עודד כרמלי
ממשלת השואה שהמיטה עלינו פוגרום לא תעצור עד שלא תמיט עלינו שואה. אלה אנשים שלא יכולים לקשור שרוכים, ואף כופרים ברעיון שיש מה לדעת בקשירת שרוכים למעט האמונה השלמה בקשירת השרוכים – וצדקת הדרך בקשירת השרוכים! ואלה המתונים בממשלת השואה. הקיצונים לא רק שאינם מסוגלים לקשור שרוכים, אלא גם מטיפים לפרימתם מתוך שאיפה למעוד. מדוע? כי זה צעד ראשון בתעופה. והם הרי בכלל לא מעוניינים בחיי עולם – לא בחיי החיים ולא בעולם הזה.
אינכם קוראים – אבל איך אינכם רואים? הם כתבו את הכתובת על הקיר. מחוץ לדירה שלכם בתל אביב: "FCK KPLN". בצומת בדרך להורים: "קפלן אשם". זאת עלילת הדם שעליה יקום רייך הבית השלישי.
ראש וראשון למקדמיה הספרותיים של עלילת הסכין בגב הוא חבר מערכת 'יהי' צור ארליך. הנה בית משיר שפרסם ב'מקור ראשון': "סַרְבָנֵי / מִלּוּאִים בְּלָבָן / שֶׁזְּרָקוּנוּ מוּל פְּנֵי / הָאוֹיֵב בִּמְכֻוָּן". צור הוא אלתרמניסט מושבע, מתרגם בעל זכויות ואיש ספר אמיתי, שבין היתר ערך (יפה ומקצועית) כמה מסות פרי עטי בכתב העת 'השילוח'. לכן ביקשתי לברר אם אכן התכוון למילה "במכוון", או שמדובר באמצעי ספרותי בלבד – חרוז צולע עם "בלבן". אם אכן כוונתו לכוונה, האם הוא סבור באמת ובתמים שיהודי־ישראלי כלשהו ביקש, רצה או התכוון שיישחטו ויישרפו 1,200 אנשים, נשים וטף יהודים־ישראלים גם כן? "כן" הייתה תשובתו: "הניסוח די מדויק, למרות החריזה הצפופה: לא דאגו במתכוון שיירצחו אלף ישראלים, אבל החלישו במתכוון את כוח המגן הישראלי".
ונזכרתי בסבי, יליד דרזדן, שהרודן הגרמני (הכושל, הם תמיד כושלים) אריך לודנדורף האשים אותו ואת משפחתו (גרמנים נאמנים כולם) בתבוסתו שלו, בכניעתו שלו בוורסאי.
רעי וידידי יהודה ויזן, עורך 'דחק', מפרסם ב'יהי' ולא מטרידו כזבוב ויזלטירי להדפיס את שיריו לצד שורות כ"גּוֹי הוּא גּוֹי / לֹא אֶחָד מְסֻיָּם / לֹא עֲרָב לֹא סְפָרַד וְלֹא רוֹמָא / גּוֹי הוּא שֵׁם עֶצֶם / הוּא הַשֵּׁם עַד הָעֶצֶם: הוּא הַשֵּׁם בְּעַצְמוֹ / הוּא חֲשָׁד בִּטְמֵאִים הוּא יָבוֹא בְּיוֹמוֹ / הוּא טְרֵפָה הוּא קְלִפָּה / הוּא אֵימָה / הוּא תּוֹלֶה עַל בְּלִימָה / הוּא כְּלִיאַת נְשִׁימָה / גּוֹי הוּא גּוֹי וְיִמַּח שְׁמוֹ" (בינה סבג פינקלשטיין, "גלות בתוך ריבונות" – המוקדש "לתיאוריה וביקורת, זרע לבטלה"), או לצד "שירו" של יוחאי שלום חדד, "חנוכייה טרויאנית", המוצא גיס חמישי לא רק בצה"ל, בהייטק וכולי, אלא גם בהומואים ובפוליאמורים (!) שהמיטו עלינו את האסון: "אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת קְצִינֵי הַצָּבָא הַטְּרוֹיָאנִי מַדּוּעַ טְרוֹיָה נָפְלָה / הֵם עֲדַיִן צְמוּדִים לְהַעֲרָכוֹת אָמָ"ן, מְכוּרִים לְ־8200 / … / וְאֵיךְ לֹא קָרָאנוּ לְפּוֹלִיאָמוֹרְיָה בִּשְׁמָהּ? / 'הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ / וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר – הַיָּשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד? / הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא'! // אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת קְצִינֵי סְדוֹם, אוֹ אֶת עַם עֲמֹרָה / אֵיךְ טְרוֹיָה נָפְלָה".
