• גיליון

  • שם

  • סוגה

מדוע הלך הכלב אצל הנאלח

הכלב הנרצע מיקי זוהר – שאחרי ה־7.10 היה הראשון להודות בחצי פה (ויותר מדי מצח) שייתכן, אולי, כהיפותזה, כי לראש המדינה שאירע בה טבח יש איזה קשר לטבח, אבל מהר מאוד נזכר איפה מונחת קערת הבונזו שלו – מחולל מיום כניסתו לתפקיד שר התרבות הפיכה ספרותית (ואולי הייתם קוראים על אודותיה אם כתבני התרבות שלנו לא היו עסוקים השכם והערב בשאלות כבדות משקל כגון מה ידעה או לא ידעה אליס מונרו על אונס בתה, את מי אנס או לא אנס ניל גיימן ומה צייצה ג'יי קיי רולינג על טרנסים).

למעשה, ביקורו הראשון של הנרצע בשבתו כשר התרבות לא היה בתיאטרון הלאומי, בספרייה הלאומית, באופרה הישראלית, בשח"ם או במוזיאון ישראל – אלא בבית אורי צבי גרינברג! שם עשה את עצמו קורא למצלמה את 'יהי – כתב עת פואטי־פוליטי', בהוצאת בית אצ"ג ובעריכת אלחי "הנאלח" סלומון, מחבר השורות "תּוֹלַעַת הַוִּירוּס שֶׁל בָּגָצ / נָחָשׁ מִתְפָּרֵעַ / אוֹכֶלֶת בְּכָל הַבָּתִים / נְגִיסוֹת קְטַנּוֹת / וּמְמוֹטֶטֶת / עַל רָאשֵׁי הַיְּלָדִים" (שפורסמו לראשונה אצל בני לוציפר, אלא מה). לאחרונה שב הכלבלב וביקר ב'גלריה גאולה' (ע"ש גאולה כהן, בחיי נו) החדשה מבית אצ"ג (יחד עם שוחר האומנות הנודע עמיחי שיקלי!). כן, כזה הוא מיקי נרצע שלנו, לעולם־לעולם אינו מחמיץ סבב גלריות! גם אותה, אגב, אצר הנאלח סלומון (איש אשכולות? איש רנסנס!).

מה עוד חדש באצ"גייה? טוב ששאלתם! בשנה וחצי הם חנכו שם, בין היתר, את 'הכור: מעבדה לפיתוח חיבורים בין האומנות העכשווית ועולם הרוח והמסורת היהודית' (בניהולו של פורת סלומון – האח של!), את 'פרס אורי צבי לשירה' (בשיפוטה של טלילה ציפר – הבת של!), את 'בית אורי צבי הוצאה לאור', את 'פסטיבל יהי' (לוגו פסטיבל השירה? ארץ ישראל השלמה!), את פסטיבל הקולנוע 'רצוא', ש"רוצה ליצור בית למפגש שמעורר שיח סביב החיפוש אחר הא־לוהי", את 'נו נו – סלון חרדי לאמנות ותרבות' (שמופעיו נערכים בהפרדה מגדרית, נו נו) ואת 'ליבה' ש"מבקשת לפתח ולקדם יצירה אמנותית כמקור השראה וביטוי, המהווה בסיס לפיתוח של עשייה אמנותית ברת [אצ"ג מתהפך – ע.כ.] השפעה על המרחב התרבותי הירושלמי והישראלי", מה שזה לא אומר!

לפני כמה חודשים פנה אליי בחור סימפטי שערך יריד כתבי עת בירושלים. שאלתי מי עוד משתתף. למשמע 'יהי', התפלצתי. הבחור הסימפטי הבטיח לי שדיבר עם העורך, וזה הבטיחו שמדובר בכתב עת מיינסטרימי לחלוטין, "ישראלי" (האצ"גים אוהבים להשתמש במילה הזאת, "ישראלי", כאילו שאנחנו דֶנים ו'ננופואטיקה' – איראנים). "קראת אותם"? "לא", השיב הסימפטי. ודאי שלא. וזאת, חברים, הבעיה כולה: הם קוראים אותנו ואנחנו לא קוראים שום דבר. הפסקנו לקרוא ספרות, וכפועל יוצא הפסקנו לקרוא את המציאות.

