*

הַבַּיִת מִתְחַזֶּה לְמִלָּה,
לְעֵץ, לְדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ.
מִתְחַזֶּה לְחֹמֶר, הַלְוַאי
וְהָיָה חֹמֶר. לוּ הָיָה חֹמֶר,
הָיָה אֶפְשָׁר לְעָזְבוֹ וְלַחְזֹר
אֵלָיו.
הוּא לֹא חֹמֶר, הוּא מַחֲסֶה,
חֲלוֹם.
אֲנִי לֹא נִמְצָא בַּבַּיִת,
אֲנִי לֹא נִמְצָא בִּכְלָל,
הֲרֵי בַּיִת מָקוֹם לָצֵאת מִמֶּנּוּ,
לֹא לְהִכָּנֵס אֵלָיו,
אֲנִי שׁוֹאֵל דָּבָר אֲמִתִּי מִמִּישֶׁהוּ,
וְלֹא מִין מָקוֹם רֵיק,
הִדְהוּד שֶׁל שְׁרִיר.

מלמעלה

על הבמה גבר ואישה (דניאל ולילי) בשנות הארבעים לחייהם. דירת חדר. מצידה השמאלי של הבמה יש פתח לשירותים ולמקלחת. בחדר מיטת יחיד, שתי כורסאות, מדף ספרים, טלוויזיה ועליה בד שמכסה אותה, מדף עם קלטות וידאו, ערמות של עיתונים וספרים. מנורה קטנה שמורכבת על חצובה מאירה חלושות את החלל. נראה שהגבר ממעט לצאת מהבית. יש לו זקן קצר ובהיר, לא מסודר. הוא לובש טרנינג וחולצה מכופתרת בלויה. האישה, בשיער כהה שמגיע עד כתפיה, לבושה בבגדים שמתאימים למשרד או לעבודה ייצוגית. הוא יושב בכורסא השמאלית. היא עומדת ליד החלון ומסתכלת החוצה.

מהחלון בוקע אור בוקר חלש וחיוור.

 

 

לילי

עדיין חשוך.

שתיקה

לא אמרו שיסדרו פה תאורת רחוב?

היא זזה מהחלון ופוסעת בחדר, מחפשת מקום לעמוד בו. פתאום נראה שהחליטה משהו. היא מתקרבת לדניאל

 

דניאל    מזדקף בכורסא

לא סיפרתי לך? נזכרתי אתמול בסרט…

 

לילי

איזה סרט?

 

דניאל

לא סיפרתי לך? הייתה שם אישה אחת, מאוד זקנה. היה לה תפקיד קטן ולא ממש חשוב. היא לבשה מין שמלה שחורה ענקית והיה לה סל מלא במצרכים. התפקיד שלה היה ללכת לאורך הרחוב ולחזור. אבל אני לא יודע מה קרה לה, היא כנראה נבהלה. אולי. בכל מקרה היא לא רצתה ללכת. זה קורה לפעמים, במיוחד עם אנשים שכל העניין הזה חדש להם… אז היא עמדה באמצע. כולם התרוצצו מסביב כמובן. ורק היא עמדה תקועה באמצע. זה כמעט דפק את כל העסק. בכל מקרה בסוף היא איכשהו התחילה לזוז, היא השתכנעה איכשהו… היא הלכה לקצה הרחוב, ליתר ביטחון אני עקבתי אחריה… ליוויתי אותה עד סוף הרחוב. היא התרחקה לאט ואז היא הסתכלה ככה אל מעבר לפינה ונעלמה מעבר לבניין… זהו. היא כבר הייתה רחוקה מאוד. מאותו הרגע לא ראיתי אותה יותר.

 

לילי

ואתה אמרת לה משהו. מה אמרת?

 

דניאל

לפני שהיא נעלמה, היא הייתה כבר רחוקה, היה איזה רגע שהיא כאילו היססה, כאילו היה בה מין ריחוף, ואז אמרתי לה "שיהיה לכם בהצלחה" או "שאלוהים יעזור לכם יא בני זונות". משהו כזה. אבל היא לא נעצרה היא המשיכה. כלומר לרגע היא כאילו לא ידעה אם להמשיך. אפשר להגיד שהיא הייתה משותקת מאימה. הגיוני להגיד ככה? בכל מקרה זה היה רק לרגע. אחר כך היא המשיכה ונעלמה מעבר לפינה.

שתיקה

 

לילי

איפה זה היה?

 

דניאל

איפה? בטח באפריקה, או אולי… כן, באפריקה.

שתיקה

לא סיפרתי לך על אפריקה? הייתי שם די הרבה זמן.

מגחך

אחד מהקצינים נתן לי עוזרת בית כזאת.

מגחך

נדמה לי שזאת הייתה אשתו. אולי אחותו. היא הסתובבה בבית עם מין סינר, שהיה קשור לה כאן על המותניים… וזהו! כלומר זהו! כל השדיים שלה היו בחוץ. קשה להאמין מה הולך שם. הייתי חייב לצלם אותה…

מגחך

את יודעת מה היא אמרה כשביקשתי לצלם אותה? שזה אסור כי זה גונב את הנשמה. הם מאמינים שהנשמה נלכדת בתוך המצלמה, אבל אם אתה משלם להם אז זה בסדר. שמעת פעם כזה דבר? אישה של קצין עם כל השדיים בחוץ אומרת דברים כאלה. פשוט מדהים.

שתיקה

 

לילי

איפה אני הייתי אז?

שתיקה

מה שאני בעצם שואלת אותך זה אם כשהיית שם באפריקה… אתה… כלומר, ראית כל מיני דברים… או… או שזה היה לתפארת המדינה? אתה מבין לאן אני חותרת? למשל הסטודנטית הזאת. שצילמת. אתה אומר שתיעדת את חייה? את מה שהוא כל ההוויה שלה בעצם? זה מה שאתה אומר? או שבסוף היית צריך לשלם לה?

שתיקה

או שאתה מתכוון… אם אתה בעצם אומר שהכול התחרבן שם. שהביקורות היו קטלניות.

שתיקה

אם אתה מתכוון שהביקורת הרגה אותך…

שתיקה

 

דניאל    רעש בדלת. דניאל קם מוכנית ומשפשף את ידיו

הנה הגיע העיתון!

פותח את הדלת, מביט ימינה ושמאלה אל תוך המסדרון. ממתין רגע ומרים את העיתון. נכנס ופותח אותו. קורא את העיתון בעמידה

 

לילי

יש משהו?

 

דניאל

מאוכזב

לא, שום דבר.

 

לילי

אולי בדפים האחוריים?

שתיקה

 

דניאל

לא.

שתיקה

מתי מזיזים את השעון?

הופך את העיתון אחורה וקדימה, בודק בעיתון אם כתוב שם משהו

 

לילי

כבר הזיזו.

 

דניאל    מוריד את העיתון בהפתעה

מתי?

 

לילי

נו לפני כמה שבועות.

 

דניאל

לאן?

 

לילי

לאן?

 

דניאל

כן לאן הזיזו את השעון?

 

לילי

מתי. אתה מתכוון למתי הזיזו? הזיזו קדימה.

 

דניאל

אה קדימה? טוב, לפחות הרווחנו כמה שעות שינה…

 

לילי

הפסדנו!

 

דניאל

כן, כן. ברור.

שתיקה

 

לילי

מה מצאת?

 

דניאל    קורא

מה?

מחליף דף

אה הנה יש פה משהו נחמד על איזה כלב.

 

לילי

מה?

 

דניאל

סיפור נורא. ילדים זרקו אותו לאש… אני לא מבין למה הם עשו את זה. ילדים יכולים להיות מאוד אכזריים. אולי לא הייתה סיבה. הם פשוט נהנים מזה.

קורא

מוזר. אני לא רואה שיש… לא כתוב אם נתנו להם עונש בכלל.

מחפש

כן, לא כתוב. לא מזכירים את העונש בכלל.

 

לילי

אולי זה בכלל לא הם. אולי אלו לא הילדים בכלל… אולי פשוט הייתה שריפה בבית שבו הכלב ישן והוא לא יכל לצאת? רוב הכלבים לא יודעים לפתוח דלתות וגם אם כן הם לא היו יודעים לאן ללכת.

 

דניאל    קורא

בכל אופן מישהו לקח את הכלב וטיפל בו. מישהו שׂם הון כדי להחזיר לכלב את המראֶה שלו. כתוב שהוא פרסם תמונה של הכלב בעיתון ואנשים שלחו לו כסף. מצחיק שמישהו יבזבז על כלב כל כך הרבה. הכלב בכלל לא יודע איך הוא נראה.

 

לילי

בעיניי זה דווקא יפה מאוד.

שתיקה

אני מתכוונת למעשה שהאיש עשה.

שתיקה

אתה לא חושב שמה שהוא עשה זה דווקא יפה מאוד?

 

דניאל    בודק מקרוב את העיתון. ואז קם, הוא מניח את העיתון על הספה, פתוח על הדף שקרא. הוא יוצא אל המקלחת. עולה משם רעש

נו איפה המספריים האלה?

 

לילי

מה אתה עושה שם?

 

דניאל    יוצא

חיפשתי את המספריים.

 

לילי

מה קרה לך? הזקָן שלך נראה נורא.

 

דניאל

אני לא מוצא את המספריים.

 

לילי

איפה חיפשת אותם?

 

דניאל

במקלחת.

 

לילי

לא מצאת?

 

דניאל

לא, אין לי מושג איפה הם יכולים להיות. חיפשתי בכל מקום. השתמשת בהם?

 

לילי

מה אני צריכה מספריים?

 

דניאל

לא יודע, לגזור דברים.

 

לילי

יש לי את המספריים שלי.

 

דניאל

אני משתגע.

 

לילי

איפה הם היו?

 

דניאל

במקלחת.

 

לילי

אז הם בטח שם. אתה רוצה שאני אחפש?

 

דניאל

לא, לא אל תיכנסי לשם.

 

לילי

למה?

 

דניאל

הכול שם…

מחווה ייאוש עם הידיים

 

לילי

מה קרה?

 

דניאל

יש שם נזילה מהצינור, הכול מלא מים.

שתיקה

הרגליים שלי רטובות לגמרי…

שתיקה. הוא עומד ורוכן מעל העיתון המונח על הספה. מעביר את משקלו מרגל לרגל כדי לייבש אותן קצת

או! הנה עוד משהו.

הוא מתיישב חזרה בכורסא עם העיתון בידו כדי להיטיב לקרוא

מסתבר שערכו איזה ניסוי מדעי על נמלים באפריקה. יצורים קטנים וחמודים… שפכו לתוך הקן שלהן בטון. עשר טונות שפכו שם. משאיות שלמות. הכול הם הזרימו פנימה… זה עצום. הן בונות ללא הפסקה.

 

לילי

למה עשו את זה?

 

דניאל

כדי לראות איך הן גרות. כדי לברר את התנאים שלהן: מה הגודל של הבית, מי גר שם, מה התנאים, דברים כאלה. הם אספו עליהן מידע. חרקים שחורים ומכוערים.

 

לילי

ומה אתה חושב שהתנאים שלהן? טובים?

 

דניאל

נו איך אפשר לדעת? ברגע ששפכו בטון לתוך הבית שלהן הרי הכול נגמר.

