המשפט והנפש
But if you can stand the test
You know your worst is better
Than their best
The Human League
מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה שָׁנִים אֲנָשִׁים
חֲבוּקִים יִהְיוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת.
דליה הרץ
1. זלדה רותקה למשפט אייכמן. "גם אותי בלע 'המשפט'", כתבה לחברה, "ואני הולכת מאפלה לאפלה, ממוות למוות, משרֵפה לשרפה". רושם מיוחד עשה עליה יהודי אחד שנצטווה לעקור את שיני הזהב מן המתים. אחרי ששמעה את עדותו כתבה: "נדמה לי שהאסון הכי גדול בימינו קורה לאדם שנולד גרמני. אני לא רואה זוועה יותר גדולה לאדם מאשר להיוולד בדורנו גרמני".
2. הפלסטינים הוציאו מקרבם, מצאו בקרבם, 3,000 משפדי תינוקות, מיָירֵי רוקדים, מכי קשישות. אני לא רואה זוועה יותר גדולה לאדם מאשר להיוולד בדורנו פלסטיני. אינני יודע אנה יוליכו את הבושה. יעבור דור עד שיימחה האות. ועד אז הם יתהלכו כמצורעים. כשילחצו את ידיהם ייזכרו בסרטונים. כשישמעו את דבריהם ייזכרו בסרטונים. אני לא רואה זוועה יותר גדולה לאדם מאשר להיוולד בדורנו פלסטיני.
3. אך כאנשי שמאל הסבורים כי אין פתרון מעשי או מוסרי זולת עצמאות פלסטינית, זוועתם היא גם זוועתנו. המשיחיים – המונים כבר כשליש עד חצי מעַמנו (לבושתנו), פוטרים עצמם מן העניין בטענה שהפלסטינים נאצים. שהם תמיד היו נאצים ותמיד יהיו נאצים ואין מה לעשות בזה. זאת בדיוק התפיסה הא־היסטורית שהורידה אותנו שאולה. אבל שמאל (אמיתי) מאמין בקִדמה. ושמאל (אמיתי) מאמין בשינוי. ושמאל (אמיתי) לעד עומד על המשמר מפני מהותנות וזהותנות, או "טבע" ו"מנטליות", שמפקיעות מהאדם את הסוכנוּת הסוכנות שלו (האחריות שלו), ומההיסטוריה את היסטוריוּת שלה. במשפט אייכמן אמר ק. צטניק שאושוויץ הייתה "פלנטה אחרת". תיקנוֹ דן פגיס בסרקזם מריר: "לֹא לֹא / הֵם בְּהֶחְלֵט / הָיוּ בְּנֵי־אָדָם: מַדִּים, מַגָּפַיִם. / אֵיךְ לְהַסְבִּיר. הֵם נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם".
4. אני לא רואה זוועה יותר גדולה לאדם מאשר להיוולד בדורנו פלסטיני. אך דורנו זה אינו הראשון גם לא האחרון. באחת האזעקות סיפרה השכנה בחדר המדרגות שהבניין שבו אני גר כבר הופצץ פעם: בידי חיל האוויר האיטלקי, ב־1940. מי זוכר את זה היום? טייסים איטלקים הפציצו בסביבות הרחובות טרומפלדור ובוגרשוב בתל אביב. סתם כך. ללא הבחנה. 137 אזרחים נהרגו. בימים אלה של "לא נשכח ולא נסלח" חשוב לזכור שכן נשכח וכן נסלח, כי הכול נשכח ונסלח בסופו של דבר.
5. כי שמאל (אמיתי) מאמין שאנשים משתנים ועמים משתנים והעולם משתנה. "היצור האנושי מסוגל בנקל להיות אוכל־אדם כשם שהוא מסוגל לאמץ לו את 'ביקורת התבונה הטהורה'", לימדנו מוסיל. "מתוך אותן האמונות ואותן התכונות מסוגל הוא לשני הדברים – הכול לפי הנסיבות". שמאל (אמיתי) מאמין בנסיבות. ושמאל (אמיתי) מאמין ביכולת (האדם, לא האלוהים) לשנות את הנסיבות. איטליה הפאשיסטית ייצרה פאשיסטים, גרמניה הנאצית ייצרה נאצים ומדינת חמאס מייצרת חמאסניקים. לכן שמאל (אמיתי) תומך במיטוט שלטון חמאס.
6. כתב העת שלפניכם הוא כתב עת אנטי־פוליטי במובהק ובמוצהר, אך במשך עשור ויותר הוא היה קול קורא כמעט בודד בקריית ספר בעד שינוי המציאות – ולא שינוי ייצוגיה. התעקשנו שפלסטינים הם בני אדם ממשיים, לא "נרטיבים". חזרנו והתרענו על הניסיונות להפוך את הפוליטיקה שלנו לספרות ואת הספרות שלנו לפוליטיקה, ובכך לעקר את שתיהן. ימנים ראו בנו שמאל הזוי. ושמאלנים ראו בנו ימנים, שמרנים, נאו־ליברלים ואפילו ציונים (זאת הייתה קללה עד לא מכבר). האמת היא שמאז ומעולם היינו שמאל ציוני הזוי.
7. כתב העת שלפניכם מייצג את מה שכל הצדדים מבקשים לשרש מן הארץ הזאת: אומנות לשם אומנות, מוזיקה, פסיכדליה, רוחניות חילונית, אינטלקטואליות (האף כמעט מתעקם מעצמו כשהוגים היום את המילה הזאת שהפכה עלבון, "אינטלקטואל"), בתי קפה, רביצה בבתי קפה, קיומיות אבודה, חלום, גוזמה, רצון עז לטעות ושיוכיחו אותנו על טעותנו, אופטימיות קוסמית, גאווה שווה באומה ובאנושות, נאורות, פלורליזם שאינו רלטיביזם, פשרנות בענייני המדינה וקנאות פנאטית בחיי הרוח, חיי רוח וחיי שכל וחיי נפש וחיי רגש פרטיים (כן, כשהאישי אינו הפוליטי).
8. "הַאִם זֶה הִשְׁתַּלֵּם?" שואל פרננדו פסואה בספרו המיסטי־פוליטי "מֶסר", אחרי שגולל את כל ההיסטוריה של עַמו פורטוגל. הרי האומה אינה ממשית. היא חלום, הזיה קולקטיבית. האם משתלם להילחם על חלום? האם כל זה היה כדאי – הקרבות, הדמעות, ההפגנות? כן, עונה פסואה, "כָּל דָּבָר מִשְׁתַּלֵּם / בִּתְנַאי שֶׁהַנֶּפֶשׁ אֵינָהּ קְטַנָּה מִדַּי".
9. תפקיד כתב העת שבידכם לדאוג שהנפש לא תהיה קטנה מדי.