נאצים בשעה שש

ממשלת השואה שהמיטה עלינו פוגרום לא תעצור עד שלא תמיט עלינו שואה. אלה אנשים שלא יכולים לקשור שרוכים, ואף כופרים ברעיון שיש מה לדעת בקשירת שרוכים למעט האמונה השלמה בקשירת השרוכים – וצדקת הדרך בקשירת השרוכים! ואלה המתונים בממשלת השואה. הקיצונים לא רק שאינם מסוגלים לקשור שרוכים, אלא גם מטיפים לפרימתם מתוך שאיפה למעוד. מדוע? כי זה צעד ראשון בתעופה. והם הרי בכלל לא מעוניינים בחיי עולם – לא בחיי החיים ולא בעולם הזה.

אינכם קוראים – אבל איך אינכם רואים? הם כתבו את הכתובת על הקיר. מחוץ לדירה שלכם בתל אביב: "FCK KPLN". בצומת בדרך להורים: "קפלן אשם". זאת עלילת הדם שעליה יקום רייך הבית השלישי.

ראש וראשון למקדמיה הספרותיים של עלילת הסכין בגב הוא חבר מערכת 'יהי' צור ארליך. הנה בית משיר שפרסם ב'מקור ראשון': "סַרְבָנֵי / מִלּוּאִים בְּלָבָן / שֶׁזְּרָקוּנוּ מוּל פְּנֵי / הָאוֹיֵב בִּמְכֻוָּן". צור הוא אלתרמניסט מושבע, מתרגם בעל זכויות ואיש ספר אמיתי, שבין היתר ערך (יפה ומקצועית) כמה מסות פרי עטי בכתב העת 'השילוח'. לכן ביקשתי לברר אם אכן התכוון למילה "במכוון", או שמדובר באמצעי ספרותי בלבד – חרוז צולע עם "בלבן". אם אכן כוונתו לכוונה, האם הוא סבור באמת ובתמים שיהודי־ישראלי כלשהו ביקש, רצה או התכוון שיישחטו ויישרפו 1,200 אנשים, נשים וטף יהודים־ישראלים גם כן? "כן" הייתה תשובתו: "הניסוח די מדויק, למרות החריזה הצפופה: לא דאגו במתכוון שיירצחו אלף ישראלים, אבל החלישו במתכוון את כוח המגן הישראלי".

ונזכרתי בסבי, יליד דרזדן, שהרודן הגרמני (הכושל, הם תמיד כושלים) אריך לודנדורף האשים אותו ואת משפחתו (גרמנים נאמנים כולם) בתבוסתו שלו, בכניעתו שלו בוורסאי.

רעי וידידי יהודה ויזן, עורך 'דחק', מפרסם ב'יהי' ולא מטרידו כזבוב ויזלטירי להדפיס את שיריו לצד שורות כ"גּוֹי הוּא גּוֹי / לֹא אֶחָד מְסֻיָּם / לֹא עֲרָב לֹא סְפָרַד וְלֹא רוֹמָא / גּוֹי הוּא שֵׁם עֶצֶם / הוּא הַשֵּׁם עַד הָעֶצֶם: הוּא הַשֵּׁם בְּעַצְמוֹ / הוּא חֲשָׁד בִּטְמֵאִים הוּא יָבוֹא בְּיוֹמוֹ / הוּא טְרֵפָה הוּא קְלִפָּה / הוּא אֵימָה / הוּא תּוֹלֶה עַל בְּלִימָה / הוּא כְּלִיאַת נְשִׁימָה / גּוֹי הוּא גּוֹי וְיִמַּח שְׁמוֹ" (בינה סבג פינקלשטיין, "גלות בתוך ריבונות" – המוקדש "לתיאוריה וביקורת, זרע לבטלה"), או לצד "שירו" של יוחאי שלום חדד, "חנוכייה טרויאנית", המוצא גיס חמישי לא רק בצה"ל, בהייטק וכולי, אלא גם בהומואים ובפוליאמורים (!) שהמיטו עלינו את האסון: "אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת קְצִינֵי הַצָּבָא הַטְּרוֹיָאנִי מַדּוּעַ טְרוֹיָה נָפְלָה / הֵם עֲדַיִן צְמוּדִים לְהַעֲרָכוֹת אָמָ"ן, מְכוּרִים לְ־8200 / … / וְאֵיךְ לֹא קָרָאנוּ לְפּוֹלִיאָמוֹרְיָה בִּשְׁמָהּ? / 'הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ / וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר – הַיָּשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד? / הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא'! // אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת קְצִינֵי סְדוֹם, אוֹ אֶת עַם עֲמֹרָה / אֵיךְ טְרוֹיָה נָפְלָה".