שתיקה

אני הרי נסעתי הרבה אז. הייתי בכל האזור. הייתה אז הרבה עבודה. ובגלל ההצלחה שהייתה לי אז נתנו לי… הייתה לי כיתה של סטודנטים שם. הם אהבו אותי מאוד. הייתי מגיע כל בוקר, הם היו נעמדים עם הידיים מאחורי הגב. "כן המורה". "שלום המורה". העריכו אותי מאוד. אם מישהו היה מתחצף היו נותנים לו כזאת סטירה שהיה עף לו הכובע לעזאזל…  הבעיה הייתה שהם לא באמת הצליחו ללמוד. הם היו מאוד לא מדויקים. למשל תאונות העבודה… טוב אין הרבה מה לצפות מאנשים שגרים בפחון. הייתי צריך ללמד אותם הכול מאפס. אבל בכל אופן, הם היו קשובים מאוד. זאת הייתה נסיעה מוצלחת. המספרים שלהם עלו יפה.

שתיקה

כן. שם זה הרבה יותר פשוט. לא כמו פה. מי שהיה מתחצף פשוט הייתי נותן לו סטירה כזאת שהיה עף לו הכובע!

שתיקה

כמובן שבסוף צילמתי אותה. כשהיא ישנה צילמתי אלבום שלם שלה, תפסתי את כל הכיוונים. כמובן שאסור היה לי להביא את הפילם חזרה – אבל זה לא משנה.

שתיקה

 

לילי

למה זה לא משנה? כי זה לא יוצא לך מהראש? כי ממילא אתה חושב כל הזמן על התמונות האלה…

שתיקה

אני בעצם שואלת אם אתה לא מרגיש שאתה חוזר לתמונות האלה עוד פעם ועוד פעם.

 

דניאל

איזה תמונות?

 

לילי

לתמונות משם.

 

דניאל

לא.

 

לילי

עכשיו אני מתכוונת. אם אתה חוזר עכשיו לתמונות.

 

דניאל

לא.

שתיקה

דרך אגב, רציתי לספר לך. אתמול בלילה שמעתי בכי. חלש מאוד. נשמע קצת כמו יללה.

 

לילי

איפה?

 

דניאל

מהצינור של המקלחת.

 

לילי

לא נכון!

 

דניאל

חשבתי שלא גר פה אף אחד… בכל מקרה אחרי ששמעתי את זה ראיתי משהו מוזר… מהחלון של הבית. שני רכבים עמדו בצומת. כל אחד בכיוון אחר. הם לא זזו המון זמן. הם לא היו תקועים או משהו הם פשוט חיכו שהאור יתחלף. אבל זה לא קרה. כנראה הייתה תקלה במנגנון ולכל הצדדים היה אדום. באיזו שלב לשניהם זה נמאס והם החליטו לנסוע בדיוק באותו הזמן והם התנגשו. אני פשוט נשפכתי מצחוק!

 

לילי

לא נכון!

 

דניאל

כן! אחד מהנהגים נפצע וירד לו המון דם מהראש. זה העציב אותי מאוד. הם כל הזמן התווכחו. כל אחד טען שהשני עבר באדום. אבל בעצם שניהם היו אשמים. או אולי זכאים. אי אפשר היה לשפוט את המצב. לקח המון זמן עד שהגיע האמבולנס, והבנאדם שכב שם על הכביש באמצע הצומת…

שתיקה

 

לילי

אני בטוחה שהוא בסדר. אני בטוחה שהוא כבר בבית שלו חזרה עם המשפחה שלו.

שתיקה

אתה היית רוצה את זה? כלומר לחזור לבית שלך אל המשפחה שלך?

שתיקה

אני שואלת את זה רק כדי שתבין שאני דואגת לך. אתה מבין? בעצם זה מה שנשאר. אתה מבין. זה מה שנשאר לך. שאני דואגת לך. מותר לך להיות תלוי בי. אני אשמח אם תגיד לי שזה הקשר בינינו.

שתיקה

אתה יודע לצייר? אתה אמרת לי פעם שאתה יודע.

חושבת

כן! זה היה בוונציה. עשינו שייט בגונדולות. שטנו בתעלות ממקום למקום ואז הלכנו לאחד המוזיאונים. היה תור ארוך מאוד. אבל אנחנו לא עמדנו בו. נכנסנו מכניסה צדדית ישר לחדר סודי עם פסלים לבנים נהדרים. אמרת שהפסלים נותנים לך השראה. אמרת שתצייר אותי. אבל זה לא הסתדר. כשחזרנו הייתה בעיה במלון והפקיד לא מצא את השמות שלנו ברשימה ואמרת שבכל מקרה אין לך את הצבעים שלך… אז אמרת שנדחה את זה לפעם אחרת…

שתיקה

 

דניאל

אני לא יודע לצייר. תמיד רציתי לצייר. אבל החיים הובילו אותי למקום אחר. לפעמים זה מה שקורה. הייתי יכול להיות צייר נהדר. דווקא יש לי קשר עין–יד יוצא מגדר הרגיל. אבל אני לא יודע לצייר.

שתיקה

 

לילי

כל אחד יודע לצייר. אין כזה דבר שמישהו לא יודע לצייר. ילד קטן יודע לצייר. הוא לא יודע מה הוא מצייר, זה נכון. אבל הוא יודע לצייר.

שתיקה

אתה רוצה שנדבר על דברים יותר נעימים?

חושבת

מה היינו עושים פעם?

חושבת

טוב היינו עושים הרבה דברים. למשל הלכנו לסרטים. אתה זוכר שהלכנו לראות את "האיש שלא היה שם"? אני חושבת שראינו אותו אולי מאה פעם. עד שהוא ירד. עם המעילים ומשקפי שמש. לא זיהו אותנו כמובן, למרות שהיו שם הרבה אנשים שהכרנו. אתה אפילו בקושי זיהית אותי. הייתי טובה בזה מאוד. היית מסתכל עליי מהצד השני של האולם. ואתה ידעת מה יש לי מתחת למעיל. אתה זוכר?

 

דניאל

זה לא הייתי אני. אני אף פעם לא נהניתי מסרטים.

 

לילי       לא שומעת אותו

מי הייתי אז?

חושבת, נזכרת

אה! סקרלט ג'והנסון! הייתי מעורבת בתאונה…

שתיקה

נפגשנו בשדה התעופה. בגרמניה. או אולי בפולין. באחת מהשתיים.

שתיקה

באמת שעד היום לא ברור לי למה לא הפציצו אותם…

שתיקה

 

לילי

הלכנו לראות את הבונקר. הכול שם נראה בדיוק אותו דבר כמו שהיה. יש להם מוּדעות לדברים האלה. זה בונקר מצויד היטב. היה לו ברז ואספקת אוכל. אפשר לחיות שם שנים בלי לצאת. לחכות פשוט שהכול יעבור ואז לצאת החוצה. איך הם השאירו את זה! המדים תלויים על הקיר, מגוהצים, מגפיים מבריקים, אזיקים. כאילו עוד רגע מישהו ייכנס ויילבש אותם. מעניין איך זה לחיות בבונקר.

שתיקה

 

דניאל

קשה לי להחליט. אולי חסרים נתונים, בסוף היינו שם רק למעט זמן ואני לא יודע איך זה לחיות שם. עד שלא חיים בצורה הזאת לא יודעים. ואין את מי לשאול. פעם אנשים חיו ככה, במאה הקודמת. הרומנטיקה הזאת, היום זה יהיה פשוט מגוחך. היום אנחנו נדע מה קורה בחוץ…

שתיקה

 

לילי

זה לא חסר לך? לצאת החוצה, לאכול, לראות סרט. הילדים.

שתיקה

 

דניאל

כן. כמובן שלפעמים אני חושב על זה… שהם היו אמורים להיות גדולים כבר. הייתי רוצה לראות אותם גדלים… הייתי רוצה… לראות תמונה שלהם.

 

לילי

בתמונה אי אפשר לראות שהם גדלים. היית צריך כבר להבין את זה.

 

דניאל

באיזה גובה הם?

 

לילי       מסמנת גובה מסוים עם היד

פחות או יותר ככה

 

דניאל

הם יודעים כבר לקרוא?

 

לילי

לא, לא ממש. זה די קשה להם. אבל הם משחקים. זה כן. כשהם לא רואים טלוויזיה הם משחקים מחבואים, תופסת. הם צועקים הרבה יותר מדי. יש גם רגעים של שקט. כשהם מתחבאים. אבל כשיוצאים לחפש הם כבר לא יכולים לעצור את עצמם. הם צועקים: "איפה אני? איפה אני?" צורחים, ממש שופכים את הריאות! לפעמים קשה להבין אם הם נהנים או ששוחטים אותם.

שתיקה

כשמוצאים אותם שוב יש שקט. עד הפעם הבאה. סיוט. לפעמים הם לא חוזרים. הם שוכחים לצאת אפילו כשאומרים להם שהמשחק נגמר. ואז צריך ללכת לחפש אותם.

שתיקה

עכשיו אני מחבקת אותך. בהמשך אני אגע בך. אני אומרת את זה רק כדי להכין אותך, לא כי זה קשה לי. אני עושה את זה כי אני רוצה. אני בוחרת לעשות את זה. כי יש בך משהו שמאפשר לי לגעת בך. אתה מבין את העמדה שלי? זאת אולי הזדמנות.

שתיקה

זאת אולי ההזדמנות האחרונה.

שתיקה

אני מתכוונת שזאת הזדמנות…

שתיקה

טוב. אתה רוצה לשחרר אותי. אני מרגישה את זה. אז אני אלך בדרך שלי. אי אפשר לגרום לי להחליט משהו שאני לא רוצה. ולכן אין לך אחריות. אני חופשיה ממך.

שתיקה

אתה מבין?

שתיקה

 

דניאל

היא אמרה לי משהו.

 

לילי

מי? מי אמרה לך?

 

דניאל

היא דיברה אליי. כלומר… היא הייתה רחוקה אז לא שמעתי. או שאולי זה רק נשמע ככה. עמום. היא אמרה לי משהו מתוך הבית. היא אמרה… בהתחלה לא הבנתי מה היא אמרה. היא אמרה לי משהו שלא הצלחתי… זה היה מוזר. מהדברים שאתה שומע ולא מאמין ששמעת. כאילו זה בא ממתחת לאדמה. בהתחלה חשבתי שאולי היא ידעה על כל מה שקרה. אולי היא קראה בעיתון. אבל איך היא תדע? בכל מקרה אמרתי לעצמי לא להתעסק במחשבות מיותרות…

 

לילי

מה היא אמרה לך?

 

דניאל

היא אמרה: עדיף ככה, שאין אף אחד בבית.

 

לילי

זה נשמע לי כמו דבר רגיל לגמרי.

 

דניאל

אולי.

 

לילי

ובאמת הילדים לא היו בבית…

שתיקה

נכון?

שתיקה

נכון?

שתיקה

נכון?

שתיקה

 

דניאל

אני לא הצלחתי להבין מה שהיא אמרה. אולי בגלל שהייתי רחוק. הייתי במרפסת והסתכלתי למטה על האנשים הולכים ממקום למקום. נקודות קטנות ושחורות שמתרוצצות. נשענתי על המעקה כדי לראות אותם מלמעלה. הם בכלל לא ידעו שאני מסתכל עליהם.

שתיקה

אגב זה קורה לי די הרבה. שאני מרגיש שיש מישהו שמסתכל עליי. וזה כמובן לא נכון.

