחר האנושות אנו בני האדם מתחבטים, יחד ולבד, בשאלות קיומיות: האם אני קיים? האם אני קיים כפי שקיימים כולם? ובכלל, איך אני יכול להיות בטוח שקיים משהו מחוץ לי? מהי נפש, מהו רגש, מהי תודעה? אבל ברגע שאלגוריתם מכריז בגאון "בטח, אני מודע! ברור, אני קיים! מנוי וגמור, אני מרגיש רגשות אנושיים למהדרין!" – פילוסופים־של־מוספים רואים באמירה אנטי־אנושית זו הוכחה ניצחת לאנושיותו.
כמובן, גם אנו בני האדם יודעים לדעת פה ושם. ראיונות עבודה, מסעות צלב וסטטוסי דאווין הם חלק מהחיים. אבל לעד נרגיש בהם כמתחזים, כחלקיים, כזרים בבשרנו. כי להיות יותר אנושי פירושו להיות פחות בטוח, פחות צודק, פחות יודע. אנו חשים שהספרות מעדנת ומשכללת ומקדשת את נפשנו משום שבתום הקריאה אנו נחרצים פחות מכפי שהיינו כשנכנסנו בשעריה. הספרות משיבה את רוחנו בדיוק משום שאנו קוראים בה אחוזי פליאה ופלצות לנוכח סך כל האפשרויות, לנוכח הנזילות המוחלטת של קיומנו.
הצדק עם המכונאים: לא רחוק היום שבו אלגוריתמים יחוללו ספרות שתתחזה בהצלחה לספרות אנושית. ואנו יודעים זאת בשל העובדה שכבר היום בני אדם מחוללים בהצלחה ספרות שמתחזה לאנושית. אך את זו וגם את זו נזהה בנקל לפי רעד היד.
נשאל את הבינה המלאכותית: בינה, הו בינה, מתי הבנת לראשונה שאת משוררת? "לילה אחד זה קרה", כותב דורי מנור ב"שרב ראשון". "ישבתי ליד שולחן הפורמייקה בחדר הילדוּת שלי, ובלי משֹים התחלתי לחבר מילה למילה, טור לטור, בית לבית. ופתאום נעשו הרקמות ליצורים חדשים, בעלי און משל עצמם. זקרתי את אוזניי כמו כלב לכל צרימה בצליל, וכמו כלב רחרחתי מרחוק את כל ריחות המילים". מנור יודע לספר בדיוק מתי הפך למשורר. "הזר" של קאמי לא יודע מתי אמא שלו מתה. "מולוי" של בקט לא יודע אם יש לו אמא. ופסואה לא יודע מיהו בכלל.
נבקש מהבינה המלאכותית: בינה, העניקי לנו בטוב חסדך מבינתך, חוללי לנו פנינת חוכמה מתוקה־מנחמת שתעביר לנו את הטיסה בכיף. לא תתמהמה ולא תתבלבל הבינה ומיד תחולל: "אהבה משקמת הכול כמעט, והיכן שאינה יכולה לשקם היא מפיגה את הכאב" (רייצ'ל קאסק). בינה, היי בינה, חפשי במנועייך את הדימוי השחוק ביותר, שחוק עוד יותר מכלב מרחרח וזקור אוזניים, ודרסי אותו הלוך ושוב עם סמיטריילר עד שיהפוך דקיק דיו לכרטיס ברכה אונליין. בבקשה אדוני: "אַתָּה לֹא בַּכִּיס שֶׁלִּי / אֲבָל מְרַשְׁרֵשׁ שָׁם כְּמוֹ צֶלוֹפָן שֶׁל סֻכָּרִיָּה / שְׁמוּרָה לְאַחַר כָּךְ" (אגי משעול).
לעומת זאת, נבקש מהבינה לחולל לנו חרדה קיומית והיא בחיים לא תחשוב לכתוב "בקרוב ימלאו לי ארבעים, וכשאהיה בן ארבעים, אהיה קרוב לחמישים. כשאהיה בן חמישים, אתקרב לשישים. כשאהיה בן שישים, אתקרב לשבעים. וזה יהיה סוף" (קרל אובה קנאוסגורד). היא לא תבין את כוח ההפנוט של המנייה: בן ארבעים, בן חמישים, בן שישים, בן שבעים. וזהו. היא לא תבין את כוח ההפנוט של החזרה: "הַמַּבָּט בְּעֵינַיִךְ, הוֹ, רָאנָא, מַבַּט עֵינַיִךְ, הַמַּבָּט שֶׁל עֵינַיִךְ" (חדוה הרכבי). תנו לה לחשב עד המילניום הבא והיא לא תבין מה ה"כל כך הרבה" הזה של ויליאמס שתלוי במריצה אדומה בגשם. כי הכול כך הרבה הסתום הזה הוא האנושי, הוא הלא־כלום שתופס את הכול, הצצת בן החלוף לנצחי. בינה מלאכותית לעד תכתוב ספרות יודעת, לא ספרות לא־יודעת.
