דקוטה הצפונית

עָמוֹס, לֹא הִתְנַבֵּאתָ עַל דָּקוֹטָה
הַצְּפוֹנִית
וְלֹא נָתְנוּ לְךָ שָׁעוֹן שֶׁל קִיר
וְלֹא אָמְרוּ לְךָ לִשְׁבֹּר אֶת הַשָּׁעוֹן לְעֶשֶׂר חֲתִיכוֹת
דַּקּוֹת, וְלֹא שְׁאָלוּךָ
עַל מָה דַּקּוֹתָ הַשָּׁעוֹן הַזֶּה, עָמוֹס

וְלֹא אָמַרְתָּ
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי צְבָאוֹת
כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת רַקּוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עַל צַוְּארוֹתֵיכֶם
כִּי עָלְתָה רָעַתְכֶם לְפָנַי
כִּי אֶת עֶשֶׂר הַדַּקּוֹת הָאֵלֶּה נָתַתִּי לָכֶם אָמַר אֲדֹנָי
לְמִשְׁעֶנֶת וְלִשְׁעִיעוּת
וְאַחַר יִמַּסּוּ חוֹמוֹתֶיהָ וְקִירוֹתֶיהָ לֹא אֶעֱמֹס
וְכִי קְרָאתֶם לֹא אֶשְׁעֶה וּבְכִיתֶם וְלֹא תִּוָּשְׁעוּ

וְלֹא אָמַרְתָּ
לֹא יִקָּרֵא עוֹד שְׁמֵךְ דָּקוֹטָה
דַּכּוֹתָ יִהְיֶה שְׁמֵךְ, וְשׁוּב לֹא יִקְרָאוּךְ גַּן שָׁלוֹם
כִּי אִם גַּן אֵין־שָׁלוֹם, כִּי אֵין שָׁלוֹם וְלֹא יִהְיֶה שָׁלוֹם
וְלֹא הָיָה שָׁלוֹם מֵעוֹלָם.
כִּי דָּקוֹטָה אֵינֶנָּה וְחָרְבָה וְאִישׁ לֹא אָמַר,
וְאִישׁ לֹא יָדַע וְאִישׁ לֹא יָשִׁיב.
כִּי מָה שֶׁלֹּא נִבָּא כְּאִלּוּ לֹא יִהְיֶה,
וְלֹא הָיָה, וְלֹא־אָהִיב,
כִּי אָהַבְתָּ אֶת דָּקוֹטָה רַק כְּשֶׁבֶר בֵּין־זְמַנִּים,
כְּאֹשֶׁר לֹא יַתְמִיד
וְעַל כָּךְ אֵין נִבָּאִים עָמוֹס
וְאֵין לָזֶה עָתִיד.

הדגלן

(רוּחַ רוֹחֶשֶׁת גַּחְלִילִיּוֹת סָבַרְתִּי כִּי זֶהוּ שֶׁלֶג
וּמַזָּל שֶׁשִּׁכְנְעוּנִי שֶׁעַתָּה אוּכַל לוֹמַר לֹא רָאִיתִי
שֶׁלֶג מִיָּמַי)

(1)

הַאֻמְנָם הָרוּחַ הִתְגַּלְּשָׁה בַּדֶּגֶל אוֹ שֶׁמָּא דֶּגֶל־רוּחַ־כְּלָל
מַצְלִיבָה כָּנָף דּוֹרֶשֶׁת אַף עַל פִּי הַצֵּל הַחוֹלֵף כִּי הִנֶּנִּי
שָׁם – אִישׁ זָר, הָרֵם תֹּרֶן
אִישׁ זָר, פָּנִים תַּחְוִיר
כִּי צְבָעַי זָרוּ מִמֶּנִּי קוֹלוֹנְיוֹת בְּחָמְרָהּ מְשׁוּחִים
דַּגְלָן כְּבָר לֹא יָבִיא, יָגֵעַ מֵאִישׁ זָר וְאֶפְנֶה
שׁוּב אֶל אִישׁ זָר פֶּן יַגִּיעַ הַדַּגְלָן
עֲשֵׂה עֲבוֹדָה זָרָה וְרַחֵם עַל הַתָּם שֶׁכֵּן חַיָּב לָזוּז
חַיֶּבֶת לָזוּז תְּזוּזָה שֶׁלֹּא יוֹתִירֵנִי לִזְחִילָה
עַכְשָׁו שֶׁתְּעִיָּה מְזַמֶּנֶת
הַצְהָרָה.