 

לילי

כלומר, זה בעצם אתה.

 

דניאל

נו אל תדברי שטויות…

 

לילי

אתה אומר שאתה חי חיים כפולים.

 

דניאל

לא. אני לא אומר את זה.

 

לילי

למה?

 

דניאל

כי אני לא מאהב בסתר של איזו בחורה. זה לא חיים כפולים.

 

לילי

מוזר שאתה אומר את זה.

 

דניאל

מה מוזר?

 

לילי

שאתה אומר שאתה לא מאהב של איזו בחורה.

 

דניאל

בשביל לחיות חיים כפולים צריך מאהבת, ובשביל שתהיה מאהבת צריכה להיות אישה חוקית.

 

לילי

היא לא חייבת להיות חוקית.

שתיקה

 

דניאל

היא הלכה לעשות אמבטיה. היא השאירה את הדלת פתוחה.

שתיקה

 

לילי

למה? למה היא השאירה את הדלת פתוחה? היא רצתה שתראה אותה עירומה? היא רצתה שתראה אותה נקייה ורטובה מהאמבטיה?

 

דניאל

אני ראיתי אותה. ראיתי שהיא צפה במים. הראש שלה היא מתחת למים וכל הגוף שלה היה בחוץ. היא הייתה בעולם משלה. אבל הגוף… השדיים שלה היו מעל המים… זה היה… פתוח לגמרי.

 

לילי

ומה עשית? הלכת לשם? אתה רצית לראות אותה ככה?

 

דניאל

אני עמדתי עם העיתון. לא רציתי לקרוא יותר. החזקתי את העיתון באוויר. למטה היו המון אנשים. לא היה להם מושג מה יש מעליהם. גם אם היו יודעים אני חושב שזה לא היה מפריע להם בעצם. ופשוט זרקתי אותו. וככה הוא נפל. די לאט. טוב לא הייתה לו ברירה. זה נצח מהקומה הזאת לרחוב.

 

לילי

זה אומר ששחררת אותו. ובעצם רצית להודיע. זה קורה במקרי אסון. כשאין חשמל וכשכל הקווים תפוסים. אז מפזרים כרוזים מהאוויר. לוקח לזה המון זמן לרדת. כמה שעות בעצם. אם זה לא נסחף לים בגלל הרוח. אבל אולי זה מגיע. ואז הילדים מתרוצצים ברחוב, הם קופצים ואוספים את זה ישר מהאוויר. ואז הם יודעים. אם הם יודעים לקרוא. כמובן שהרבה פעמים הם לא יודעים לקרוא. אבל ההורים שלהם. האנשים ברחוב. הם קיבלו את ההודעה וככה הם ידעו באיזה בית אסור להם להיות… כמובן שלפעמים הם לא בבית מלכתחילה. ואז הם לא מקבלים את ההודעה. אבל זה עוזר זה מעדכן את האנשים במצבם. הכרוזים מודיעים להם שהם בסכנה.

שתיקה

מה ראית שם? מה ראית באמבטיה? ראית משהו שלא היית אמור לראות? או שכן היית אמור לראות? אתה רואה? אני מנסה לא להכאיב. כי אני מנסה לעזור למישהו אחר, שזה אתה, להגדיר את ה… את כל הכאב שלו בעצם.

 

דניאל

היא הייתה באמבטיה היא עמדה על ארבע בתוך האמבטיה.

 

לילי       חושבת, חולמנית

היא שכבה באמבטיה על הגב.

 

דניאל

האדים הגיעו עד המרפסת ויצאו מהחלון כמו עשן. זה היה סמיך כל כך שבקושי ראיתי מה קורה בתוך הבית. הייתי צריך למשש את הדרך כמו עיוור בתוך הבית.

שתיקה

בגלל זה גם לא שמעתי מה שהיא אמרה לי. הלכתי דרך העשן למקלחת. לראות מה היא עושה שם. זאת הייתה מקלחת ארוכה מדי. שאלתי את עצמי מה היא עושה שם? מה לוקח לה כל כך הרבה זמן? חשבתי שאולי היא רצתה להתנקות טוב טוב מכל הצדדים. הרטבה משמעותית.

שתיקה

בכל מקרה אני לא ידעתי ולא ראיתי כלום בהתחלה. אבל אז ראיתי אותה. היא צפה בתוך האדים הרותחים. היא הייתה בעולם משלה. פתוחה לגמרי. העור שלה היה אדום. ממש בוער. הפנים שלה היו מתחת למים. אני התקרבתי אליה מאוד לאט. בהליכה שקטה מאוד. בגלל האדים היא לא ראתה אותי אבל אני ראיתי אותה. ואז אני נכנסתי פנימה והחזקתי לה את הראש בעדינות מתחת למים.

 

לילי

פניה נחו בזרועותיך.

 

דניאל

החזקתי לה את הפנים מתחת למים. ככה בשתי ידיים. הידיים שלי עטפו לה את הפנים משני הצדדים כמו שמחזיקים פנים של מישהו ובגלל שהפנים שלה היו מתחת למים אז הבטן שלה… הרגליים שלה ממש סירבו לתנוחה הזאת. והבטן שלה התקמרה כלפי מעלה.

שתיקה ארוכה

 

לילי

אתה לא יכול להגיד את זה. אתה לא יכול לעשות את מה שאמרת עכשיו.

שתיקה

 

דניאל

למה?

 

לילי

כי, כי… כי אתה מנסה להעלים אותי.

שתיקה

 

דניאל

אני לא ממש זוכר מה קרה.

 

לילי

אל תגיד דברים כאלה ואז תגיד שאתה לא זוכר… זה כמו להגיד שזה לא קרה…

שתיקה

אנחנו נפסיק עכשיו. המעשה שעשית היה גועלי מאוד. אין לך זכות לעשות כזה דבר. אתה עושה צנזורה. זה כאילו היית הולך לספרייה ומוחק משם את כל השמות של כל הגיבורים. מה היה נשאר אתה חושב? רק פעלים, מילות יחס וזה הכול. זה היה אסון גדול. אי אפשר היה אז לצאת לטייל ואי אפשר היה לעשות אהבה. לא משנה את מי היית פוגש. כל מה שהיה זה רק מכות יבשות על הגוף.

שתיקה. היא מתארגנת לצאת. מסתכלת עליו מפתח הדלת

שתיקה

היא יוצאת, הוא נשאר לשבת

 

 

סוף

לא לעולם חוסן

לאמנון יוהס

בקצה המדרכה, על סף הכביש, בראש מורכן, ספק עומד ספק יושב, נטף האיש טיפין טיפין. זיעה ניגרה ממצחו, דמעות זלגו מעיניו, דם ניגר מאפו. בזרזיף דק וארוך שאבו כוחות המשיכה את נוזלי גופו אל תוך תעלת הניקוז שבין המדרכה לכביש, ומשם למטה, במורד הרחוב. אפילו איבריו החלו לאבד ממוצקותם, נרפים, מתמוססים, נכנעים אט אט לעייפות החומר. בגדיו היו רטובים, כיסיו נמלאו מים. פלג גופו התחתון הפך לשלולית כהה, סמיכה, בוצית. אך למרות תהליך המסמוס נשמרה באיש לכידות פנימית כלשהי, שמנעה ממנו להתאייד. כבחוק כלים שלובים התאזן המפלס שוב ושוב. פלג הגוף העליון ניחן עדיין בקווי מתאר אנושיים. בתודעה המשיכו להבהב מחשבות, זיכרונות, חרטות. הוא נאנח בזוכרו איך התעקש תמיד, כילד, לאכול מרק במזלג.

אכילס

כָּל הַגּוּף עָמִית
רַק הֶעָקֵב אָכִילֶס.

עכשיו שאני עכברוש, ואתן אתן

אֶחְשֹׁב כִּי אָנוּ בְּסִמְטַת הָעַכְבְּרוֹשִׁים
מְקוֹם אָבְדוּ לַמֵּתִים עַצְמוֹתֵיהֶם
ת.ס. אליוט

בְּמֶרְכַּז הַחֶדֶר עַכְבְּרוֹשׁ שֶׁאַתֶּן חוֹשְׁבוֹת שֶׁאֵינָהּ דּוֹבֶרֶת אֶת שְׂפַתְכֶן
כִּי לִהְיוֹת חַיָּה אֵין פֵּרוּשׁוֹ לִהְיוֹת חַיָּה אִם הַשִּׁנַּיִם אֵינָן מְחֻדָּדוֹת דַּיָּן
אֶפְשָׁר לְנַתֵּץ אֶת הַשְּׁמָמָה אוֹ לִנְעֹץ בַּבָּשָׂר, רָצִיתִי לוֹמַר
שֶׁכָּכָה אַתֶּן זָרִים בְּעֵינַי, שֶׁאֵינֶנִּי מְזַהָה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה שֶׁפַּעַם קָרָאנוּ לוֹ
יוֹם אֶחָד נִשְׁכַּבְתִּי בַּמִּסְדְּרוֹן מוּל דֶּלֶת הַסִּפְרִיָּה
עָפָר פָּרַץ מִתּוֹכִי. בְּהֶמְשֵׁךְ הַמִּסְדְּרוֹן חֲדַר הָאֹכֶל. כְּלוֹמַר, כְּמוֹ עַכְשָׁו.
מִיץ נִמְזָג לְכוֹסוֹת פְּלַסְטִיק כְּחֻלּוֹת. אֲנִי לֹא שׁוֹתָה מִיץ כִּי אִם יִשָּׁפֵךְ
צָרִיךְ לִמְצֹא מִי שֶׁיְּלַקֵּק אוֹתוֹ מֵהָרִצְפָּה. נִדְמֶה לִי שֶׁשָּׁכַחְתִּי אֵיךְ כּוֹתְבִים שִׁירָה.
אָמְרוּ לִי שֶׁיֶּשְׁנוֹ סֵפֶר, צָנוּם, וּבִרְגָעִים כָּאֵלֶּה אַתֶּן שׁוּב מוֹפִיעוֹת בִּי,
זֹאת בַּחֲלוֹם וְזֹאת בָּעִתּוֹן, וְשׁוּב אֲנִי אוֹמֶרֶת שֶׁנָּתַתִּי לָכֶן אֶת כָּל זֵיתֵי הַקָּלָמָטָה שֶׁלִּי,
פָּנִיתִי עֲבוּרְכֶן בְּכָל הַפְּנִיּוֹת הַלֹּא נְכוֹנוֹת. "חַיָּה חַיָּה" קְרָאתֶן מִבֵּין הַקִּירוֹת.
כָּל מָה שֶׁנִּכְנָס לַבֶּטֶן מִתְפָּרֵעַ הַחוּצָה וְאֵין זוּלַתְכֶן.
"חַיָּה חַיָּה" קְרָאתֶן, שׁוֹלַחַת יָד אֶל הַמֶּתֶג, וְרֻדָּה מִמֶּלַח, חוֹשֶׁקֶת שִׁנַּיִם, סוֹמֶרֶת, גְּדוּמָה,
לֹא רְצִיתֶן שֶׁאָבוֹא וּבְכָל זֹאת בָּאתִי
לָכֶן בָּעֵינַיִם, עוֹרִי נִמְשָׁח עַל הַדַּף, לֹא נִמְחָק, מִשְׁתַּבֵּץ
בֵּין הַשָּׁעוֹת שָׁלוֹשׁ לְאַרְבַּע וָחֵצִי צָהֹב, שַׂמְתִּי שְׁתֵּי תִּזְכּוֹרוֹת,
אַחַת בְּכָל עַיִן וְהִפְסַקְתִּי לִסְפֹּר אֶת כָּל הַצְּבָעִים שֶׁמַּפְרִידִים בֵּינֵינוּ,
כָּל שַׂעֲרָה הִיא מַחַט שֶׁלֹּא נִלְאֵית מִנְּשֹׂא עַד שֶׁנּוֹתָר מִמֶּנָּה רַק קוּף, וּמָה שֶׁאֵרַע
שֶׁאֲנִי עַכְבְּרוֹשׁ, בְּמֶרְכַּז הַחֶדֶר, וְזֶה לֹא קָרָה אוֹ קָרָה. הָיוּ כָּאֵלֶּה שֶׁזָּכְרוּ לִי,
שֶׁפַּעַם הָיִינוּ יַחַד, בְּנוֹת אָדָם, לֹא חֲסֵרוֹת, לֹא רוֹצוֹת
לְהִמָּשֵׁךְ, לֹא מְפַעַנְחוֹת, עֲמוּמוֹת, וְנִמְהָלוֹת, כְּלוֹמַר, כְּמוֹ עַכְשָׁו.