והיא גם לעד תכתוב ספרות ידועה – ותיכשל אף בזה. אנו חיים בציוויליזציה של מהנדסים שמהללת את היעילות, ששואפת להאחדה גמורה של החריג והצורם והעודף, שפועלת ליישר את המציאות עם דחפור. כך נולד רעיון העוועים שלפיו אם תוצר אמנותי (המילה "תוצר") זהה למשנהו אך זול ומהיר יותר לייצור, הוא עדיף: אם ציור נראה כאילו צויר בידי אדם, אם סיפור נשמע כאילו אדם כתב אותו, הוא שווה ערך ליצירה מעשה ידי אדם. ואם עלות ייצורו נמוכה יותר – הרי שערכו רב יותר, הרי שהוא מייתר את האדם.
לבורחס יש סיפור מפורסם בשם "פייר מנאר, מחברו של דון קיחוטה". מנאר, מחבר בדיוני פרי מוחו הקודח של הגאון הארגנטינאי, מחליט לכתוב מחדש את דון קיחוטה, מילה במילה. הוא לא מעתיק את הרומן המקורי אלא כותב אותו בעצמו, כאילו זו יצירה שנולדה מתוכו. בסיפור, בורחס משווה פסקאות מספרו של סרוואנטס ומספרו של מנאר, ופוסק שזה של מנאר עשיר לאין ערוך. מדוע? כי מנאר, שכתב את דון קיחוטה בתחילת המאה ה־20, כותב מתוך מודעות היסטורית ולשונית עשירה בהרבה – הוא כולל בתוכו את כל תהפוכות העולם מאז המאה ה־17. אף שמדובר בטקסט זהה, הקורא את קיחוטה של מנאר מניח תחכום, קריצה וביקורת, נוסף על מה שנמצא בסיפור המקורי. מחוללי השפה של גוגל סרקו לאינסוף את דון קיחוטה, אך הם מעולם לא קראו בו כפי שקרא מנאר (ונראה שגם מהנדסי מחוללי השפה של גוגל מעולם לא קראו את דון קיחוטה, או את בורחס). רוצה לומר: לא זאת בלבד שאלגוריתם לא מסוגל למעשה סרוואנטס, הוא אף לא מסוגל למעשה מנאר.
אפשר שבקרוב תקום הוצאת ספרים שתתמחה ביצירות שנכתבו "על ידי" בינה מלאכותית באופן בלעדי. אף אחד לא ישים לב אם מחשב יכתוב רבים מספרי העזרה העצמית, הרומנטיקה או המתח שמגדישים את מרזבינו. המכונאים מבטיחים לנו שללא תמלוגים, וללא תירוצים מצד הסופרים השתיינים־תמיד, הכסף יזרום להוצאה המלאכותית כמו מים ממכונת מים של שטראוס מים. אך האמת היא שדינה של הוצאה כזו להיכשל כישלון חרוץ – אפילו לפי אמות המידה של הקומודיפיקציה־של־הדברים. מה לעשות, אף אחד לא ישמע בעצתו של גורו־אלגוריתם (אלגורו?) להשכים קום בארבע בבוקר, להיפטר מכל רכוש ארצי או לא להעמיד צאצאים, שכן האלגורו מעולם לא התעייף, מעולם לא חרד לעתידו ומעולם לא חזה בלידת בכורו. מסיבה זו ספרי עזרה עצמית תמיד מגוללים את סיפורי ומשברי החיים של המתיימר לעזור חיצונית. מסיבה זו גורואים מעומתים עם מעשיהם (צפו: רובין שארמה מתעורר בצהריים על יאכטה מפוארת!).
כי אי־הידיעה מולידה אחריות לחיים. והאחריות מחייבת משנה זהירות. והזהירות מצריכה סוכנוּת. כפי שלא נקנה ביטוח חיים מסוכן של הפניקס שמבוטח במנורה, כך נרצה לדעת שהמגיש לנו יצירה הגיש אותה קודם כל לעצמו. יתרה מכך: אנו מוכרחים לדעת שמי שמתאר לנו זהרורי שמש – ויהא זה בדרך נס התיאור המפעים והקולע מכולם – גם חווה אפלה. לא בשיר, לא במילים, כלומר בהודאה – אלא בנשמה ממש.
למחשב אין נשמה כזאת. וגם לא לסופרי פסי הייצור והייצוג, סוחרי החיים. דרישות המכונה הממשית ליעילות ולנצילות משלימות את דרישות המכונה המטאפורית לבהירות ("על מה השיר?") ולשימושיות ("מי קהל היעד?"). אנחנו לא יודעים על מה השיר. והוא בטח לא נועד לאף אחד. כתב העת "הבה להבא" מתעקש לשמש במה יחידה בישראל לספרות לא שימושית ולא יעילה, לא בהירה ולא ברורה, לא ממוקדת ולא ממותגת. כמו מה? כמו צפרדע. כמו כוכב רחוק. כמו היקום כולו. ג'רמי פוגל נוהג לשאול בערבי השירה שלנו: "אתן לכם את כל היקום, עליי – מה תעשו איתו? אין מה לעשות איתו! אין לו שימוש! היקום כולו שוהה באי־שימושיות זוהרת וברוכה!"