ומילא ויזן. יש אנשים שיערקו לצבא קרתגו רק כי מישהו, מתישהו, העליב אותם ברומא (אפילו יפרסמו שירים של צ'יקי, טל"ח). אך מה עושים אקופואטית כסבינה מסג, או פופואט כגלעד מאירי, או צ'יקי עצמו, לצד "להב המרד" של איתן אוראל גפן, מסה שקוראת, ובכן, למרד מזוין?

ככל האינסלים המטורפים מהמרתף, גפן פוצח את מניפסטו בהסגרת קנאתו היוקדת בחיים המודרניים (כפי שאלה מצטיירים בליבו מהמרתף): "מנעמי החיים הקהו את ליבותינו. דור מולעט עד איבוד הדעת־טוב־ורע, מולעט בזרם בלתי פוסק של גירוי חושי, חייתי, מדחיק מעצמו את עליבות קיומו במצב כה נרפה. זרם בלתי פוסק של בידור הוליוודי על מסכים מרצדים, שיכר הננסך כמים, סימום עד כלות הנפש, ובהתקשרויות נטולות יסוד מתישים כוחם לריק. קמילה. ניוון".

האיש אידיוט, אך הדברים מאירי עיניים. "הדת", מסביר גפן, "גורשה והומתה בבושת פנים תחילה בידי האידאולוגית החילוניות הגדולות ששאפו להחליפה, הקומוניזם, הליברליזם והנאציזם". כן, בחוגים הולכים ומתרחבים, ליברליזם הוא אידיאולוגיה טוטליטרית. וגם, "את הפמיניזם משכו תנועות ההומוסקסואלים למיניהן אל העזת הפנים עד השוואת הזיווג הקדוש שבין בעל לאשתו לבין התועבה שבמימוש סטיותיהם מן הנורמה". כן, בחוגים הולכים ומתרחבים, ומתוקצבים, זו הנורמה.

האחראים למצב אפוקליפטי זה של האדם הם כמובן ה"הם": "והם, מי הם? – הרודנים חסרי הפנים והאישיות, רודני הפקידות הגבוהה, הבירוקרטים מן המעלה הראשונה – הם בעלי מטעי הכותנה של עידן זה. ימי המונרכיה חלפו מן העולם באבחות הגליוטינה. האדונים החדשים השכילו להבין שהמושל באמת, כדאי לו שיפעל הרחק מעיני הציבור. שמא יערפו את ראשו, מטאפורית או מילולית. מנגנון המדינה עתה, חסר פנים הוא. רודנים חסרי פנים. רואים ואינם נראים – רודָּנִי דִּין. אך שינוי קוסמטי זה לא גורע מהם דבר ביחס למלכי העבר. רכב שרד תחת כרכרת המלכות. סוסים הרבו להם. כספם וזהבם, אלוהיהם מעשה ידיהם מרבים בחמדה. נשים אם יראו כי טובות הנה, ייקחו להם מכל אשר בחרו. ואם לא תיאות הנערה להסכים, יענוה. כי הם אדוני הארץ ולהם המשפט".

ומה צריך לעשות עם ה"הם"? אתם כבר יודעים את התשובה. ועדיין אני רוצה שנקרא את גפן הזה. אני מתעקש שנקרא את גפן הזה. אולי ברגעים אלה ממש, במרתף אחר, קורא אותו מי שירצח לימים שופט בישראל. והצדקותיו למעשה פורסמו בכתב עת, אונליין ופרינט, כזה שזכה לתמיכת משרד התרבות, העירייה, הפיס וכולי, ואף אחד לא קרא:

"לאור כל האמור לעיל, ישנו הכרח בל יגונה במרד. מהפכה דקדושה. לא עוד המודל של סיזיפוס המגלגל את אותו סלע במעלה ההר רק כדי שהלה ישעט במורדו שוב עד אין קץ. הבלים אלה נשאיר כנחלת המערב הקורס. ואילו לנו, נס מרד מתנוסס, בהתקדמות בלתי פוסקת. גם אם היא כוללת בתוכה אי אלו נפילות עודנה, בלתי פוסקת. לנו להבת מבערת בליבות האומה והיחיד. אש הסנה הבוער ואיננו מאוכל. אש המזבח. אש שפתי הנביאים. האש היוקדת ומתגלגלת באלף גלגולים בחיי האומה והיחיד, כלהבה בוערת, לובשת צורה ופושטת צורה. לעולם בעלת צורה ואמורפית כאחד. זה המשל המשתנה עוד בטרם יובן הנמשל. להב החרב המתהפכת ואנו איתה".

גיורא יהלום חתום על תעודת הפטירה של תל אביב

לנוכח השואה הרוחנית הזאת, היה אפשר לצפות לתגובה ציונית, חילונית, הומניסטית ואוניברסלית נחרצת מצד עיריית תל אביב, שתקציב התרבות שלה גבוה בהרבה מזה של הממשלה. על כל 'יהי' היה אפשר להעמיד 10 'אור'. על כל 'סלע מאיר' – 20 'מגדלור', 30 הוצאות לאור, 40 גלריות, 50 פסטיבלים. אבל איתרע המזל ונפלנו על גיורא יהלום, פקיד בעל התפקיד "ראש מינהל קהילה, תרבות וספורט" בעיריית תל אביב. יהלום הזה שוחר טוב. הוא פשוט לא מבין מה שווה התרבות אם הוא לא שולט בה.

הקומיסר יהלום הוא יוזם "בתי התרבות" בעיר – מתנ"סים משודרגים שכביכול נועדו להילחם ביוקר המחייה: במקום לשלם על הופעה של הילה רוח, העירייה תציע לכם הופעה של הילה רוח בחינם (כלומר מהכסף שלכם) ב"תל אביב תרבות דה וינצ'י" או ב"תל אביב תרבות המחוגה" או ב"תל אביב תרבות קריית המלאכה". כלומר יושב איזה יהלום במרתף של בית אריאלה ומחליט שהילה רוח ולא וערן צור. למה? כי הוא אוהב את הילה רוח. והוא הבוס. כי הוא לא רק הגורם המממן, הוא גם המפיק בפועל. מירי רגב בטקס יום העצמאות.

וכמובן שאף אחד לא בא. וכמובן שלכל אחד כזה צריך מישהו שיעשה את הסושיאל (כסף) ומישהו שיחבר את המיקסר (כסף) ומישהו שישלם את הכסף (כסף), כאשר בסופו של דבר, המישהו הזה, שמשלמים לו כסף כדי לנגן, לא רוצה לנגן שם. וגם המישהו שבא לשמוע את המישהו הזה מנגן שם, אפילו בחינם, לא רוצה לשמוע את המישהו הזה מנגן שם. הם כולם היו מעדיפים להיות במועדון, בבר, בבית קפה. אבל העירייה תשקיע מיליונים (שלנו) כדי להפגיש אותם בניגוד לרצונם, כמו פינגווינים בשבי, באחד המתנ"סים האידיוטיים שלה, תחת אורות הניאון המחרידים שלה, אך ורק כדי להצביע עליהם נבוכים, סובלים, ולהגיד: זה שלי. זה בחסדי.

פעם, לפני שנים, התייצבתי עם דוד ניאו בוחבוט אצל איריס מור ז"ל. חלמנו לחדש את פסטיבל תל אביב לשירה (שייסדתי עם יהודה ויזן, והרבה לפנינו ייסד חזי לסקלי ז"ל) וחלמנו להופכו לפסטיבל השירה של תל אביב – בדומה לפסטיבל המשוררים במטולה. מור לא נתנה לנו להשלים משפט. "עיריית תל אביב אינה מפיקה פסטיבלים", חרצה. "הרי אם נרים פסטיבל קולנוע", הסבירה, "נחסל את פסטיבל הקולנוע בירושלים. ואם נרים פסטיבל ג'אז, נחסל את אילת. לא. בשום פנים ואופן לא. עיריית תל אביב תומכת ביוזמות – אבל לעולם, לעולם אינה יוזמת בעצמה". אחר כך הבהירה שהיא לא אוהבת אותי באופן אישי ("כרמלי, אני לא אוהבת אותך"), אבל שהיוזמה ראויה ("מה לעשות") ומן הראוי שהעירייה תתמוך בה.