אֵין דָּבָר מִשְׁתַּלֵּם אֶלָּא בְּחֻלְשָׁתוֹ

הוֹן זֶה לְחַלָּשִׁים, נִינִים זֶה לְחַלָּשִׁים, יְרֻשּׁוֹת זֶה לְחַלָּשִׁים, חַיִל זֶה לְחַלָּשִׁים, שְׁטָחִים זֶה לְחַלָּשִׁים, מְגוּרִים זֶה לְחַלָּשִׁים, דִּיקְטָטוּרָה זֶה לְחַלָּשִׁים, עַצְמִי זֶה לְחַלָּשִׁים, מְנָיוֹת זֶה לְחַלָּשִׁים, פֻּרְקָן זֶה לְחַלָּשִׁים, גּוּף זֶה לְחַלָּשִׁים, רִבּוֹנוּת זֶה לְחַלָּשִׁים, בְּגִידָה זֶה לְחַלָּשִׁים, צַוָּארוֹן זֶה לְחַלָּשִׁים, מִדְשָׁאוֹת זֶה לְחַלָּשִׁים, מַמְטֵרוֹת זֶה לְחַלָּשִׁים, כֹּשֶׁר זֶה לְחַלָּשִׁים, בּוּרוּת זֶה לְחַלָּשִׁים, מַדְרֵגוֹת זֶה לְחַלָּשִׁים, דְּלָתוֹת זֶה לְחַלָּשִׁים, נְחִירַיִם זֶה לְחַלָּשִׁים, חַנְקָן זֶה לְחַלָּשִׁים, אִיזוֹטוֹפּ זֶה לְחַלָּשִׁים, אוּרָנוּס זֶה לְחַלָּשִׁים, כְּבִידָה זֶה לְחַלָּשִׁים, לְהִתְעַשֵּׁר זֶה לְחַלָּשִׁים, לְמַיֵּן זֶה לְחַלָּשִׁים, תַּיִל זֶה לְחַלָּשִׁים, בִּטָּחוֹן זֶה לְחַלָּשִׁים, זְרוֹעַ זֶה לְחַלָּשִׁים, הַסְכָּמָה זֶה לְחַלָּשִׁים, דַּוְקָא זֶה לְחַלָּשִׁים, אַדְּרַבָּא זֶה לְחַלָּשִׁים, לְגַמְרֵי זֶה לְחַלָּשִׁים, צוֹדֵק זֶה לְחַלָּשִׁים, בֶּאֱמֶת זֶה לְחַלָּשִׁים, בְּחַיַּי זֶה לְחַלָּשִׁים, הֲכִי זֶה לְחַלָּשִׁים, מַמָּשׁ זֶה לְחַלָּשִׁים, אִתְּךָ זֶה לְחַלָּשִׁים, יַחַס זֶה לְחַלָּשִׁים, בַּנְק זֶה לְחַלָּשִׁים, רִבִּית זֶה לְחַלָּשִׁים, אִינְטֵרֵס זֶה לְחַלָּשִׁים, שָׁם זֶה לְחַלָּשִׁים, פּוֹ זֶה לְחַלָּשִׁים, תַּגִּיד זֶה לְחַלָּשִׁים, קוֹרֶה זֶה לְחַלָּשִׁים, תָּמִיד זֶה לְחַלָּשִׁים, תָּבִיא זֶה לְחַלָּשִׁים, תָּשִׂים זֶה לְחַלָּשִׁים, מַרְצֵפוֹת זֶה לְחַלָּשִׁים, תִּקְרָה זֶה לְחַלָּשִׁים, גַּג זֶה לְחַלָּשִׁים, בְּקִצּוּר זֶה לְחַלָּשִׁים, מְעַט זֶה לְחַלָּשִׁים, סְפַּרְטָה זֶה לְחַלָּשִׁים, מַצָּב זֶה לְחַלָּשִׁים, נִשְׁמָע זֶה לְחַלָּשִׁים, שְׁלוֹמְךָ זֶה לְחַלָּשִׁים, לַעֲשׂוֹת זֶה לְחַלָּשִׁים, מְצִיאוּת זֶה לְחַלָּשִׁים, הִצְלַחְתָּ זֶה לְחַלָּשִׁים, תְּאוּרָה זֶה לְחַלָּשִׁים, לַעֲזָאזֵל זֶה לְחַלָּשִׁים, תְּעוּזָה זֶה לְחַלָּשִׁים, לַעֲזָאזֵל זֶה לְחַלָּשִׁים, עָצְמָה זֶה לְחַלָּשִׁים, לַעֲזָאזֵל זֶה לְחַלָּשִׁים, לָנֶצַח זֶה לְחַלָּשִׁים, לַעֲזָאזֵל זֶה לְחַלָּשִׁים, דֵּמוֹגְרַפְיָה זֶה לְחַלָּשִׁים, לַעֲזָאזֵל זֶה לְחַלָּשִׁים, אַפַּרְטְהַיְד זֶה לְחַלָּשִׁים, לַעֲזָאזֵל זֶה לְחַלָּשִׁים, עֲרָיוֹת זֶה לְחַלָּשִׁים, לַעֲזָאזֵל זֶה לְחַלָּשִׁים, טְרַנְסְפֵר זֶה לְחַלָּשִׁים, לַעֲזָאזֵל זֶה לְחַלָּשִׁים, הַפְרָטָה זֶה לְחַלָּשִׁים, לַעֲזָאזֵל זֶה לְחַלָּשִׁים, אִישׁוֹנִים זֶה לְחַלָּשִׁים, כֵּן זֶה לְחַלָּשִׁים, הָיִיתִי זֶה לְחַלָּשִׁים, כֵּן זֶה לְחַלָּשִׁים, פַּעֲמַיִם זֶה לְחַלָּשִׁים, כֵּן זֶה לְחַלָּשִׁים, לִפְעָמִים זֶה לְחַלָּשִׁים, כֵּן זֶה לְחַלָּשִׁים, חֲזָקִים זֶה לְחַלָּשִׁים, כֵּן זֶה לְחַלָּשִׁים, בַּפָּנִים זֶה לְחַלָּשִׁים, תַּכְלֶס זֶה לְחַלָּשִׁים, כַּמָּה זֶה לְחַלָּשִׁים, הָמוֹן זֶה לְחַלָּשִׁים, רוֹצִים זֶה לְחַלָּשִׁים, תֶּכֶף זֶה לְחַלָּשִׁים, כִּי זֶה לְחַלָּשִׁים, כָּכָה זֶה לְחַלָּשִׁים, בַּשּׁוּרָה הַתַּחְתּוֹנָה זֶה לְחַלָּשִׁים.

קלאוס פיימן קונה מכנסיים והולך איתי לאכול

הבמאי הגרמני הנודע קלאוס פַּיימַן ביים את רוב מחזותיו של תומס ברנהרד, ובין השניים נרקמה ידידות אמיצה – שהגיעה לשיאה עם מינויו של פיימן למנהל הבורגתיאטר, התיאטרון הלאומי האוסטרי שבווינה, ב־1986.

פיימן והדרמטורג הרמן בַּייל הזמינו מברנהרד מחזה לקראת שנת היובל לאנשלוס ב־1988. התוצאה הייתה 'הֶלדנפְּלאץ', החשוב והמפורסם במחזותיו של ברנהרד (שגם תורגם לעברית וראה אור בהוצאת שוקן, 1999). בהלדנפלאץ, "כיכר הגיבורים" בווינה, הכריז היטלר על סיפוח אוסטריה לקול שאגות השמחה של רבבות אוסטרים – ובמחזה 'הלדנפלאץ', ברנהרד מאשים את אוסטריה המודרנית באנטישמיות ובסילוף העבר. המחזה חולל סערה בארצו, ונשיא אוסטריה קורט ולדהיים קרא לו "עלבון לעם האוסטרי". ולדהיים נבחר לנשיאות למרות שנחשף כי ביצע פשעי מלחמה נגד יהודים ופרטיזנים כקצין בוורמאכט, ובלשון הטקסט שלפנינו: "זה הנשיא שנבחר עכשיו, נאצי ותיק". הצגת הבכורה של 'הלדנפלאץ' נערכה ב־4 בנובמבר 1988 תחת אבטחה כבדה, והיא הייתה הופעתו האחרונה של ברנהרד בציבור. ארבעה חודשים אחר כך מת מהתקף לב.

'קלאוס פיימן קונה מכנסיים והולך איתי לאכול' הוא מחזה במערכה אחת שכתב ברנהרד, גם כן ב־1986, והוא מהדהד הן את בחירת האוסטרים בפושע המלחמה ולדהיים, הן את כתיבת 'הלדנפלאץ'. המחזה מהווה את חלקה השני של טרילוגיה בלתי־מתוכננת של מיקרו־דרמות המגוללות את המעבר של פיימן מתיאטרון השאושפילהאוס בבּוֹכוּם לבורגתיאטר בווינה: 'קלאוס פיימן עוזב את בוכום ועובר בתור מנהל הבורגתיאטר לווינה', 'קלאוס פיימן קונה מכנסיים והולך איתי לאכול' ו'קלאוס פיימן והרמן בייל בזוּלְצוויזֶה'. המחזות ראו אור ב־1990 בהוצאת זורקאמפ והוצגו מאז פעמים רבות – לא פעם בהשתתפות פיימן ובייל בתפקיד עצמם.

כתב העת הבה להבא מבקש להודות להוצאת זורקאמפ על הזכות להביא לכם תרגום עברי ראשון זה למחזהו המענג של ברנהרד.