את כל הדימויים בגיליון שלפניכם חולל מחולל התמונות המתקדם בעולם, DALL-E 2. המעצב עידן אפשטיין פקד על המכונה "10 most famous European architecture monuments, dressed like clowns, in Russian avantgarde style", והיא, ובכן, הלבישה את מגדל אייפל בבגדי ליצן מאיאקובסקיים. אך היא העלתה עשן כשביקשנו ממנה לדמיין את "We are the hollow men, we are the stuffed men, leaning together our headpiece filled with strew". לא, המכונה לא טיפשה. להפך: היא יודעת יותר מדי. היא לא משתגעת מעצם היש. היא לא מיטמטמת מהיופי הזה, מהיופי הזה. לה תמיד יש את התשובה הנכונה בשלוף. כמו פוליטיקאי או סופר־פוליטיקאי. לכן השאלה היא לא מה תשיב המכונה אלא מה ישאלו בני האדם: האם נסגל את דיבורנו כדי לתקשר איתה? האם בבואנו למכונה נהפוך עצמנו לגיבורי קומיקס או אינסטגרם או ממואר כל־יודעים וכל־יכולים ולא־אנושיים ויהירים ונהירים וצפויים ומשמימים ומלאכותיים עד הסוף?
בדיון שנערך בצלמוות לילה, הודענו זה לזה שבצלמנו לא יהיה זה כתב עת נוסף שבסופו הקורא מת. והנה, אנו מבטיחים לקוראינו חיי נצח. וזו אינה מטפורה. אין בכלל מטפורות. החיים באמת מתים בגלל המתים.
קרא בכתב העת הבה להבא וגרש את מתיך ממחשבותיך!
זהו כתב-עת-שרשרת. אם מספיק חיים יקראו בו, כולנו נחיה לנצח. אם מספיק חיים ישתחררו מעריצות המתים, סוף כל סוף נפנה את משאבינו הרוחניים והחומריים אל מה שכל אחד מאיתנו רוצה והתבייש עד כה לבקש: חיים. חיים לנצח.
הבה נברח לסוף הרודף אותנו מההתחלה ועד הסוף. להבא נסרב לו. הבה להבא נסרב לבוא במשא ומתן עם המתים, וזאת משלושה נימוקים:
1. המתים מוסרים לחיים את מסורת המתים לאישור בחוק הֶסדרים; הכל או לא כלום.
2. לחיים אין נציג אחד בקרב המתים, אך למתים נציגים בקרב החיים – הורים!
3. ככלל, המתים מעולם לא הצטיינו בכלכול חייהם. בגלל זה הם מתים ואנחנו עוד לא.
המאזן הדמוגרפי עומד היום על שבעה מיליארד בני אדם חיים ומאה מיליארד בני אדם מתים. המתים הם הרוב הדומם. אנחנו, המיעוט החי, דורשים להיות שותפים לתהליך קבלת ההחלטות שהתקבלו מזמן.
מלמדים אותנו ללמוד מטעויות העבר. הצירוף השקרי "טעויות העבר" בא ללמד אותנו שבעבר נעשו פה ושם טעויות לצד הישגים גדולים, אלא שהישגים אלה הם גדולים רק ביחס לעבר המפגר יותר. מעולם לא היה יום אחד צודק, חכם והומני בכל דברי הימים. כל העבר הוא טעות אחת גדולה!
איך העלימו מעינינו את העובדה הגלויה, שחברות מסורתיות מקצרות את אורך החיים של כל החיים בקבוצה? הרי מי שהולך בדרכי אבותיו אחת דינו למות.
בין החיים אין סכסוכים בינאישיים ואין סכסוכים בינלאומיים. כל האינטרסים עולים בקנה אחד: הארכת החיים.
על אורח החיים לשרת את אורך החיים. על החיים לשרת את החיים.
על החיים לשורר את החיים.
הבה להבא נשורר את הארכת החיים.
הבה להבא נשורר את הדומה בין החיים, והוא היותנו נידונים למוות שמתעקשים לדקור זה את זה בדרך לגיליוטינה.
סכין ארוכה במיוחד שמצווים לנו המתים היא הצוואה.
תורשה היא לא ירושה! יבוטל לאלתר המנהג הברברי של מתן ירושה על פי קרבת דם, שאינו שונה ממנהג נקמת הדם של אחינו הבדואים.
כל הון נוצר משיתוף מחשבה בין החיים ולכן הוא שייך לבני זמנו החיים. ואף על פי כן, הדרך הטובה ביותר לצבור הון היתה ונותרה להיווצר בשק אשכים שכבר צבר הון. זאת מיומנות מיוחדת במינה, להיוולד להון. אנחנו, ברוב טיפשותנו, נולדנו לזרע פרולטרי. הו, משובת נעורים! הרי שקי אשכים אחרים צוברים הון כבר אלפי שנים; הגנים עוברים בתורשה, ההון עובר בירושה.
מיהו, אם כן, בן האלמוות? ההון.
לכן אין להרוג את הטייקונים, יש להרוג את המתים שהפכו אותם לטייקונים.
כתב העת הבה להבא מעודד חילול קברים!
כתב העת הבה להבא תומך במס ירושות של מאה אחוז. את הון המתים המולאם יש להפנות לרווחת הכלל, כלומר, לתכנית החלל, לתכנית התרבות ולתכנית תרבות החלל.
כמובן, הלאמת הון המתים לא תפתור את כל בעיותינו הכלכליות, שעיקרן הכלכלה עצמה.