חמש שנים אחר כך התנה מחליפה יהלום את תמיכת העירייה בעריכת המופעים בבית אריאלה, כלומר באי־עריכתם בלבונטין 7, בנסיך הקטן, ברדיו EPGB או באלף ואחד המקומות האחרים בעיר שמשוועים לקהל ולתמיכה. אם תהיתם מדוע לבונטין 7 חוגג יום הולדת במוזיאון תל אביב, או מדוע עלמא עורכת את תיקון ליל שבועות שלה בבית אריאלה – זאת הסיבה. היוזמה הזאת של יהלום נקראת "דבק" – לחבר צעירים למוסדות התרבות העירוניים. מוטב היה לקרוא לה "סחיטה באיומים".

אני לא נכנעתי לקומיסר הקטן. אבל פסטיבל תל אביב לשירה הי"ד הוא לא העיקר, אלא זה: הנאצים בשער ועיריית תל אביב נוקטת מדיניות של לחם ושעשועים (במלוא מובן המילים: העירייה מסבסדת פלאפל בעשרה שקלים ביום העצמאות). במקום לעודד קריאה, היא הופכת ספריות שלמות ל־WeWork בעיר שהפכה ל־WeWork. במקום לתמוך במוזיקה, בספרות, בדעת, היא קונה ומשעבדת אותן כבקרקס.

והאמת? זה עובד. הביטו סביב וענו בכנות: מה כבר נשאר כאן? כמה פסטיבלים נערכים שלא בעריכתם הישירה של פקידים? כמה מסיבות והופעות וירידים? מדי שבוע, כמה ערבי שירה נערכים בתל אביב שלא בבית אריאלה/ביאליק? מה נשאר פה מחוץ ל"מתחמים" ול"בתים" שלהם? מה נשאר מהעיר, מה יש ברחוב שלנו? תל אביב: עיר שאין בה מה לאכול אחרי 11 בלילה ואין מה לעשות בה אחרי חצות ואין מה לחפש בה בשאר הזמן.

אסף זמיר, פטר את המירי זוהר שלנו. החזר את הכסף לתושבים. הכפל את קרן רבינוביץ'. תן ליזמים ליזום, למפיקים להפיק, לבמאים לביים, לזמרים לזמר, לפילוסופים להתפלסף ולמועדונים להתחרפן. עיריית ירושלים נתנה לחארות של אצ"ג בית ברחוב יפו. בניין שלם. ככה: קחו לכם. שלכם. חינם. תעשו מה שאתם רוצים. תעשו תרבות. תעשו נפשות.

ומה עושה עיריית תל אביב? משתלטת על בתים: התדר משתלט ללילה אחד על מוזיאון תל אביב, מוזיאון תל אביב משתלט ללילה אחד על בית אריאלה, בית אריאלה משתלט ללילה אחד על כיכר ביאליק. ובינתיים הנאצים משתלטים על ישראל.

שירה סתווית ברשת החברתית

*
מכיוון שאני ענוגה יותר מכם
וקדרונית כמו הסתיו (ובסוגריים, לפעמים, אני מלהגת על חצב)
אני נוהגת לשתף בהגיגיי המזדמנים (כל כך, כל כך)
וכשפוסט בפייסבוק גורם לכם עווית
סימן שזאת אני: שירה סתווית.

*
אני גם כה מוסרית (ואתם כל כך לא),
ולכן אני יודעת שטחינה הר ברכה היא הכי טובה (ואתם כל כך לא),
וכשטחינה הר ברכה נמזגה על הכרובית,
נולדתי: שירה סתווית.

*
אני אוהבת כשבחוץ חשוך וקר. לכן אני מוסיפה אחרית דבר
לכל רומן שמתרחש בשלג. זה מוסיף לי נופך מסתורין (בעוד אתם כל כך גלויים)
אני בכלל (אבל בכלל) לא חלבית
זאת טעות יסוד בקריאתך. אני שירה סתווית.