מגרמנית: ארז וולק

 

 

בווינה

 

פיימן    אחרי שמדד שישה זוגות מכנסי קיץ קלים של חברת זֶניָה בחנות יוקרה בכיכר גראבּן ובסוף קנה את הזוג השני שמדד ומאז לא פשט אותו, מכנסיו הישנים תחת זרועו, עושה את דרכו בצעדים מהירים אך לא חפוזים לכיוון עמוד הדֶבֶר

מכנסיים מתאימים

יכולים לגרום אושר יותר מכל דבר אחר

אתה לא מסכים ברנהרד

 

אני

מטבע הדברים

 

פיימן

מצד אחד המכנסיים המתאימים האלה

מהצד האחר "ריצ'רד השלישי" בתוך הראש

זה כבר אושר ברנהרד

נו אז בוא נלך עוד קצת ברנהרד

מוקסם מהמכנסיים

למדוד למדוד למדוד ברנהרד

זה העניין

החזרה הזאת מתישה אותנו כמובן

במדידת מכנסיים כמו בחזרות על "אגדת חורף"

כמו עם "ליאוֹנְס ולֵנָה" ככה עם המכנסיים

מדידת המכנסיים מתישה אותנו כמובן

החזרות על שייקספיר מתישות אותנו בדיוק באותו אופן

כשאנחנו מודדים מכנסיים זה מתיש אותנו בדיוק באותו אופן

כמו כשאנחנו עורכים חזרות על קלייסט או על שייקספיר

כשאנחנו לובשים מכנסיים מתאימים כאלה

מכנסיים שיושבים טוב כל כך

אנחנו חווים אושר זהה

לזה שאנחנו חווים כשהבאנו לכדי שלמות

איזה שייקספיר הולם

איזה קלייסט הולם

איזה שילר שיושב טוב ברנהרד

נעצר ומביט מטה אל מכנסיו החדשים

גם בישיבה הם יושבים טוב

עורך מעין מבחן ישיבה

טובים לא ככה

יושבים נפלא

חנות טובה לא ככה

מגיל ארבעים ואילך

אנחנו קונים רק מכנסיים ממדרגה ראשונה

מכנסיים שיושבים טוב

שב ומזדקף

לקנות מכנסיים תמיד היה עניין טרגי

אני לא יודע

מה נורא יותר לערוך חזרות על שייקספיר

או למדוד שישה זוגות מכנסיים ברנהרד

אני לא יודע

העיר הזאת מדיחה לקניית מכנסיים

באמת מתאימים המכנסיים

לא ככה

פניו קמוצים בשאלה

לא ככה

 

אני

המכנסיים מתאימים לך להפליא

זניה מייצרים את המכנסיים הכי טובים

לך מתאימה הגזרה האיטלקית

אתה בכלל לא דמות

לגזרה האנגלית

אתה דמות

לגזרה האיטלקית פיימן

 

פיימן

אתה חושב

 

אני

מובן מאליו

במכנסי זניה אתה נראה הכי טוב

 

פיימן

לפני שנים עוד הסתובבתי בסמרטוטים

 

אני

עד גיל ארבעים הסתובבת בסמרטוטים

בחורף בעשרים ושתיים מעלות מתחת לאפס

לבשת רק ג׳ינס כחולים מרופטים

ומין חולצת קוקה קולה

עד שביימת את "איפיגניה" בשטוטגרט

אחרי ה"איפיגניה" התחלת פתאום להתלבש אלגנטי מאוד

בפריז עברת את הגלגול הזה

 

פיימן     מאושר במכנסיו החדשים

ברצינות ברנהרד

מתאימים לי המכנסיים

 

אני

הבגד עושה את האדם פיימן

שאקח ממך את המכנסיים הישנים

 

פיימן

לא

לאלא

 

אני

יודע מה

בוא נלך לאכול בחליל הקסם

 

פיימן

בחליל הקסם

 

אני

חליל הקסם היא מסעדה

שאוכלים בה אוכל משובח ומשלמים מעט

 

פיימן

נו אז בוא נלך לשם ברנהרד

 

אני

קניית מכנסיים תמיד הייתה

שנואה עליי

 

פיימן

גם עליי

 

אני

בכל פעם שמדדתי מכנסיים

נתקפתי מחנק

הרי לא רק זוג מכנסיים אחד

אנחנו מודדים

תמיד יותר מאחד

לא פעם מדדתי שבעה־שמונה זוגות

ובכל פעם האמנתי

שאחטוף שבץ שם בתא המדידה

 

פיימן

אבל אף פעם לא חטפת

אתה עמיד ברנהרד

אני לא מכיר הרבה עמידים ממך

כבר לפני עשר או חמש עשרה שנים

אמרת

שתחטוף שבץ

 

אני

התאים למדידת מכנסיים צרים מדי

אין בהם אוויר

בתאים למדידת מכנסיים

כבר רבים וטובים חטפו שבץ

לך לאיגוד מוכרי הבגדים ושאל

הם יאשרו

אנשים נכנסים לבית עסק

ורוצים למדוד רק זוג מכנסיים

ומטבע הדברים מודדים שבעה־שמונה

וחוטפים שבץ

השבץ בתא המדידה בבית המסחר למכנסיים הוא הנפוץ ביותר

 

פיימן

כמו שהיה לי

כשערכתי חזרות על "אגדת חורף" שלושה ימים ושלושה לילות

 

אני

לך לתחנות הלב ושאל את הרופאים

דום לב בזמן מדידת מכנסיים

הוא מחזה נפוץ

אילו יכולנו להסתכל על מצבה

ולקרוא שם מה סיבת המוות

אז פעם אחר פעם היינו קוראים

בכל בית קברות שהוא

סיבת המוות מדידת מכנסיים

אם יש בך הגינות

אתה מוכרח להודות

שחזרת מכנסיים שכזאת מתישה יותר

מחזרה בתיאטרון

חזרה בתיאטרון לא מתקרבת לזה

אנשים נכנסים לחנות מכנסיים

ורוצים לקנות רק זוג מכנסי קיץ

מכנסי קיץ קלים במיוחד

ככה הם אומרים

והם מודדים ומודדים

וחוטפים שבץ

בשעת מדידת מכנסיים

מומלץ לנקוט משנה זהירות

רק נכנסנו למדוד זוג מכנסי קיץ קלים

והינה זימַנו את המוות

למרבה העניין המוות

בתאי המדידה לגברים נפוץ לאין שיעור יותר

מאשר בתאי המדידה לנשים פיימן

שהרי הנשים משתחלות בקלות לשמלות שלהן

והגברים נדרשים למאמץ גדול

חוץ מזה כבר קרה לי שדווקא בתאי מדידה שכאלה

צצו לי רעיונות מעולים

בזמן מדידת מכנסיים שכזאת

צץ לי פעם רעיון לרומן

וגם כתבתי את הרומן ההוא

בווירצבורג למרבה הפליאה

אבל מטבע הדברים רק כתבתי את הרומן

ומייד דחיתי אותו וזרקתי אותו

זרקתי רומנים רבים יותר משפרסמתי

שלא לדבר על כל הפרוזה האחרת

שכתבתי וזרקתי

ולא פרסמתי

רק מדדנו זוג מכנסיים

והינה הגינו רומן

או יצירה לבמה

מחריד הביטוי הזה "יצירה לבמה"

בכלל המילה "במה"

אבל גם המילה "יצירה"

קל וחומר הביטוי "יצירה לבמה"

אני שונא גם את המילה "תיאטרון"

והמילה "שחקן" שנואה עליי יותר מכל מילה אחרת

כל מה שקשור לתיאטרון

שנוא עליי יותר מכל דבר אחר

בפאתוס

אני שונא את הבמה

אני שונא את השחקנים שעל הבמה

אני שונא את עולם התיאטרון

 

פיימן

את זה אני לא יכול לומר

 

אני

מטבע הדברים

שהרי אתה איש התיאטרון

כמו שאומרים

אבל אני לא איש התיאטרון

בכל רמ"ח איבריך

ובכל נימי נפשך

אתה אוהב את התיאטרון

אתה מאוהב בתיאטרון למעלה ראש

אני שונא את התיאטרון בכל רמ"ח איבריי

ואני מתעב אותו יותר מכל דבר אחר

אין בעיניי דבר מסליד ממנו

אבל דווקא בגלל זה מסרתי את עצמי לידיו

אני שונא את התיאטרון

ואת כל מה שקשור לתיאטרון

ומסרתי את עצמי לידיו

אתה מסרת את עצמך לידיו מרוב אהבה

אני מסרתי את עצמי לידיו מתוך שנאה

 

פיימן

התיאטרון הוא העולם שלי

 

אני

לא שלי

 

פיימן

התיאטרון הוא התשוקה שלי ברנהרד

התיאטרון ורק התיאטרון

 

אני

ואצלי בדיוק ההיפך

אני מתעב את התיאטרון

הוא מושך אותי

כי אני מתעב אותו

אתה אוהב את השחקנים

אני שונא אותם

אתה אוהב את הקהל

אני שונא אותו

אתה אוהב את הבמה

אני שונא אותה

כל מה שאהוב עליך

שנוא עליי

כל מה שנתעב בעיניך

אהוב עליי

אני אוהב את כל

מה שאתה מתעב

 

פיימן

רינְדְזוּפֶּה^[1] טוב ברנהרד

זה מה שמתחשק לי עכשיו

כשחם

מתחשק לנו רינדזופה חם

אוסטריה היא ארץ הרינדזופה הכי טובה

אין באוסטריה דבר טוב יותר

מאשר הרינדזופה

בשום מדינה בעולם

אין לך רינדזופה טוב יותר ברנהרד

 

אני

אתה לא רוצה שאקח ממך את המכנסיים הישנים

 

פיימן

מה קורה איתך ברנהרד

אפשר לחשוב שאין לי כוח אפילו

לסחוב לבד את המכנסיים הישנים שלי

ככה אני נראה לך

בסופו של דבר אני מנהל הבּוּרְגתיאטר

ברור שיש לי די והותר כוח

לסחוב את המכנסיים הישנים שלי ברנהרד

מחיש את צעדיו במורד קֶרטנרשטראסה בכיוון האופרה

לנהל את הבורגתיאטר

זה הרי מבחן כוח תמידי

אז אין לי שום פחד ברנהרד

הבורגתיאטר הוא משקל כבד ברנהרד

משקל כבד הוא הבורגתיאטר

איך בכלל העלית על דעתך

שאני לא מסוגל אפילו לסחוב את המכנסיים הישנים שלי

והרי אני מנהל הבורגתיאטר

מנהל הבורגתיאטר מחויב יומיום

לשאת את כל משקל הבורגתיאטר

פיגורטיבית ברנהרד פיגורטיבית

דמיין לעצמך את זה

יומיום את כל הבורגתיאטר כפי שהוא ברנהרד

את כל השחקנים והדרמטורגים

הגודשים את הבורגתיאטר להניף עם שחר

ולתמוך באוויר

ולהניף עוד ועוד אל על

גבוה יותר ויותר ברנהרד

גבוה יותר ויותר

וגבוה יותר משכל המנהלים האחרים מניפים את התיאטרונים שלהם

ככה מנהל הבורגתיאטר את הבורגתיאטר

רק תאר לעצמך את זה ברנהרד

אתה קם עם שחר ואתה יודע

שחובה עליך להניף את הבורגתיאטר באוויר

ועוד גבוה יותר ויותר

ובכל מקרה בתור מנהל הבורגתיאטר את הבורגתיאטר גבוה יותר

מאשר כל המנהלים האחרים את התיאטרונים שלהם

הבמות המגוחכות האלה ברנהרד

הבמות המגוחכות האלה בגרמניה ובשווייץ

בכלל הבמות האירופיות המגוחכות האלה

אני מניף את הבורגתיאטר יומיום אל מרומים

ששום מנהל תיאטרון אחר לא מניף אליהם את הבמה

 