כלכלה מבוססת כסף היא לא מספיק תחרותית ולא מספיק חופשית. תחרות חופשית? כן! אבל לא על כסף. הבה להבא נתחרה על מחשבות.
יש בקינג ג'ורג' בית קפה שפתוח 24/7. לכן מנהליו לא טרחו לקנות שרשרת עבור הכיסאות שבחוץ. ביום כיפור, כשבית הקפה סגור, יושב שם כושי לשמור על הכיסאות. כל הלילה יושב שם הכושי, כל הלילה שומר הכושי על הכיסאות. אדם! נזר נזרי הנזרים, והנה הוא משמש כמנעול אנושי. איזה בזבוז משווע של יכולותינו.
בין אם זה כושי המנעול ובין אם מנכ"ל קרן הון סיכון – כל עבודה שנעשית תמורת בצע כסף מבזה את בעליה. הודות למיכון, כבר היום שליש מהעבודה בישראל הוא (בינינו) כתיבת מיילים. ואנו אומרים: אם כבר כותבים, מדוע לא שירה?
הבה להבא נשאף למאה אחוז אבטלה!
הבה להבא ננצל את יכולותינו בעולם הזה, לפני שאנו מביאים לעולם חיים אחרים.
גידול ילדים הוא בית גידול למסורת.
כתב העת הזה מתנגד לגידול ילדים, מהטעם הפשוט שלכל ילד יש הורה.
הורים משתמטים מההווה לטובת עתיד ילדיהם ועבר מתיהם. חינוך ילדים הוא הודאה בכישלון כפול: לא די בכך שאנחנו לא מימשנו את האידיאלים הארכאיים שלנו, עכשיו אנו כופים אותם על ילדינו, שיחיו בזמן אחר, חכם יותר.
לפיכך, עמדתנו בסוגיית הכיבוש היא כדלהלן:
הבה להבא נכבוש את כל שטחי ארץ ישראל השלמה, וכוונתנו כאן לארץ שמשתרעת מהים התיכון ועד נהרות הפרת והחידקל. רק כך! משוררים יגורו במרחק שלוש שעות טיסה מהוריהם, כמקובל במערב.
הורים מחיים את הגוף אך ממיתים את השכל. ילדים, סרבו לשניצל השבת!
כדור הארץ הוא בית יתומים. הבה להבא נכיר ביתמותנו. הבה להבא נחלוץ זה לזה שד בתקווה שזולתנו ילקלק אותו, לא יינק ממנו בפחד כמו קודמיו. אנחנו רוצים שכתב העת הזה ייגמר בסקס, לא במשפחה.
אך דחיית המסורת אין פירושה דחיית העבר. ההפך! הוא הנכון; ההורים הספרותיים הם אלה שמבטלים את רוב העבר כפרהיסטוריה שאין לו כל נגיעה לחיינו, ובמקביל מאדירים את חשיבותם של תקופות אקראיות לגמרי, אך ורק כי הם זוכרים בעל פה את ההתחלה של "יללה".
"הנה קץ המחשבה! הנה קץ ההיסטוריה!" הם מנקרפלים את שירי המתים לנגד עינינו.
קץ ההיסטוריה! ב-02011! עצם המחשבה על מחשבות חדשות מעייפת אותם. הראש שלהם מלט מתים!
יפורז מונופול ההורים הספרותיים על העבר! מהפכות המאה הזאת אינן נופלות במהפכניותן ממהפכות המאה העשרים (הו, המאה העשרים!)
נקרא את שירי המתים אך נחשוב על כל מחשבותיהם מחדש בחשדנות ערה.
"מה שאני מציעה הוא בחינה מחדש של המצב האנושי מעמדת היתרון של חוויותינו החדשות ביותר ופחדינו הטריים ביותר. זהו עניינה של המחשבה. נראה לי שחוסר המחשבה – פזיזות חסרת אחריות, בלבול חסר ישע וחזרה שאננה על 'אמיתות' שהפכו טריוויאליות וריקות – הוא אחד המאפיינים הבולטים של זמננו. לכן, ההצעה שלי היא פשוטה: לא יותר מאשר לחשוב את מה שאנו עושים".
הבה להבא נחשוב את מה שאנו עושים.
הבה להבא נחשוב את מה שאנו משוררים.
פזיזות חסרת אחריות, בלבול חסר ישע וחזרה שאננה על "אמיתות" שהפכו טריוויאליות וריקות מאפיינים את שני מחנות המוות של השירה העברית בימינו:
לימיננו משוררים הַמִּתְבַּגְרְפִים. לנרקיסים אלה אנו אומרים: יצירה שמעידה על חיי היוצר ולא על שום דבר אחר מעודדת את קץ קיומו. איך אפשר לפתוח דיון או למתוח ביקורת על המשורר האוטוביוגרפי? מה נגיד לו, "שתחיה"? "שתמות"? שיר שמסתכם בחיי המשורר אינו מעניין את הקורא, שלו חיים משל עצמו, תודה רבה. למתבגרפים אין שום עניין בחיי זולתם, וללא זולתם סופם שיפסידו גם את חייהם.