ומילא ויזן. יש אנשים שיערקו לצבא קרתגו רק כי מישהו, מתישהו, העליב אותם ברומא (אפילו יפרסמו שירים של צ'יקי, טל"ח). אך מה עושים אקופואטית כסבינה מסג, או פופואט כגלעד מאירי, או צ'יקי עצמו, לצד "להב המרד" של איתן אוראל גפן, מסה שקוראת, ובכן, למרד מזוין?
ככל האינסלים המטורפים מהמרתף, גפן פוצח את מניפסטו בהסגרת קנאתו היוקדת בחיים המודרניים (כפי שאלה מצטיירים בליבו מהמרתף): "מנעמי החיים הקהו את ליבותינו. דור מולעט עד איבוד הדעת־טוב־ורע, מולעט בזרם בלתי פוסק של גירוי חושי, חייתי, מדחיק מעצמו את עליבות קיומו במצב כה נרפה. זרם בלתי פוסק של בידור הוליוודי על מסכים מרצדים, שיכר הננסך כמים, סימום עד כלות הנפש, ובהתקשרויות נטולות יסוד מתישים כוחם לריק. קמילה. ניוון".
האיש אידיוט, אך הדברים מאירי עיניים. "הדת", מסביר גפן, "גורשה והומתה בבושת פנים תחילה בידי האידאולוגית החילוניות הגדולות ששאפו להחליפה, הקומוניזם, הליברליזם והנאציזם". כן, בחוגים הולכים ומתרחבים, ליברליזם הוא אידיאולוגיה טוטליטרית. וגם, "את הפמיניזם משכו תנועות ההומוסקסואלים למיניהן אל העזת הפנים עד השוואת הזיווג הקדוש שבין בעל לאשתו לבין התועבה שבמימוש סטיותיהם מן הנורמה". כן, בחוגים הולכים ומתרחבים, ומתוקצבים, זו הנורמה.
האחראים למצב אפוקליפטי זה של האדם הם כמובן ה"הם": "והם, מי הם? – הרודנים חסרי הפנים והאישיות, רודני הפקידות הגבוהה, הבירוקרטים מן המעלה הראשונה – הם בעלי מטעי הכותנה של עידן זה. ימי המונרכיה חלפו מן העולם באבחות הגליוטינה. האדונים החדשים השכילו להבין שהמושל באמת, כדאי לו שיפעל הרחק מעיני הציבור. שמא יערפו את ראשו, מטאפורית או מילולית. מנגנון המדינה עתה, חסר פנים הוא. רודנים חסרי פנים. רואים ואינם נראים – רודָּנִי דִּין. אך שינוי קוסמטי זה לא גורע מהם דבר ביחס למלכי העבר. רכב שרד תחת כרכרת המלכות. סוסים הרבו להם. כספם וזהבם, אלוהיהם מעשה ידיהם מרבים בחמדה. נשים אם יראו כי טובות הנה, ייקחו להם מכל אשר בחרו. ואם לא תיאות הנערה להסכים, יענוה. כי הם אדוני הארץ ולהם המשפט".
ומה צריך לעשות עם ה"הם"? אתם כבר יודעים את התשובה. ועדיין אני רוצה שנקרא את גפן הזה. אני מתעקש שנקרא את גפן הזה. אולי ברגעים אלה ממש, במרתף אחר, קורא אותו מי שירצח לימים שופט בישראל. והצדקותיו למעשה פורסמו בכתב עת, אונליין ופרינט, כזה שזכה לתמיכת משרד התרבות, העירייה, הפיס וכולי, ואף אחד לא קרא:
"לאור כל האמור לעיל, ישנו הכרח בל יגונה במרד. מהפכה דקדושה. לא עוד המודל של סיזיפוס המגלגל את אותו סלע במעלה ההר רק כדי שהלה ישעט במורדו שוב עד אין קץ. הבלים אלה נשאיר כנחלת המערב הקורס. ואילו לנו, נס מרד מתנוסס, בהתקדמות בלתי פוסקת. גם אם היא כוללת בתוכה אי אלו נפילות עודנה, בלתי פוסקת. לנו להבת מבערת בליבות האומה והיחיד. אש הסנה הבוער ואיננו מאוכל. אש המזבח. אש שפתי הנביאים. האש היוקדת ומתגלגלת באלף גלגולים בחיי האומה והיחיד, כלהבה בוערת, לובשת צורה ופושטת צורה. לעולם בעלת צורה ואמורפית כאחד. זה המשל המשתנה עוד בטרם יובן הנמשל. להב החרב המתהפכת ואנו איתה".