אני

אז אתה ממש קְראפְטְלאקֶל

 

פיימן

מה זה

 

אני

קְראפְטְלאקֶל הוא אדם

שכוחו אינו גדול

כמו שהיה אמור להיות

אבל הוא מפגין כוח גדול יותר מכל אדם אחר

 

פיימן

זה קְראפְטְלאקֶל

 

אני

כן זה קְראפְטְלאקֶל

 

פיימן

המונחים האוסטריים האלה

קומיים להפליא

הרבה כמעט הכול פה

קומי להפליא

אני עמדתי על כך שפה

כמעט הכול קומי להפליא

אוסטריה היא הקומדיה הנפלאה ביותר

שהזדמנה לי עד כה

 

אני

האוסטרים מאמינים

שהמולדת שלהם היא טרגדיה

בשעה שהיא בכלל קומדיה

 

פיימן

קומדיה היא אוסטריה

ועוד איזו

קומדיה ענקית

כאילו כתב אותה מופת של שייקספיר

למעשה אני מרגיש עכשיו לא פעם

שאוסטריה היא קומדיה מאת שייקספיר

שאין צורך לביים

היא כבר יֶשְנה

הקומדיה המפוארת הגמורה היחידה הנפלאה מכולן

היא זו האוסטרית

רק נחשוב על השחקנים

הם כבר ישנם

רק נחשוב על התפאורה

היא כבר יֶשְנה

רק נחשוב על המוזיקה

היא כבר שם

הקומדיה הנפלאה בכל הזמנים

זוהי אוסטריה

שום מחזה בעולם לא מתקרב אליה

והאוסטרים עצמם בכל הזמנים

ביימו את הקומדיה הנהדרת ביותר הזאת

הקומדיה העממית המוחלטת היא אוסטריה

הקומדיה העממית המוחלטת

שום סופר ובכלל זה אתה ברנהרד יקירי

לא היה מסוגל לחבר את הקומדיה הזאת הנפלאה מכולן

שום במאי ובכלל זה אני

לא היה מסוגל לביים אותה אי פעם

ואוסטריה הזאת בתור תפאורה

גם היא הנפלאה שראיתי מימיי

אוסטריה זאת היא אל נכון

קומדיית העולם המוחלטת היחידה ברנהרד

אם תיאטרון

אז אוסטריה

אם שחקנים

אז האוסטרים

אם תפאורה

אז אוסטריה

לעומת אוסטריה הזאת בתור קומדיית עולם

ברנהרד היקר שלי אתה לא כלום

ואני עצמי לא כלום לעומתה

כי דבר כביר כל כך חד־פעמי כל כך

עצום כל כך אתה לא היית כותב לעולם

ואני דבר כה כביר וחד־פעמי

ועצום לא הייתי מביים לעולם

וקרל־ארנסט הרמן היקר שלנו

דבר כביר כל כך ודבר חד־פעמי כל כך

ודבר עצום כל כך לעולם לא היה יכול לבנות

הרי לעומתו אנחנו אנשי התיאטרון הרי ממש ננסים נלעגים

סוֹפר־ננס אתה ברנהרד

מנהל־ננס אני

תפאורן־ננס הוא הרמן

לעומת אוסטריה הזאת

כשמישהו שואל אותי

אז איפה התיאטרון הטוב בעולם

אני תמיד עונה "אוסטריה"

אני אומר "אוסטריה"

ובתגובה תמיד שואלים "איפה ב־" אוסטריה

ואני עונה "לא באוסטריה אוסטריה

אוסטריה עצמה"

סעו לאוסטריה אני אומר לכל האנשים

והינה אתם במשובח שבתיאטרוני עולם

קנו לעצמכם כרטיס טוב אני אומר לכל האנשים האלה

קנו לעצמכם מיטה בָּאימפריאל או בַּבריסטול

בַּזאכר או בָּאמבסדור

ותיהנו מהתיאטרון הנפלא בעולם

אני אומר לכל האנשים האלה

והם כמובן מתאכזבים ממני

אני חשבתי ככה כל האנשים האלה אומרים

שהתיאטרון הכי טוב הוא זה

שאתה עובד בו אדון פיימן

ואתה הרי עובד מעכשיו בבורגתיאטר

ועל כן מעכשיו הבורגתיאטר

הוא התיאטרון הטוב בעולם

לא אני אומר לאלא לא אני הוא

גם לא הבורגתיאטר

אלא אוסטריה

אוסטריה היא התיאטרון הטוב בעולם

ככה אני מאכזב את האנשים ברנהרד

ככה אני מערער אותם

האנשים חושבים אז

שאני משוגע

הם נערכו לקראת שיגעון הגדלות שלי

והם מגלים

שאני משוגע ותו לא

כשאני אומר שאוסטריה היא

התיאטרון הכי טוב בעולם

ברנהרד יקירי

כל חיי משכתי

את האנשים באף

כפי שאתה כל חייך משכת

אותם באף

בתור מנהל הבורגתיאטר הרי אני מחויב ממש

למשוך את האנשים באף

אני מנפנף באצבעותיי בלגלוג מול האף

ומושך את האנשים באף

בתור מנהל הבורגתיאטר הרי אין לי ברירה

אלא למשוך אנשים באף

באותו אף שנפנפתי מולו באצבעות

למשוך אותם

מנהל בורגתיאטר הוא מטבעו מושך אפים

גדול מאוד

אתה הרי יודע את זה ברנהרד

מושך אפים גדול שכמותך

משמח אותי מאוד לחשוב

שאנחנו שנינו

אתה בתור סופר

ואני בתור מנהל הבורגתיאטר

מושכים את האנשים באף

הרי בשביל מה יש מנהל בורגתיאטר

אם לא כדי למשוך את האנשים באף

באף הבורגתיאטר

באף הבורגתיאטר הזה המנופח לגודל עצום

כתוֹב ברנהרד כתוֹב יצירה

שבה אתה מושך את כל האנשים באף

כזאת יצירה אני רוצה ממך

כזאת מין יצירת משיכת אפים אמיתית

שֵב ברנהרד שֵב לך

וכתוב יצירת משיכת אפים שכזאת

תיאטרון גדול ברנהרד

הרבה אנשים הרבה חזירוּת הרבה שיגעון גדלות

הרבה נפשע סר טעם בזוי

תיאטרון־בורגתיאטר אמיתי

קומדיית משיכת אפים אמיתית גדולה הורסת־כול

הָבֵא פעם את מלוא חוסר ההתחשבות שלך אל הבמה

את כל גועל העולם שלך

לא רק את מחצית גועל העולם שלך אלא את כל גועל העולם שלך ברנהרד

כתוב יצירת תיאטרון עולם שכזאת

שתקרע לגזרים את הבורגתיאטר

הלצת עולם אמיתית גרנדיוזית שכזאת ברנהרד

שתפוצץ את הבורגתיאטר

שתרעיד את כל העיר וינה

אתה הרי יודע למה אני מתכוון

אתה יודע לְמה תמיד קיוויתי ממך

להצלחה הגדולה הזאת מהפכת העולמות

לקומדיה לכול המרימה את העולם לגמרי מציריו הזאת

למפלצת הקומדיה הזאת אתה הרי יודע ברנהרד

כתוב משהו שאת כל השאר

יעמיד בצללים

פשוט מוטט אחת ולתמיד בכתיבתך את כל ספרות העולם

פשוט רוצץ אותה לעפר ולאפר

השמד אותה ברנהרד וחורר את העולם בכתיבתך

כתוב פַּטיש עולם אמיתי ברנהרד

 

אני       כיוון שעד כה הלכתי בעקבות קלאוס פיימן במורד קרטנרשטראסה עד לרינגשטראסה ובחזרה ולא ממש הצלחתי להדביק אותו

אולי בכל זאת אתה רוצה

שאחזיק את המכנסיים הישנים שלך

 

פיימן

מה קורה איתך ברנהרד

אתה שוכח שאני נמצא בשיא כוחי

פתאום נעצר

אתה בכלל לא יודע ברנהרד

כמה מאושר אני במכנסיים החדשים

למנהל בורגתיאטר חדש

ראויים גם מכנסיים חדשים

אתה לא חושב ככה ברנהרד אתה לא חושב ככה

 

אני

מטבע הדברים מטבע הדברים

 

פיימן

חבל שגם אי אפשר סתם ככה גם

לקנות ראש חדש ברנהרד

בשמחה הייתי נכנס איתך כהרף עין לחנות

וקונה לעצמי ראש חדש

הרי כל החיים אנחנו מסתובבים

עם ראש משומש כלומר עם ראש בלוי

עם ראש שהתרפט

כל האנשים נושאים ראש מרופט

כל הראשים שאנחנו רואים הם ראשים בלויים

לי עצמי יש כמובן ראש בלוי לגמרי

רק קיבלנו ראש

וכבר הוא מתבלה

בכל העולם יש רק ראשים בלויים

כמה נפלא היה ברנהרד

אילו יכולנו להיכנס עכשיו לבית עסק

ולקנות לעצמנו ראשים חדשים

ואז היה עכשיו על כתפיך ראש חדש

ואני הייתי סוחב את הראש הישן הבלוי שלך בשקית הפלסטיק

וגם על כתפיי היה אז ראש חדש

ואתה היית סוחב את הראש הישן שלי בשקית הפלסטיק

והיינו הולכים בראשים חדשים על הכתפיים

לאכול בחליל הקסם

והראשים הישנים שלנו בשקיות הפלסטיק

אבל לפעמים כבר די בזה

שאנחנו קונים לנו מכנסיים חדשים ברנהרד

לא מוכרחים ראש חדש

או כובע חדש

ואנחנו סוחבים את הישנים בשקית הפלסטיק איתנו

אח ברנהרד

כמה תקוות תליתי בך בתור מחזאי

אבל לא ויתרתי על התקווה

לא פעם אני אומר לעצמי בלילה כשאני מתעורר

הוא עוד יכתוב את היצירה שאני מצפה לה

לא ויתרתי על התקווה ברנהרד

מעולם לא ויתרתי על התקווה

 

פיימן    נכנס איתי לחליל הקסם ואנו מתיישבים, לא לפני שהוא עיין בתפריט ובחר לעצמו משהו והביט סביב בחליל הקסם

מי זה שם

 

אני

סגן הקנצלר

הוא נאצי

 

פיימן

וההוא

 

אני

שר החקלאות

נאצי ותיק

 

פיימן

וזה שם

 

אני

שר ההגנה

הוא נאצי

 

פיימן

וההוא

 

אני

שר החוץ

נאצי ותיק

 

פיימן

וזה שם

 

אני

מבקר המדינה

נאצי ותיק

 

פיימן

וההוא

 

אני

העורך הראשי של העיתון הכי מכובד בווינה

נאצי ותיק

 

פיימן

וזה שם

 

אני

העורך הראשי של העיתון השני בכבודו בווינה

נאצי ותיק

 

פיימן

וזה שם

 

אני

זה שר התרבות והאומנות

הוא מטומטם ואידיוט

 

פיימן

וזה שם

 

אני

זה הקנצלר

הוא מטומטם

 

פיימן

וההוא

 

אני

זה הנשיא שנבחר עכשיו

נאצי ותיק

 

פיימן

ואלה שם

 

אני

חבורה של נאצים

 

פיימן

והאחרים

 

אני

חבורה של מטומטמים ונאצים

 

פיימן

והמלצרית

 

אני

היא קתולית ומכירה את כולם ולא יודעת כלום

 

פיימן

טוב אז בוא פשוט נזמין רינדזופה

 

אני

בחפץ לב

 

פיימן

אז על מה אתה ממליץ לי ברנהרד

 

אני

על טאפֶלשפּיץ

 

פיימן

אז בוא נאכל טאפֶלשפּיץ

אל המלצרית

רינדזופה עם לֶבֶּרקְנֵדֶל

ואז טאפֶלשפּיץ עם זֵמֶלקְרֵן

וגם משהו לקינוח

ניקח מיליראמשטרודל עם טוּנְקֶה^[2]

תוחב את המפית בצווארונו

עיר נפלאה ברנהרד

מדינה נפלאה ברנהרד

אוסטריה היא משהו ברנהרד

מותח את רגליו ואז אוכל כף ראשונה מהמרק וקורא כמו באושר פתאומי

כאן כמעט שום דבר לא מפתיע אותי ברנהרד

ממש שום דבר ממש שום דבר

אוכל את המרק שלו לאט בתחילה, ואחר כך מהר מאוד

 

מסך

 

[1] מרק בקר.