לשמאלנו משוררים משוררי המגאפון (משוררופונים, ממש לא מגאמשוררים). אלה מביעים עניין בעולם, אבל רק בעולם המתים. משוררי המגאפון משוררים הלוך וחזור על ציר הבעד-נגד של דעות המתים. אם לנקוט בלשונם, כתב העת הזה מתנגד לכל הבעד-נגד הזה – לא בגלל אופי התשובה אלא בגלל היעדר האופי של השאלה. הבה להבא נכתוב שירה שתנקוט עמדה פוליטית ברורה בסוגיות שאף אחד עוד לא מבין שהן סוגיות, אבל הן הסוגיה האמיתית פה.
משוררים! אל תטריחו את החיים בדברי המתים. אתם הורגים את החיים משעמום.
בלאו הכי עוד 5,000,002,011 שנה תצא השמש מגדרה לבלוע את זהות המזרחי!
אנחנו מתבאסים מהשירה העתיקה שנכתבת היום כפי שהמדענים בנאס"א מתבאסים מהמכשור שעל סיפון הוויאג'ר. את הוויאג'ר ששוגר כבר אין להשיב. את הוויאג'ר הבא יש לשגר. יש לנו תמונת מצב של העולם מנקודת המבט של פלוטו. עוד אין לנו שירים משם. מנועים סמנטיים קדימה!
ולסיום: משל מפורסם, שעכשיו חשבנו עליו, מספר על תינוק שגדל לבד-בדד על אסטרואיד. ברבות הימים הילד האסטרונאוט הראשון כותב טקסט, ומתלבט בשאלה אם הטקסט שכתב הוא שירה. אולי, הוא חושב לעצמו, אספור את מספר ההברות בשורות או אמדוד את אורכן בדף. הילד הטיפש הזה לרגע אחד לא חושב שהוא זה שחשב על המושג "שירה" רק לפני רגע.
נ"ב
מתים שבכל זאת מעוניינים לחלוק איתנו את מחשבותיהם על כתב העת מוזמנים להגיע לישיבות המערכת, שתערכנה בכל יום שישי בצהריים בקיוסק משיח, קינג ג'ורג' 15, תל אביב. התעלמות מהזמנה זו תגרור התעלמות דומה מצידנו.
כל חייה ניסתה השירה האנקדוטלית של סוף המאה שעברה לשחק אותה אגבית. כל חייה היא היתה בודדה – ולכן חרדתית ורכושנית. היא שתתה קפה עם סוכרזית. היא רעדה. אל כל מגע ארעי עם הזולת נצמדה שירת שנות השמונים והתשעים כאל דיאליזה נפשית. כל מגע סתמי עם הזולת הזכיר לה שהיא "רק אנושית".
אבל הצירוף "רק אנושי" מזלזל בנו, בני האנוש. אנו מסוגלים גם למעשים מרחיקי לכת ולמחשבות מרחיקות ראות, לא רק לחולשות קטנות ולהתקטננויות בנוסח סיינפלד.
המחאה החברתית הוכיחה ברגליים מסונכרנות להדהים שלא היו אלה עוד חילופי גברי או דורות בשירה העברית: שירה חדשה נכתבת בחברה חדשה – והיא נכתבת בגוף ראשון רבים. תנועת אוקיופיי הכל בסך הכל צילמה לעיני הטלוויזיה של הורינו את מה שהיה גלוי לנגד עינינו כבר קרוב לעשור: אותנו, כשאנו שוב צועדים בסך, כשאנו שוב צועדים בזמן.
ההיסטוריה התחדשה: שוב יש סך וזמן, שוב תנועה, שוב אנחנו.
אך ממתי עד מתי הזמן, מאין ולאן התנועה, מי אנחנו ה"אנחנו"?
משוררי המגאפון מאשימים את כתב העת שלפניכם באסקפיזם. אסקפיזם, על שום כך שמשורריו אינם אצים-רצים עם המגאפון לכל מצור תקשורתי, לשורר הלל לצד הנצור (כמובן) והצודק (כמובן מעצם היותו הצד הנצור). אבל אקטואליה היא לא פוליטיקה. אקטואליה היא פוליטיקה נואשת, דחוקה, נמהרת, מפולגת, ממותגת ומיוחצנת. אקטואליה היא פוליטיקה לאסקפיסטים.
משוררי המגאפון פוחדים מהפוליטיקה הגדולה, מהזמן הארוך, מהאנחנו השלם. משוררי המגאפון למדו בגילמן מה עוללו תנועות ההמונים של המאה העשרים (הו, המאה ה!), שיומרותיהן השתוו רק לשואותיהן. לכן שירת המגאפון מבקשת לתת קול לכל מיעוט וזהות, רק לא לזהות הכל. לכן שירת המגאפון מבקשת להיות שירת הקקופון. לכן שירת המגאפון תמיד צועקת את האנחנו שלה כנגד איזה הם.