*
אני משתפת במחשבותיי על הספרות אך בכלל אני צלמת
ולעתים אני כותבת, בולי, חבל על דאבדין
וכל חבריי יודעים שבולי מת (ושהיינו חברים)
אך בכל הקשור להספדים יש לי מתחרה בשם נוית
אבל נוית היא לא אני, כי אני שירה סתווית.

אנתולוגיית שירי נקמה ❤️ מבית 'נהי'

שיישרף לכם הכפר
שיישרף ל כ ם הכפר
שיישרף לכם הכפר
שיישרף ל כ ם הכפר

ניתוח השיר מאת צור היימליך:
כוונתו של המשורר היא שיישרף להם הכפר.

טור אורח באתר 'הברוגז' מאת סטודנטית שטרם הגישה את הרפרט שלה לסמסטר ב' (דחייה שנייה ואחרונה!):
אה סליחה, אני כאן להזכיר: המילה "כפר" היא אנתרופוצנטרית. פה זה לא שווייץ, אוקיי? ערבים חיים ב־قرية. מילה שאין אפילו דרך להתחיל לתרגם אותה בלי לכפות את המבט המערבי על אורח החיים מכניס האורחים בלבנט. ו"כפר נשרף"? סירייסלי? הלובן של האש, והמבט המערבי באש, הם בחירה של הציונות הפוליטית האירופית ושל קהילות יהודיות במערב, ואינם מהותיים לזהות היהודית או המוסלמית הדומיננטית בישראל או בפלסטין שעבורה אש היא מסורתית קרח ממותק, מעין גלידה.

ניתוח השיר מאת צור היימליך:
לא, כוונתו של המשורר היא שיישרף להם הכפר.
Yonatan Levy and 4.7K others❤️

לאהבתי, כשתשחים

אני זוכר (הבטן זוכרת). חזרנו אז צעירים מירח הדבש, אחרי ריב
גדול (מי זוכר על מה?) וכפיצוי הזמנו ארוחת אכול כפי יכולתך
בפאפאגאיו. סניף הרצליה. בחוץ נזל גשם דק על החלונות אך בפנים
סערתי. הבשר היה יבש. קראתי וקראתי למלצר, שלא בא. הפכתי

והפכתי את הרמזור הקטן שחילקו לנו בכניסה, ונועד לסמן לצוות
אם ברצוננו לקבל עוד בשר, מאדום לירוק ובחזרה. בשלב זה ביקשת
ללכת. לא כי לא היה לך טעים, כי לא הסכמתי לדבר על שום דבר
אחר. בביישנות, בדרך הלב, הצעתי לך צ'ימצ'ורי. אז עוד לא ידעתי ש

נאהב ככה, פרוזאיים וקצוצי שורות, לעוד עשרות שנים קדימה. בסוף
הגיע המלצר. ביקשתי שיקרא למנהל (אלוהים?). וכבר שכחתי מה
רציתי להגיד. עברנו הלאה לאנטרקוט במרינדה. אחר כך לנקניקיות
צ'וריסוס (שהיו לך חריפות מדי, התחננת למים או ללחם. מים או לחם.

מצחיק איך שחוזרים בחיים לדברים הפשוטים ביותר, האהובים ביותר,
והאם יש הבדל בין פשוט לאהוב, בין פשטות לאהבה?). והנה היום
הבשר משובח יותר ולא מנסים להקהות את טעמו בחריפות יתרה,
וגם פאפאגיו איננה (גם נרגילה), ובכלל אני משתדל להפחית (צרבת)

ומעדיף רטבים מעודנים בהרבה כאיולי שום, למשל במיטבר.
ובביתנו המואר, האוהב, את מגישה כנפיים וליבי עף מהחלון.