[2] טאפֶלשפּיץ: צלי בקר. לֶבֶּרקְנֵדֶל: קציצות כבד. זֵמֶלקְרֵן: רוטב חזרת. מיליראמשטרודל: גלילה במילוי "פודינג לחם". טוּנְקֶה: רוטב.

אבל אתם החארות שהכנסתם את החרא הזה למיקרו

אָז זֶה הַחָרָא שֶׁאֲנַחְנוּ אֲמוּרִים
לִשְׁתּוֹת בָּעֵינַיִם?
– פרננדו פסואה

 

אפשר למות מהתייבשות כשמחכים לחשבון נפש בארץ הזאת, אז אערוך אותה במקומכם: אלון עידן, ליסה פרץ, אלוף בן, עיתון "הארץ" כולו – אתם בישלתם את החרא הזה. אתם החארות שהכניסו את החרא הזה למיקרו, חיממו והגישו לנו אותו יום־יום במשך עשור. "הארץ" מתנגד להפיכה המשפטית? "הארץ" המציא את ההפיכה המשפטית, את הלוגיקה שלה, האידיאולוגיה שלה, ההיגיון התרבותי שלה, ואת גיבוריה־נבליה, וכל זאת כשערוץ 14 עוד היה ערוץ למורשת ישראל.

בעיניים משופשפות קראתי את דיווחה של גילי איזיקוביץ (26.6) באשר לכוונת שר התרבות מיקי זוהר למנות את גדי טאוב, נוה דרומי ובני ציפר לחבר הנאמנים של פרסי הספרות: "נוה דרומי היא אשת תקשורת, פאנליסטית ערוץ 14, שפרסמה באחרונה ספר על צה"ל. ד"ר גדי טאוב מזוהה גם הוא עם הימין וגם הוא מאנשי ערוץ 14. בני ציפר, עורך המוסף לתרבות וספרות בעיתון 'הארץ', הוא ממקורביו של ראש הממשלה ואשתו".

גילי, הו גילי, את שלימדת אותנו גזלייטינג מהו – הככה תגזלייטי? הנה אתקן לך: "נוה דרומי, מחברת הספר 'איך נשים הרסו את צה"ל: בנות זה איכסה', הייתה עיתונאית 'הארץ', שאיש לא שמע את שמה לפני 'הארץ', שכתבה חמש שנים ל'הארץ', שלאורך 150 טורי דעה – ב'הארץ' – הסבירה לנו מדוע המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט מנותקים ומתנשאים, ומדוע יקל וייטב לכולם אם נכפיפם לכנסת, משמע לממשלה, כלומר לביבי. ד"ר גדי טאוב, שעד לרגע האחרון ממש, כשזה נהיה מביך מדי, היה עיתונאי 'הארץ', שהשתמש בקביעות בבמה הקבועה שניתנה לו במדור הדעות של 'הארץ' – ובקביעות ובאריכות יתרה בבמה הקבועה שניתנה לו במוסף 'הארץ' – כדי להסביר לנו כיצד מנדלבליט, אהוד ברק, ברק אובמה, בג"ץ, אנשי הלטאה וג'ורג' סורוס חברו יחד כדי לתפור לביבי תיק. ובני ציפר הוא הטרול הגדול שלנו, החרא המקורי, מכחיש שואת הארמנים, מעודד אינוס הקטינות, שונא הספרות העברית, מבזה זכרם של עוז ('מת הנשיא של השבט הלבן') וויזלטיר (אילן ברקוקוועץ'), שהסתחרר מיופייה של שרה נתניהו עוד לפני שגדעון לוי נשבה בקסמי בעלה ואלוף בן קרא 'הגידו כן לזקן', כלומר הצביעו לביבי".

ההיה או שחלמתי סיוט? היה, היה גם היה. במשך עשור נתתם לכל חרא לחרבן עלינו, ואחר כך לרוץ לחבריו החארות ולהתרברב על כך שהוא מחרבן על השמאלנים בעיתון שלהם, הכול בשם הפלורליזם הקדוש. בכך גם הכשרתם עמדות אנטי־דמוקרטיות, קונספירטיביות וטרוליות כדעות לגיטימיות – וגם הפכתם את שופרות החרא לגיבורי תרבות, לאינטלקטואלים ציבוריים שראוי להזמינם לאולפנים, לבתי ספר ולוועדות פרסים.

אבל מערכת היחסים המתעללת שניהלתם עם קוראיכם השמאלנים היא החרא הקטן. החרא הגדול, עיקר הנזק שלכם, הוא הרדיקליזציה והאידיוטיזציה של הימין, קוראיכם האדוקים ביותר. אימוץ שיח ה"שיח" של השמאל על ידי הימין הוא המפץ הגדול של הפוליטיקה הישראלית החדשה – והוא מחייב את כל סוכני השיח, ואת "הארץ" בראשם, לחשבון נפש.

אתם לימדתם חארות מתנחלים כמו רוטמן לדבר על "פריוויליגיה" ו"הגמוניה". החרא הזה היה נשאר בחוג לספרות אם "הארץ" לא היה מחליט להפוך לעלון סטודנטים בתפוצה ארצית ולזרוק את החרא הזה על המאוורר. אתם תפרתם את שכפ"ץ "ישראל השנייה" שהאחים היהודים לובשים היום בדרכם לספח את השטחים. אתם ריקעתם את קסדת ה"הדרה" וה"ייצוג" שעברייני הליכוד חובשים היום בבואם למנות את קרובי משפחתם לשופטים. אתם לקחתם את הרעיונות הילדותיים שדופקים לנו את מדעי הרוח כבר עשרים שנה, ניתקתם אותם מכל הקשר והרעלתם באמצעותם את הדיון הציבורי של מדינה שלמה. אתם חתומים על שנאת האליטה (כל אליטה, בעוון אליטיזם), על הזיהוי השגוי של זחיחות וצעקנות עם אותנטיות וטבעיות, ועל הגמישות המוסרית שחוצה הלוך ושוב, ולעיתים מכחישה כליל, את הגבול שבין כוח לאמת, שרועי חסן הפליא לתמצת בשורות: "אֲנִי תָּמִיד צוֹדֵק / אֲנִי לֹא הִיסְטוֹרְיוֹן / אַל תִּתְוַכְּחוּ אִתִּי" (22.11.2016). ובמילים אחרות: אני בור, אין לי מושג מה אני סח ואין לי כל כוונה ללמוד, אבל אני קורבן (בעיני עצמי) משמע אני צודק. זה־זה אב־טיפוס החרא שהוליד את עבודות הפרפורמנס דיסטל וגוטליב, לוין ורגב.

העלו באוב, למשל, את אינס אליאס, משוררת סוג ז' מ"ערס פואטיקה" וסטודנטית שנה א' מגילמן שמישהו ב"הארץ" החליט שדי בכך כדי לתת לה לנתח את המציאות בטור "מזרחית מדוברת". מ־2016 ועד 2022 הוכיחה לנו אליאס באותות ובמופתים סטודנטיאליים נוסח "מנגנוני הכוח היו חשופים וסיפקו לנו פרספקטיבה על תפקידה של התקשורת כסוכנת סוציאליזציה" (17.2.2021) כי "'ממשלת השינוי' משרתת את הצורך של בני ובנות השבט הלבן לצופף שורות מול המזרחים כדי לגונן על עמדות הכוח שלהם", וכי "הביקורת הימנית על מוסדות השיפוט גודרה מיד בידי האליטות כסכנה לדמוקרטיה" (13.6.2021). הטור הראשון שממנו ציטטתי, אגב, נקרא "העליהום על אבישי בן חיים חושף גזענות מובנית בתקשורת הישראלית". והטור על ממשלת השינוי? "ממשלת עליונות לבנה". לא פחות.

וכשממשלת השינוי עמדה לטבוע בים הרעל, השקר והחרא שלכם, ובנט יצא בקריאה נרגשת ונואשת ל"רוב הדומם", אליאס לא ידעה את נפשה מרוב בוז. הרי ההיגיון הגילמניסטי שלה גורס שכל מי שנמצא בעמדת כוח הוא פריווילג (ולכן אשכנזי, ולכן שמאלני, ולא חשוב אם הוא באמת אשכנזי או שמאלני), ומכאן יוצא שכל מי שנמצא בעמדת כוח מוכרח להיות מיעוט, שהרי אי אפשר שהרוב יהיו פריווילגים או יחזיקו בעמדות פריווילגיות כמו "הפרדת רשויות" או "שלטון החוק" – אלא אם המיעוט הנסתר והרשע שמחזיק בעמדות הכוח השתמש בהן כדי להנדס את תודעת הרוב להחזיק בדעות שמצדיקות ומשמרות את עמדות הכוח הללו. ובמילותיה:

"רוב העסקים הגדולים, קרנות ההון והבנקים, המשאבים הטבעיים ועיקר התוצרת החקלאית, ובעיקר טבק, כותנה וסוכר, הם בשליטת בעלי ההון היהודיים וסוכניהם". אופס, זה היה מתוך הקונטרס האנטישמי "היהודי הבינלאומי". זאת אליאס: "הם שולטים בהון! הם שולטים בתקשורת ובמערכת המשפט! הם שולטים באקדמיה! הם שולטים במערכת הבנקאית!". לא, סליחה, זה היה ח"כ אוהד טל מהציונות הדתית. אולי "הם שולטים בתקשורת, באקדמיה, בהייטק, בפרקליטות, במערכת המשפט, במטכ"ל, ביחידות העילית בצבא, במשטרה, בהון, בהסתדרות ובכל מוקד כוח שאינו דמוקרטי"? לא, גם לא, זה ציוץ של ינון מגל. "מתברר כי הרוב הדומם שאליו בנט מתייחס הוא למעשה מיעוט קולני, השולט בכלי התקשורת, באקדמיה ובמנגנוני השלטון" (9.6.2021) – זאת קולומניסטית "הארץ" אינס אליאס!