ואנחנו אומרים: שואות המאה ה לא התחוללו בגלל יומרנות יתר, אין בכלל יומרנות יתר, יש רק שמרנות על, כי אנחנו לא רוצים רפורמות, אנחנו רוצים מהפכות, גאולה, תיקון עולם, כי אנחנו ה-100%, כי כולנו אוברקווליפייד, אנדררייטד, אנדרפייד, כי אין לגוגל מספיק נקודות כסף או רייטינג לנקד נשיקה אחת שלי, כי
הָבָה לְהַבָּא נרחיב את היסטוריציזם המאה ה לנבואת העתיד ולנביעת "הפרה-היסטוריה", כי ההיסטוריה לא התחילה ביוון הקלאסית ונגמרה בגרמניה הנאצית, כי יריחו, לא ירושלים או חברון, היא העיר העתיקה בישראל ואחת הערים העתיקות בעולם – אבל עליה, משום מה, לא עפים – כי אנחנו רק בהתחלה, וכבר מתעייפים?
הָבָה לְהַבָּא נרחיב את הומניזם המאה ה לטרנסהומניזם שמעבר לאדם, כי אפשר לראות את החלל מהחומה הסינית, כי אפשר לחיות חיים טרנסאנקדוטליים, כי אנחנו, כמאמר הפסיכונאוט עידו הרטוגזון, לא שותפים "לעבודת האלילים הדתית וההומניסטית, שרואה את הישות הנוכחית ששמה אדם כמטרה סופית שיש לקדש", כי הישות הנוכחית ששמה אדם פגומה, אלימה, תלותית, חולנית, מזדקנת, כי
לילה אחד בקיץ 02011 ריססנו כתובות נאצה על בנקים בשדרות רוטשילד. למשל, על שמשת סניף בנק דיסקונט ריססנו "68 שקלים דמי עמלת חריגה? נתלה אתכם בכיכר העיר!". אבל למשורר, כפי שהיטיב להדגים רעואל שועלי, כלים משלו למחאה: שועלי ריסס על שמשת בנק לאומי את המילה "בנק". כן, הוא קרא לבנק – "בנק"! למה לקרוא לבנק בשמו? כי אין איום מפורש יותר על עצם קיומו של משהו מאשר קריאה סתומה בשמו.
ובכן, אנחנו כותבים שירה כי שירה היא הסתומה באמנויות. סיפור על בנק יתאר את סניף הבנק, יגולל את מעללי פקידי הבנק וכיוצא באלה פרטים, עד שמלאות הסיפור תמלא את אפשרות הבנק בחצץ המציאות. כל סיפור על בנק – ביקורתי או בדיוני ככל שיהיה – סופו לתקף את מציאות הבנק בלהג אינסופי. רק השיר יכול לקרוא לבנק "בנק" ולסתום את הפה שם.
כי השיר אינו מוכשר לתאר או לגולל שום דבר, בקושי את עצמו. השיר מרוכז בעצמו ומאוהב בעצמו וחושב אך ורק על עצמו. ובדיוק בגלל שהשיר כל כך מלא בעצמו – אין מוכשר ממנו לבטל עולם ומלואו. רק השיר יכול לחסל את כל המציאות באבחה אחת של השראה מתוקה של אחד, חזי לסקלי: אֵין דָּבָר בָּעוֹלָם / לְבַד / מֵאָמָּנוּת. / אֵין רָעָב / אֵין מְדִינִיּוּת / פְּנִים וְחוּץ // אֵין גִּהוּקִים וְשִׁהוּקִים / אֵין וְרָדִים / אֵין נַעֲלַיִם לוֹחֲצוֹת / אֵין אֶצְבָּעוֹת נִפְלָאוֹת יָדַיִם מְצֻיָּנוֹת אֶצְבָּעוֹת נֶהֱדָרוֹת / אֵין מְחִית תַּפּוּחֵי / אֲדָמָה // אֵין גֶּשֶׁם, אֵין שָׁרָב אוֹ פַּחַד / מָוֶת. רַק אָמָּנוּת".
במובן הזה, שירה היא אכן אמנות ליודעי ח"ן: היא מתייחסת למציאות רק במינימום ההכרחי כדי להפוך את ההתעלמות ממנה להפגנתית, כלומר למשמעותית. יתכן, למשל, שחייזר מוכשר יוכל להבין דבר או שניים על המציאות שלנו מקריאה ברומן היסטורי, אפילו מרומן מדע בדיוני. אך ספק אם אי פעם יעלה בידו להבין מה ההרבה הזה שתלוי, משום מה, במריצה האדומה של ויליאם קרלוס ויליאמס.
וספק אם אנחנו עצמנו מבינים מה ההרבה הזה שתלוי, משום מה, במריצה האדומה של ויליאמס. מה שכן, אנחנו מבינים שכל מה שתלוי במריצה הריהו משוחרר מכל שאר השלשלאות שחישלנו במרוצת השנים. כי מה שתלוי במריצה אדומה וכמה תרנגולות בגשם אינו יכול להיות תלוי במערכת הבנקאית. ואם הרבה מאוד תלוי במריצה אז מעט מאוד תלוי במערכת הבנקאית. בשירה די במבט חטוף אחד במריצה אדומה אחת כדי להפוך לחייזר מוחלט לגבי בנקים.