 

Noam Partom
לב אליקו ❤️
Eli Quiche
חיבוק ❤️

Chaya Levy
כמה יופי. מרחיב לב ❤️
Eli Quiche
תודה חיה ❤️ ובטן 😀

אפי קשת אור
וואו וואו וואו לב לב לב ❤️
Eli Quiche
תודה אפי יקרה, ריגשת אותי ❤ ️חיבוק.
אפי קשת אור
אז אפשר הנחה על עריכת ספרי הבא? ❤️
Eli Quiche
לא ❤️

מדורי: דורי מינורי ממליץ על עצמו

השבוע הפתעה! אני! משה סקאלי! השתלטתי על המדורי ואני רוצה להמליץ על בן זוגי דורי!
גילוי נאות: משה סקאלי הוא בן זוגי! והמדורי (דורי מינורי ממליץ על עצמו) הוא מדורי!

מדורי: דורי מינורי ממליץ על עצמו

לאה גולדברג שאלה: "מה לעשות בסוסים במאה העשרים?". ואני שואל: "מה לעשות בסטטוסים של דורי מינורי מ־2020?". ההמלצה שלי: לכתוב תגובה – "חתיך!" – וככה "להקפיץ" את הפוסט.
גילוי נאות: אני כתבתי את הפוסט ב־2020 😊 ואת המדורי (דורי מינורי ממליץ על עצמו)!

מדורי: דורי מינורי ממליץ על עצמו

הפעם אני רוצה לחרוג ממנהגי ולהמליץ על ספרו של הרצל, 'אלטנוילנד'. 'אלטנוילנד' זה בגרמנית, אותה אני דובר. אני אגב ממש לא ממליץ על הספר שלו 'מדינת היהודים'.
גילוי נאות: 'אלטנולינד' הוא שמה של הוצאת הספרים שהקמתי בברלין, ו'מדינת היהודים' אינו שמה של הוצאת הספרים שהקמתי בברלין!

איוב, יום הולדת

א.
וּלְאִיּוֹב הַיִּלּוֹד מַה נֹּאמַר: מַזָּל טוֹב, בְּמִלְּעֵיל,
קְרָאנוּךָ אִיּוֹב שֶׁאוֹיֵב אַתָּה לַגּוֹמֵל
כְּשֵׁם מִשְׁקַל נִצּוֹל כְּשֵׁם מִשְׁקַל יִלּוֹד
שֶׁלֹּא שָׁאַלְנוּ אֶת הַנִּצּוֹל אִם הוּא רוֹצֶה לְהִנָּצֵל
שֶׁלֹּא שָׁאַלְנוּ אֶת הַיִּלּוֹד אִם הוּא רוֹצֶה לְהִוָּלֵד
כָּךְ הַפֹּעַל מַכְרִיעַ עֲבוּרְךָ, וְכָזֶהוּ הָעוֹלָם –
לֹא לְפִי בַּקָּשָׁתְךָ: שֶׁקִּדְּמוּךָ בִּרְכַּיִם, שָׁמַיִם, קוֹלוֹת

ב.
קָדְקָדְךָ תַּחַת הָאוֹר נִגְלֵיתָ אֶל אֲוִיר
שׁוֹאֵף חַמְצָן, נוֹשֵׁף פַּחְמָן, בֵּין אֱדוֹם לְבֵין תֵּימָן
קוּמָה אִיּוֹב צֵא מִן הַכַּד: הָלְאָה הָלְאָה מִן הַפֶּרְסְפֶּקְטִיבָה
הָלְאָה מִן הַשְּׁחוֹר
קוּם אִיּוֹב אַחַת וּשְׁתַּיִם
שֶׁמִּן הַבְּאֵר – לֹא רוֹאִים
שֶׁמִּן הַמְּאוּרָה – לֹא רוֹאִים
שֶׁמִּסַּד הָרַחֲמִים הָעַצְמִיִּים – לֹא רוֹאִים
שְׁבֹר אֶל סִפּוּר הַמִּסְגֶּרֶת
קוּמָה הַגֵּד לֶאֱלִיפָז – אֵין דִּין וְאֵין דַּיָּן
אַךְ שׁוּם מַכָּה לֹא תְּבִיאֵנִי לְקַלֵּל אֶת הַהֻלֶּדֶת

ג.
אִיּוֹב מִחוּץ לַסֵּפֶר מְחַכִּים לְךָ נִסִּים
אִיּוֹב מִחוּץ לַסֵּפֶר מְחַכִּים לְךָ סוּסִים
שֶׁיִּקְחוּ אוֹתְךָ מֵאֶרֶץ עוּץ לְאֶרֶץ עוּץ