(2)

חֲלוֹמוֹ שֶׁל הַדַּגְלָן הַצְּבָאִי, עַל דְּגָלִים שֶׁיָּנוּעוּ מֵאֵלֵיהֶם
וְעַל אִשְׁתּוֹ שֶׁהִתְרַחֲקָה לְלֹא סִבָּה.
מָה נֹאמַר לַדַּגְלָן עַל חֲלוֹמוֹת הַשָּׁוְא שֶׁלּוֹ?

בַּמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה, יָצְאוּ הַפִּילִים כֻּלָּם וְשִׁחְרְרוּ אֶת הַחֲצוֹצְרוֹת
גַּם הַמֶּלֶךְ הָיָה שָׁם, גַּם יַבֶּשֶׁת אָמֵרִיקָה,
וְהָאוֹיֵב לֹא הוֹפִיעַ.
וְהַחֲצוֹצְרוֹת נָשְׂאוּ קוֹלָן לְלֹא נְשִׁיפַת הַחֲצוֹצְרָנִים,
וְהַתּוֹתָחִים יָרוּ בְּלֹא עֲצַת הַתּוֹתְחָנִים,
וְהַדַּגְלָן אָהַב אֶת אִשְׁתּוֹ בְּלִי שֶׁנָּשְׁבוּ הָרוּחוֹת,

וְאִשְׁתּוֹ הִתְעוֹרְרָה מְאֻשֶּׁרֶת בְּמִטָּתוֹ שֶׁל הַשַּׁגְרִיר הַפָּקִיסְטָנִי
בְּלִי דַּעַת מִי נָשָׂא אוֹתָהּ שָׁמָּה – – –

שברירי

אוֹמְרִים יֶשְׁנוֹ יְצוּר אֶחָד – שַׁבְרִירִי,
יוֹנֵק־גָּדוֹל שָׁמֵן וַחֲלַקְלַק מֵהַמִּפְרָץ הַפָּרְסִי,
שֶׁהוּא כַּבִּיר מִכָּל הַהִצְטַעֲרוּיוֹת הַגְּדוֹלוֹת בַּאֲשֶׁר הֵן שָׁם.

וְכָל אוֹתָן פְּרֵדוֹת בְּטֶרֶם עֵת אוֹ בְּעִכּוּב,
הַמַּשְׂטֵמָה לַטִּפְּשִׁים שֶׁמְּכַלָּה אֶת נֶפֶשׁ הַחֲכָמִים לְבַדָּם,
אָבְדַן הַדֶּרֶךְ אוֹ הָאָבְדָן שֶׁבַּדֶּרֶךְ,
וּכְאֵבֵךְ שֶׁלָּךְ, שֶׁהוּא עַתָּה גַּם שֶׁלִּי – –
כָּל אֵלּוּ אֵינָם שְׁקוּלִים כְּנֶגֶד צִפֹּרֶן שָׁמִיר שֶׁלּוֹ.

וּמָה סוֹדוֹ שֶׁל שַׁבְרִירִי הַכַּבִּיר
שֶׁהוּא גָּדוֹל מִכָּל הַהִצְטַעֲרוּיוֹת הַגְּדוֹלוֹת בַּאֲשֶׁר הֵן שָׁם?

סוֹדוֹ שֶׁל שַׁבְרִירִי – שֶׁהוּא סוּמָא.
וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא שֶׁכָּל מִי שֶׁשַּׁבְרִירִי רוֹאֶה
אַף הוּא נַעֲשֶׂה סוּמָא בְּעַצְמוֹ, וְאֵין הַצָּרוֹת נִרְאוֹת לוֹ עוֹד!
וְכָל שֶׁצָּרִיךְ אָדָם כְּדֵי לֹא לִהְיוֹת עָצוּב שׁוּב לְעוֹלָם
הוּא שֶׁיִּרְאֶה אוֹתוֹ שַׁבְרִירִי.

וְזֶה סוֹד כָּל צָרוֹתַיִךְ הַכַּבִּירוֹת.

הברדלס

הַבַּרְדְּלָס, שֶׁאֵין לוֹ נְקֻדָּה בָּעוֹלָם.
כָּל הַקַּוִּים הַמְּחַבְּרִים אֶת
נְקֻדּוֹת חֲלִיפָתוֹ שֶׁל הַבַּרְדְּלָס,
מוֹלִיכִים הַחוּצָה מִגּוּפוֹ.