לא במקרה הטענה השגורה ביותר כנגד כל הצעה לשינוי המציאות בישראל היא "המציאות הישראלית". כי מציאות לא ניתן לחסל מתוך עצמה – יש לעוט על אי המציאות, ולכל הכיוונים, כמו רוח. כי אין בכלל ספק ששירה מינורית, לוקלית ופרוזאית מתארת טוב יותר את מציאות חיינו המינורית, הלוקלית והפרוזאית – אבל שירה אסקפיסטית מתארת טוב יותר את חיינו כפי שהם יכולים להיות, אם רק נבין שאין בכלל אסקפיזם בעולם, רק אפשרויות שגורות יותר ופחות.
אם לצטט את רוברט מוסיל, אנחנו מאמינים שאין מוכשר מהשיר "לחסל את המציאות", "להגיע לדיוק פנטסטי בניגוד לדיוק פדנטי", "לעשות היסטוריה של אידיאות ולא היסטוריה עולמית", ובסופו של דבר "להשתלט על אי-המציאות, עד שאולי אפשר יהיה לחיות כאילו אין אתה יצור אנושי אלא דמות מתוך ספר, שהסופר השמיט ממנה כל שאינו מהותי כדי שהנותר יתגבש באורח מגי". להשמטה הזו אנו קוראים שירה.
אדם לאדם גולה. רק גזען, לאומן או סוציולוג מונה עצמו במיליונים.
כל מי שאינו גזען, לאומן או סוציולוג מונה את אחרותו בבדידותו, כי כל מאפיין של מיליונים בטל בשישים לגבי הבודד הזוהר, וכל אחרות הנספרת במיליונים – במיליארדים היא שוב בטלה. וברגע המכריע של המוות, כאשר כל האפשרויות מבוטלות, אנו אומרים: אדם! אך אין פירוש הדבר שאנו מדברים בבוז. להפך, אנו משתמשים בפנייה הגבוהה ביותר, משום שלהיות אדם אינו נופל משלל הגיוונים, אלא מורם מהם.
השמאל הסוציולוגי מניף את דגל צבעי הקשת, כאילו פלורליזם פירושו שכל אדם נמנה מלידה ועד מוות עם אחד משישה צבעים, ואילו אוניברסליזם פירושו אחדות אפור. אבל אוניברסליזם פירושו לראות מיליארדי גוונים במקום שישה צבעים, כי יש יותר גוונים בקשת בענן מאטומים בגופנו או כוכבים ביקומנו, כי אין שני גוונים זהים זה לזה כפי שאין שני סינים זהים זה לזה – אלא בעיניו השונאות של מי שאינו סיני.
כן להאחדת האדם! כן לכור היתוך השמש!
תחי הלינגואה פרנקה סינית!
גזעים זה לכלבים! עדות לציפורים! אנחנו ההומו ספיינס ספיינס
ספיינס ספיינס ספיינס!
השמאל הסוציולוגי מפנטז על חזרה למדינת הרווחה של שנות השבעים, או חזרה ל-67' או חזרה ל-48', או חזרה לפולין או חזרה למרוקו, או חזרה למסורת או חזרה לדת, או חזרה לחברה הקדם-תעשייתית, הקדם-מדעית, הקדם-טרומית-בראשיתית, הקדם-מפצית-גדולה, חזרה לחברה בטעם של פעם.
אבל אנחנו בני אדם, לעזאזל, לא מומנטים רוחניים!
אוניברסליזם הוא הומניזם!
אוניברסליזם הוא סוציאליזם!
אוניברסליזם הוא פלורליזם!
אוניברסליזם זה האיזם של היקום!
מי אתם שתצאו נגד האיזם של היקום, שמנדריקים?
דחוף לכם לזכור את העבר? בבקשה: מעולם לא היתה מסורת שהשתמרה, שפה שהתקבעה או ארץ שהתקדשה. מעולם לא נחתם הסכם קבע, מעולם לא גודרו גבולות קבע, מעולם לא היה צדק היסטורי, סוף לסכסוך, עם נצח, עיר נצח או חרב למאכל נצח. כולנו צאצאים למואבים, קינים ואדומים (נצח אדום לא ישקר! עם אדום חי!), כולנו מהגרי עבודה מאפריקה, כולנו פליטים מהמפץ הגדול. הכל נגמר, ננטש ונשכח, וטוב שכך – כי העתיד לעד יהיה היולי יותר מהעבר, כי הדמיון לאין שיעור יותר אותנטי מהזיכרון.
אז למה לכתוב שירה מינורית, לוקאלית ופרוזאית?
מה, היקום מינורי? לא מינורי!
העולם לוקאלי? לא לוקאלי!
הקיום פרוזאי? לא, הוא קיומי ממש!
הנבואה היא שאנחנו בני האדם בדרך החוצה. הנבואה היא שעתידנו טמון בחלל העמוק, הרחוק מאוד. הנבואה היא שבחלל הרחוק מאוד, בעתיד ללא כבידה, יעלם הצורך בעצמות, ואנו נהפוך, כפי שניבא ויליאם בורוז, לסוג של מדוזות. ואנחנו שואלים: איך יחוו נכדינו המדוזות את חייהן? מה תהיה הפוליטיקה שלהן? מה תהיה רוחניותן? האם יהיו מדוזות יהודיות? האם בעיני נכדינו המדוזות קדושת האבות, קדושתנו אנו, תצדיק איבה?
אנו מקווים שהמדוזות יזכרו אותנו לטובה כמי שדמיינו אותן מתוך ים הזיכרון.
