מחלת-ים של להיות עצמי

שגיא אלנקוה

ספרו החדש של שגיא אלנקוה, הצלול מכל צוללן, הוא בבחינת נס לשירה העברית החדשה.

אלנקוה הוא משורר הבדידות המזהרת. שעה שהפרקטיקה הספרותית, בישראל ובכלל, היא לשבת ולחטט בפופיק, בפופיק הפסיכולוגי, ולאחרונה, יותר ויותר, בפופיק הסוציולוגי, לחפור משמעות מתוך המוך הנצבר, אלנקוה יושב ומחטט בפופיק העולם.

הוא מחפש משמעות בכיסא, משמעות בשולחן. הוא לא שואל מה צודק או מה מוסרי, הוא שואל מה קיים – ולמה משהו קיים בכלל, למה יש כיסא, למה יש אלנקוה?

זוהי שירה אוניברסלית גדולה, שירת אמת נצחית, שתהיה אקטואלית כל עוד יהיה משהו ביקום הזה.