הַבַּרְדְּלָס מַבִּיט עַל גֵּווֹ
שֶׁל פַּנְתֵּר הַלַּיְלָה הַשְּׁמֵימִי,
וְאֶלֶף הַחֲבַרְבּוּרוֹת הַדּוֹלְקוֹת
חוֹמְסוֹת אֶת אִישׁוֹנָיו.

אַךְ אֶלֶף אַלְפֵי נְקֻדּוֹת עֲדַיִן אֵינָן קַו –
כְּשֵׁם שֶׁרִבּוֹאוֹת מִצְמוּצִים אֵינָם חֲלוֹם.
וְעַל כֵּן מִתְהַלֵּךְ הַבַּרְדְּלָס וְרוֹשֵׁם
עִקְבוֹת חֲבַרְבּוּרוֹת עַל עוֹר הַמִּדְבָּר
עַד שֶׁיַּגִּיעַ אֶל סוֹפוֹ.

הדודו מטיף לציפורים לחזור בתשובה ולהפסיק לעוף

יַרְגָּזִים, שְׁרַקְרַקִּים, חוֹחִיּוֹת, תֻּכָּאִים,
לָמָּה הֲרֵעוֹתֶן לַעֲשׂוֹת, לְהַשִּׂיג אֶת גְּבוּל אֱלוֹהִים?
מְלַשְׁלְשׁוֹת עַל קָרַחַת אֱנוֹשׁ, נִלְכָּדוֹת בִּפְּרוֹפֵּלוֹרִים,
אֵינָן יְרֵאוֹת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ, הַגֶּשֶׁם וְהוֹד הֶהָרִים.

מַהוּ מְקוֹם אַהֲבָה, דּוּכִיפַת מְרֻטְפֶּשֶׁת אֶבְרָה?
צִלָּהּ הַנּוּגֶה שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ, אֲשֶׁר אַתְּ אֵינֵךְ מַכִּירָה.
מָה תְּזַמֵּר הַזָּמִיר הַפַּחְדָן, הַנִּמְלָט בַּחֲלֹף הָעוֹנָה,
מָה כְּבָר תִּכְתֹּב בְּלַשְׁלֶשֶׁת שְׁחֹרָה עַל מְכוֹנִית לְבָנָה?

הַדּוֹדוֹ לָנֶצַח הוּא עוֹף

וְלֹא יִכָּחֵד עַד דּוּמָה!
ה׳ לֹא בָּרָא לוֹ מָעוֹף,
אַךְ הִבְטִיחַ לוֹ אֲדָמָה.

הפלסלוס

כָּל הָאוֹכֵל מִפְּרִי הַפְּלַסְלוֹס,
שׁוֹכֵחַ אֶת עֲבָרוֹ וְזוֹכֵר רַק אֶת הֶעָתִיד לָבוֹא.

וּפְרִי זֶה נִזְקוֹ רַב,
כֵּיוָן שֶׁצְּעִירִים זוֹכְרִים אֶת מוֹתָם
אַךְ לֹא אֶת יַלְדוּתָם,
וְהָעוֹבְדִים אֶת פִּטּוּרֵיהֶם
אַךְ לֹא מַדּוּעַ הֵחֵלּוּ לַעֲבֹד,
וְאוֹהֲבִים אֶת יוֹם פְּרֵדָתָם
וּלְעוֹלָם לֹא אֶת מַעֲשֵׂה הִתְאַהֲבוּתָם,
וְגָרוּעַ מִכֹּל שֶׁשּׁוֹכְחִים אֶת עֶצֶם אֲכִילַת הַפְּרִי
אַךְ זוֹכְרִים אֶת תּוֹלַדְתָּהּ
וְרוֹאִים בָּהּ טֶבַע הַדְּבָרִים.

השיר על ה'

(1)
יֵשׁ תֻּכִּי אֶחָד
רַק הָפוּךְ:
כָּל מָה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לוֹ –
הוּא שׁוֹתֵק אַחֲרֶיךָ.
אַתָּה אוֹמֵר לוֹ: אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ
הוּא שׁוֹתֵק אַחֲרֶיךָ.
אַתָּה אוֹמֵר לוֹ: אֲנִי שׂוֹנֵא אוֹתָךְ
הוּא שׁוֹתֵק אַחֲרֶיךָ.
אַתָּה אוֹמֵר לוֹ: אַתָּה אֵינְךָ
הוּא שׁוֹתֵק אַחֲרֶיךָ.

כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ, אֵינוֹ שׁוֹתֵק
כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ הוּא מְדַבֵּר בְּלִי הֶפְסֵק.
אֲבָל אַחֲרֶיךָ – שׁוֹתֵק.

(2)
פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי אֵצֶל הַתֻּכִּי
וְהִתְחַלְתִּי לִשְׁתֹּק.
מָה מָצָאתִי?
שֶׁאֲנִי שׁוֹתֵק אַחֲרֵי עַצְמִי.
הוּא לֹא שָׁתַק אַחֲרַי,
אֲנִי שָׁתַקְתִּי אַחֲרֵי עַצְמִי.
וְכָל שְׁתִיקָה שֶׁשָּׁתַקְתִּי מֵאָז הָיְתָה שְׁתִיקָה שֶׁל חֹסֶר מַעֲנֶה.

(3)
פַּעַם אַחֶרֶת שָׁאַלְתִּי אֶת הַתֻּכִּי:
תֻּכִּי, מַדּוּעַ –
בְּעוֹדִי מְדַבֵּר קָטַע אוֹתִי בִּשְׁתִיקָתוֹ.

(4)
פַּעַם אַחֶרֶת שָׁאַלְתִּי אֶת הַתֻּכִּי:
תֻּכִּי, מַדּוּעַ אַתָּה שׁוֹתֵק אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים,
מַדּוּעַ אֵינְךָ חוֹזֵר אַחֲרֵיהֶם?
עָנָה:
שֶׁכָּךְ לְעוֹלָם לֹא יוּכְלוּ לַחְזֹר אַחֲרַי.

קסנדרה

קָסַנְדְּרָה אָהֲבָה אֶת שִׁמְעוֹן הַנֶּגְבִּי
אַלְפַּיִם שָׁנִים קָדִימָה רָאֲתָה וְאַלְפַּיִם שָׁנִים אָחוֹרָה
וְאִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי טְרוֹיָה לֹא יָשַׁר בְּעֵינֶיהָ כְּמוֹתוֹ
וְרַק הַלֵּדָה הִפְרִידָה בֵּינֵיהֶם
כֵּיוָן שֶׁשִּׁמְעוֹן לֹא נוֹלַד עַד אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם.

אֵלִים, אֵלִים רוֹכְבֵי עֲרָבוֹת,
מוֹיְרוֹת תּוֹמְכוֹת פָּלֶךְ, כְרוֹנוֹס הֶחָרוּף
לוּ אַךְ מְחִיתֶם זִכְרִי וּבְשִׁכְחָה נִצְחִית תְּסַמְּאוּנִי
אִם לֹא תְּשִׁיבוּנִי דָּבָר, אִם לְמוֹת שָׁוְא תְּנִיחוּנִי
מְאֹהֶבֶת בְּגֶבֶר יַחְשְׁבֵנִי אַגָּדָה רְחוֹקָה.

שָׁמְעוּ הָאֵלִים אֶת דִּמְעָתָהּ שֶׁל קָסַנְדְּרָה הַצַּדִּיקָה
עַתָּה יָדְעוּ אֶת הָעָוֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה לָהּ
אַךְ לֹא יָכְלוּ לְהַקְדִּים אֶת לֵדָתוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן הַנֶּגְבִּי
וְאַף אֶת מוֹתָהּ שֶׁל קָסַנְדְּרָה לֹא יָכְלוּ לְהַשְׁהוֹת
מֶה עָשׂוּ?

זֹאת עָשׂוּ:
שֶׁכָּל הָאוֹהֲבִים יָמוּתוּ לִפְנֵי שֶׁאַהֲבָתָם נוֹלֶדֶת לְעֵינֵיהֶם.
וּלְעוֹלָם לֹא יֶאֱהַב אִישׁ אֶת הָאָהוּב שֶׁלְּפָנָיו כָּעֵת
אֶלָּא רַק אֶת הֶעָתִיד לְהִוָּלֵד
לְעֵינָיו בְּעוֹדוֹ מֵת.