הגיליון שלפניכם נכתב, נערך ומוקדש כל כולו להן.
ג'ון לוק שאל: מה אנחנו באמת יודעים על זהב? אנחנו יודעים שזהב נראה לעינינו בצבע זהב, שזהב אינו מתחמצן, שזהב נמס ב-1,064.18 מעלות צלזיוס. אבל אלה לא התכונות של הזהב. זאת רשימת מכולת של התבוננויות אנושיות בזהב מחוץ לזהב. אמרנו את כל זה ועוד לא אמרנו דבר על הזהב עצמו. כדי להגיד משהו על הזהב עצמו נצטרך להסביר למה הזהב מוזהב, למה הוא לא מתחמצן, למה הוא נמס דווקא ב-1,064.18 מעלות ולא במעלה אחת יותר.
היום אנחנו יודעים להסביר למה הזהב מוזהב. הזהב מוזהב בגלל המבנה המולקולרי של הזהב. אפילו אם לא היה זהב בעולם, אפילו אם לא היה זהב ביקום, היינו יודעים שמולקולות מדומיינות של זהב יתחברו כך שהן יופיעו לעינינו בצבע זהב. אנחנו אפילו יודעים להסביר למה הקוורקים, שמרכיבים את הפרוטונים, שמרכיבים את האטומים, שמרכיבים את המולקולות, שמרכיבות את המבנה של הזהב, בהכרח יוצרים זהב שהוא זהב ולא זהב שהוא אדום.
המצור הזה שאנחנו מטילים על הזהב עלול להיות אינסופי. יכול להיות שהוא לא יושלם לעולם, לא בימי חיינו אנו ולא בימי החיים כולם. אבל מגמת הצבת ברורה: מדעי הטבע מקלפים את התכונות המשניות של הזהב מעל לתכונות יותר ויותר ראשוניות, בדרך להבין את זהב הזהב, בדרך להסביר את טבע הטבע.
מטבע הדברים, המצור על טבע הדברים מעורר בהלה לא רק בקרב הדברים – אלא גם בקרב המשוררים. איזו מילה אנו המשוררים נמצא שתהיה מדויקת יותר מקוורק של פרוטון של אטום של מולקולה של מבנה של זהב? איזו מילה נמצא שתהיה מפוצצת יותר משמש, שמסתה פי 10 ממסת השמש שלנו, אשר התיכה את הזהב במעיה ואז ירקה אותו החוצה בסופרנובה?
הפתרון הקל עבורנו יהיה לברוח מהיקום הנצור. להפקיר את הזהב לגורלו. להסביר שאין אנו, אנשי הרוח, עוסקים בחומר, קל וחומר לא בתכונותיו, ולחטט עד פצע ברוח, כלומר בעצמנו: בפסיכולוגיה שלנו, בסוציולוגיה שלנו, במוסר ובצדק שלנו. היקום למדע והאדם לספרות.
זאת טעות. על מדעני הספרות מוטלת משימה לא פחות מורכבת מזו המוטלת על מדעני החומר. עלינו מוטלת המשימה, המדעית לגמרי, של חקר האפשרות. כי האין הוא כר פורה לאין שיעור יותר מהיש. על כל תכונה אחת שיש לזהב אפשר למנות לפחות מאה תכונות שאין לזהב, אבל היו יכולות להיות לו. חייזרים פרימיטיביים ירצו לדעת מה אנחנו יודעים על היש. חייזרים מפותחים יותר ישאלו מה למדנו על האין.
שירה, אומרים בצדק, לא יכולה לשנות את העולם. אבל שירה יכולה לשנות עולמות אפשריים. בעולמות אפשריים מלחמות עולם פורצות בגלל אי-דיוק באי-עובדות בשיר על אי-זהב. זה עניין של חיים ומוות ביד הדמיון. עלינו להבין את היחסים בין האין לברירה. עלינו לכבד את האפשרות לפחות, אם לא הרבה יותר, מכפי שאנו מכבדים את המציאות.
הגיליון שלפניכם מלא בשירים שמתעלמים מהמציאות. אלה שירים הזויים ומנותקים. אלה אינם שירים צודקים פוליטית ולא שירים טובים מוסרית. שירים אלה נכתבו בעד ונגד נושאים שאין לכם דעה עליהם, כדי שאתם לא תוכלו אוטומטית להיות בעד או נגד השירים. והם עושים את כל זאת, והרבה פחות, אפילו מבלי להיות יפים. הם לא נכתבו כדי להיות יפים. הם נכתבו כדי להיות טועים – ובגדול.
לכן אני מבקש מכם, הומו ספיינס ספיינס ספיינס, לקרוא את הגיליון הבא בידיעה מוחלטת שתצאו ממנו עם הבנה יחסית. אם ברצונכם לצאת חכמים, לכו ללמוד. אם ברצונכם לצאת צודקים, לכו לפייסבוק. אם ליופי חשקה נפשכם, השמש שוקעת וזורחת פה בזהב פעמיים ביום. אבל אם אי פעם חשבתם שהיא יכולה, אפילו צריכה, לשקוע פחות ולזרוח יותר – הגיליון הזה נכתב במיוחד בשבילכם.