בד בבד עם אליאס, טאוב ודרומי, יום בהיר אחד נעלמו (פוף!) גם הני זובידה ובני אוריאלי. לא "ישראל היום" בתקופת אדלסון ולא ה"דירבורן אינדיפנדנט" של פורד היו נוגעים עם חליפת קרינה באנטישמיות של החארות האלה – אבל "הארץ" הגיש לנו את החרא שלהם לארוחת בוקר. הנה לקט לריענון הזיכרון:

"הקיבוצים, 'החלוצים הישנים', פולשים לקרקעות חקלאיות בבנייה תעשייתית ופרטית, מתפשטים ודוחקים את האוכלוסיות ה'לא רצויות' החוצה, כל זאת בשם הסוציאליזם הלאומי. הם משתמשים במערכת החינוך ובאמצעי התקשורת כדי להשיג לגיטימציה. באמצעות 'חברת נוער' הם מביאים צעירים לקיבוצים ועושים להם המרה פוליטית (…) בתי חרושת ענקיים לניהול ביזה ושליטה על אנשים (…) הקיבוצניק, החי ליד שדות ומחסנים, צובר הון כלכלי־פוליטי באמצעות שליטה על המרחב (…) אין פלא שמסביב לקיבוצים יש עיירות יהודיות ופלסטיניות שסובלות מתת־פיתוח ומהיצע עבודה נמוך. הן כוח העבודה של הקיבוצניק".

כל זאת, גבירותיי ורבותיי, מתוך מאמר אחד ויחיד שפורסם ב־28.7.2021, טיפה בים הדם שהותר ב"הארץ" ושנשפך בימים אלה כמימי האסי. שנתיים אחר כך, כשמעודד השואה איציק זרקא ועוזריו יסקלו מכוניות "שמאלנים" בכניסה לעין חרוד, אחרי שסילקצו טוב־טוב בין הקיבוצניקים לתושבי בית שאן, תדווחו על האלימות בזעזוע וחלחלה – אבל אתם אחראים לדם הזה ואתם אחראים לחרא הזה.

וזוכרים איך סיפרתם לנו שש"ס זה השיט? שלחתם את צ'יקי (זוכרים את צ'יקי?) לסקר את נהירת האינטלקטואלים המומצאים שלכם זובידה, כחלילי ואופיר "דרעי הוא אובמה הישראלי" טובול ל"מועצה החברתית־כלכלית" של ש"ס. וכך נפתח המאמר, זה המשפט הראשון: "יותר מכל מפלגה אחרת, ש"ס לוקחת הפעם על כתפיה את סדר היום החברתי" (4.2.2015). אחר כך טובול התפכח מהעבריין המורשע דרעי (מה קרה, טמבלול? פעמיים שוחד זה שוחד אחד יותר מדי מבחינתך?) וקרא ב"הארץ" להקמת מפלגה חברתית חדשה בראשות – חכו, הנה זה בא – אורלי לוי־אבקסיס! כי רק היא יכולה להציע "פיוס בין המגזרים השונים אחרי שנים של שיסוי" ולייסד "מפלגה שהיהדות המחברת והמתונה הוא הבסיס הרעיוני שלה" ש"תחצה בקלות את הרף הדו־ספרתי" של מנדטים. והתוכנית הגאונית הזאת פורסמה ב־6.1.2019. זה עבד נהדר, נכון "הארץ"?

נעבור למוסף הספרותי? יאללה, קצת קולטורה: "זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ לְךָ הָאַשְׁכְּנַזִּים / וְלֹא קַמְתָּ לְהַשְׁמִידָם וְלֹא קַמְתָּ לְהַכְרִיתָם / וְחִבַּקְתְּ אוֹתָם וְהֵם יָרְקוּ עָלַיִךְ / וְנָתַתְּ בָּהֶם סִימָנִים, סִימָנֵי שׁוֹאָה וְסִימָנֵי מִסְכֵּנוּת / וְנָתַתָּ לָהֶם אַהֲבָתְךָ וְהֵם בָּזוּ לְךָ" (מואיז "שייקחו את קצבאות השואה וילכו להשתכר בברלין" בן הראש, 15.12.2021); "תְּנוּ לִי מֶלֶךְ מָרוֹקָאִי אֶחָד, / מָרוֹקָאִי עִם כָּבוֹד, / וּקְחוּ אֶת כָּל הַבֶּנְגּוּרְיוֹנִים" (סמי שלום שטרית, 22.10.2015 – נבואה שכמעט התגשמה! למעט היותו של המלך נכד הטוחן מילקובסקי מרוסיה הלבנה, טל"ח); "כּוּס אִמָּא שֶׁלָּכֶם, / חַפְּשׂוּ חֹם בְּעַרְבוֹת הַכְּפוֹר שֶׁל הָאִמָּא הַפּוֹלָנִיָּה שֶׁלָּכֶם" (קלריס חרבון, 22.6.2022); "תּוֹלַעַת הַוִּירוּס שֶׁל בָּגָצ / נָחָשׁ מִתְפָּרֵעַ / אוֹכֶלֶת בְּכָל הַבָּתִים / נְגִיסוֹת קְטַנּוֹת / וּמְמוֹטֶטֶת / עַל רָאשֵׁי הַיְּלָדִים" (אלחי סלומון, 15.5.2018). לא הזדקן יפה החרא הזה, אה מתוקים?

ואיך אפשר לשכוח את שפיכת דמו של יאיר גרבוז – שכל פסיק בנאומו היה אמת, וגם בזמן אמת ידעתם את זה, ועדיין שפכתם את דמו – ועם הדם את המנדטים של הרצוג ולבני?

ואיך אפשר לשכוח את בניית הוצאת הבית של נתניהו, רוטמן ולוין, "סלע מחשיך" האינסלו־פשיסטית? זיוה שטרנהל החכמה התריעה בזמן אמת מפני "הסיקור הנרחב שניתן באחרונה במוסף 'ספרים' של 'הארץ' לספרים בהוצאת 'סלע מאיר'" (2.9.2021), אז מה עשיתם? הזמנתם את המו"ל רותם סלע, שמקבל כסף מ"קרן תקווה", החארות שמממנים את "פורום קהלת", לכתוב ל"דעות" – ושלחתם (2.12.2021) את מורן שריר לראיין אותו ראיון ניצחון ("רבים מקוראי 'הארץ' מתלוננים בטוקבקים ובמכתבים למערכת על חשיפת יתר של ההוצאה השמרנית בעיתון הליברלי. גם מהכתבה הזאת הם כנראה לא יהיו מרוצים" – חה חה, השמאלנים החמוצים האלה אף פעם לא מרוצים כשמנסים לחסל להם את הדמוקרטיה בעזרת כסף זר!).

ואם כבר שריר, איך אפשר לשכוח את הפלירט שלו עם הטראמפיזם, שהחל לפני ניסיון ההפיכה שם ("תחת משטרו לא התרחשה האפוקליפסה שהזהירו אותנו ממנה. החוקה לא בוטלה, זכות ההפלה לא נשללה מנשים", סיכם ב־28.10.2020, שלושה חודשים לפני שאספסוף חמוש הסתער על הקפיטול וניסה לתלות את סגן הנשיא, ושנתיים לפני שזכות ההפלה נשללה מנשים), אבל נמשך בכיף גם אחריו ("המראה של האספסוף פורץ לבניין הקפיטול היה מבהיל לא רק בגלל ההרס והאלימות אלא גם מפני שאנשים כאלה לא אמורים להגיע למקום כזה (…) על פי התפיסה של יותר מדי אנשים בוושינגטון ובניו יורק – האזרחים האלה, ההמונים הנבערים, לא אמורים להשתתף בשלטון. טראמפ הכניס את האזרחים האלה לשם (…) הוא נתן להם נציגות במקום שהם אף פעם לא חלמו להגיע אליו. מקום כל כך רחוק ומנוכר שכבר הפך בעיניהם מזמן לישות זרה ובהמשך למעצמת אויב שרוצה לקחת להם את החירות", 13.1.2021).

מחוכם בהרבה, ולכן גם מגונה בהרבה, הוא המקרה של עורך "הארץ" אלוף בן, ששדרתו הוכיחה גמישות איינשטיינית־ממש ביחס לדמוקרטיה שלנו. "אם נתניהו יתקדם להסדר", כתב בן ב־27.9.2018, "ישאל השמאלן המצוי את עצמו: מה יותר חשוב – הסיכוי לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, או לפחות למיתונו, או הסיקור שנתניהו קיבל באתר 'וואלה!' סביב בחירות 2015? מימוש חזון שתי המדינות, או השמפניה והסיגרים שהזוג נתניהו קיבל מארנון מילצ'ן? סיום או צמצום הכיבוש, או סעודות השף במעון בבלפור? התשובה ברורה מאליה".

והלא אלה בדיוק יחסי הכוח שהם חזות הכול, שהם מעל החוק, שהם מעל לצדק, שהם מעל לכל אמת, שהימין מאשים בהם את השמאל. לא פלא שבאחד ממפגני "השמאל והתקשורת מנסים לבצע הפיכה שלטונית", הרודן עצמו השתמש בבן על מנת לשלהב את תומכיו: "אני נאלץ לאכזב גם את עיתון 'הארץ' שהבוקר פרסם מאמר שהציע לי באופן מפורש הצעת אתרוג – 'רק תיסוג מיהודה ושומרון ונרד ממך'. התשובה שלי היא – 'לא תודה'".

אבל אם בן באמת מאמין שבכוח השמאל (איך?) פשוט למשוך את כתבי האישום, הרי יוצא שהוא מסכים עם נתניהו, ועם טאוב, ועם אליאס, ועם כל החארות האלה, שאנחנו באמת לא חיים במדינת חוק, שיש דיפ סטייט, שאכן ישבו ניצן ואלשיך וזקני ציון האשכנזים והחליטו להפיל את שלטון הימין. במקרה כזה, טוב יעשה בן אם יחשוף את הקנוניה, ומי יודע, אולי על הדרך גם ימצא את עשרת השבטים. אבל אם לא, שידבר גלויות: שיודה שהוא מוכן להקריב את חירותו שלו על מזבח חירות ה"אחר" הפלסטיני (ולכן סופו לגמור בלי זו ובלי זו). המחאה ברחובות מוכיחה שהוא במיעוט: "השמאלן המצוי" לא מאמין ולא מעוניין בשחיתות תמורת שלום. "השמאלן המצוי" הוא פטריוט ישראלי, חילוני וציוני – בדיוק הברייה ש"הארץ" השמיץ, הספיד והכחיש.

למן היווסדו הזהיר כתב העת "הבה להבא" מפני "הניסיון להפוך את הספרות שלנו לפוליטיקה ואת הפוליטיקה שלנו לספרות, ובכך לעקר ולחסל את שתיהן" (אני, פה, קיץ 2018). ובכן, הניסיון צלח. המחפש נרטיבים – שיפתח את ערוץ הכנסת, והמחפש דיונים על צדק ומוסר – ספר שירה. טוב עשו ב"הארץ" כשהתעשתו (וטשטשו את עקבותיהם), אך האמת ניתנה להיאמר: הרצון החולני של העיתון להימצא תמיד "בצד הנכון של ההיסטוריה" – גם במחיר של עשיית שקר והפצתו – דחף אותו לצד הלא־נכון של ההיסטוריה ברגע המכריע ביותר. טוב יעשו כעת בשוקן אם ישלימו את ניקוי הדירים, ייפטרו מהקש והגבבה ההיפרבוליים, ויחזרו לשחק תפקיד חיובי (כן, חיובי) בבניית (כן, בבניית) חיי הרוח והמעש בארצנו – ובהפרדתם אלה מאלה.