המכתב של ג'ימי קרטר

אם עולמנו יחרב עלינו מחר, אנו בני האדם נשאיר אחרינו שובל ארוך של אותות ואיתותים, להקות פוסט פאנק, דיווחי תנועה, תכניות בישול ואקטואליה רכה – אבל רק טקסט כתוב אחד: המכתב של ג'ימי קרטר.
המכתב של ג'ימי קרטר צורף ל"תקליט הזהב" שעל סיפון החלליות וויאג'ר 1 ו-2, ששוגרו ב-1977. נכון לכתיבת שורות אלו, המכתב של קרטר נמצא מחוץ למערכת השמש, במרחק של 20,108,681,344 ק"מ ממירי רגב. הנה לכם אקרובטיקה תודעתית של ממש.
ואפשר להניח שיש לא מעט רגעים מוזרים בחייו של נשיא מעצמה, אבל ספק אם היה רגע מוזר יותר מאותו רגע שבו הנשיא קרטר התבקש או התנדב לכתוב מכתב שייקרא עוד מיליארד שנה, אם אמנם ייקרא אי פעם, על ידי יצורים שאינם מבינים את שפתו, וספק אם יבינו את מחשבותיו ורגשותיו. וכך הוא כותב להם:
"אנו שולחים הודעה זאת אל הקוסמוס. היא עתידה לשרוד מיליארד שנים אל העתיד, כשהציוויליזציה שלנו תשתנה מן היסוד ופני הארץ עשויים להשתנות ללא היכר. מתוך 200 מיליארד הכוכבים בגלקסיית שביל החלב, בחלקם – אולי ברובם – עשויים להיות כוכבי לכת מיושבים בתרבויות חלל. אם ציוויליזציה אחת כזאת תיירט את וויאג'ר ותוכל להבין את התוכן המוקלט הזה, הנה ההודעה שלנו:
זוהי מתנה מעולם קטן ונידח, מזכרת מהצלילים שלנו, מהמדע שלנו, מהדימויים שלנו, מהמוזיקה שלנו, מהמחשבות שלנו ומהרגשות שלנו. אנחנו מנסים לשרוד את הזמן שלנו על מנת שנוכל לחיות אל תוך הזמן שלכם. יום אחד, אחרי שנפתור את הבעיות שעומדות בפנינו, אנו מקווים להצטרף לקהילה של תרבויות גלקטיות. התקליט הזה מייצג את התקווה שלנו ואת הנחישות שלנו, ואת הרצון הטוב שלנו ביקום ענק ומעורר יראה".
כתב העת שלפניך אינו ממוען אליך. הוא אינו פונה אליך, הוא אינו מייצג אותך, הוא אינו מתעניין בך. זהו כתב עת אדיש לגמרי לענייני השעה, ורק בקושי ער לענייני המאה. ואם הוא נראה לך מוזר, זה רק בגלל שהוא אינו מנסה למכור לך מוצר.
כי כתב העת שלפניך הוא שי. שי של הצלילים שלנו, המדע שלנו, הדימויים שלנו, המוזיקה שלנו, המחשבות שלנו והרגשות שלנו. הוא מייצג את התקווה שלנו ואת הנחישות שלנו לדבר מוזר בעולם קטן ומלא ברברת ברורה, ממותגת וממוסחרת. הוא מייצג את הרצון הטוב שלנו להיות קצת יראים ביקום ענק ומעורר יראה.
אנחנו כותבים שירה כי אנו מאמינים שהדרך היחידה לפרוע את הסדר הקיים היא לא להיות מסודר. אנחנו פורשים מהשאיפה האנושית להיות מובנים כי אנו מאמינים שהמצב האנושי אינו אנושי עוד, כך שלשירה מובנת, צודקת ככל שתהיה, אין עוד מובן אלא המשך עיקורו וסירוסו של האדם. מאמרים לעיתון אנחנו כותבים לעיתון, בלשון מאמרים של עיתון. שירה אנחנו כותבים בלשון חייזרים.

שקיעתה של אימפריית הגמדים

ההגירה המוסלמית לאירופה, שבאה בעקבות הקולוניאליזם האירופאי באסיה ובאפריקה, שבא בעקבות התחזקות ספרד ופורטוגל לאחר שחרורן מהכיבוש המוסלמי, שבאה לאחר מסעות הצלב של האירופאים במזרח התיכון, שבא לאחר שהמוסלמים כבשו את ביזנטיון, חושפת אמת פשוטה: כששחפית הקוטב גומעת בחייה מרחק הכפול ממרחק הירח מכדור הארץ, האדם, החכם ממנה שבעתיים, מקיף עצמו לדעת תריסר חודשים בשנה. אילו נהגה האבולוציה בחסד רב יותר עם שחפית הקוטב, היכן שצולחות כיום ספינות את הים התיכון, אוטומובילים היו שוברים את מהירות האור בדרכם להקים קנים במצריים הפרעונית. העיתונים מדברים על סופה של התרבות המודרנית, ואילו אנו שואלים: מתי נזכה לחזות בראשיתה?