העלים

אַתָּה בּוֹרֵחַ מֵהֶעָלִים שֶׁהָרוּחַ מְפַזֶּרֶת אַחֲרֶיךָ

כוכבים

אֲנָשִׁים מַבִּיטִים עַל אֲנָשִׁים כְּמוֹ שֶׁאַתָּה מַבִּיט עַל כּוֹכָבִים

השיר על שיר השירים

הָאֶבֶן אוֹמֶרֶת אֶת הַשֵּׁם שֶׁלָּךְ
הַמַּיִם אוֹמְרִים אֶת הַשֵּׁם שֶׁלָּךְ
הָעֵץ אוֹמֵר אֶת הַשֵּׁם שֶׁלָּךְ
הַכִּסֵּא אוֹמֵר אֶת הַשֵּׁם שֶׁלָּךְ
הַשָּׁמַיִם, הָרְחוֹב, הַקְּיוֹסְק
כֻּלָּם אוֹמְרִים אֶת הַשֵּׁם שֶׁלָּךְ

מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית
מִתְרַפֶּקֶת עַל יָפְיָהּ הָאֲצִילִי
הַשָּׁקֵט
יָפָה כַּחַמָּה
כּוֹעֶסֶת עַל דּוֹדָהּ
(גַּם כֵּן דּוֹדָהּ, אֵיזֶה דּוֹד אֵיזֶה)
כּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם אוֹמְרִים אֶת שְׁמֵךְ

מִתְרַסְּקִים בְּעֵין גֶּדִי
עִם הַמְּכַשֵּׁפוֹת שָׁם בַּמַּיִם
(הָיוּ נֶגְדֵּנוּ הַמְּכַשֵּׁפוֹת)
לֹא אֲנִי בָּנִיתִי אֶת הָאֹהֶל
יַם הַמֶּלַח אוֹמֵר אֶת שְׁמֵךְ

הֶחְזַקְתִּי אוֹתָךְ עַל פְּנֵי הַמַּיִם בְּחוֹף גְּאֻלָּה
זָרַקְתְּ הַצָּעַת נִשּׂוּאִים

הִיא עֲדַיִן צָפָה שָׁם עַל פְּנֵי הַגַּלִּים
הַחֲשׁוּכִים שֶׁל לֵיל קַיִץ תֵּל־אֲבִיבִי
וְכָל הָאוֹרוֹת בְּכָל הַבִּנְיָנִים
שֶׁל בַּעֲלֵי הַהוֹן וְשׂוֹכְרֵיהֶם
לוֹחֲשִׁים אֶת הַשֵּׁם שֶׁלָּךְ

וְהַחַלּוֹנוֹת אוֹמְרִים אֶת הַשֵּׁם שֶׁלָּךְ
הַקִּירוֹת אוֹמְרִים אֶת הַשֵּׁם שֶׁלָּךְ
הַדְּלָתוֹת, הַצְּמָחִים, הַכּוֹסוֹת
כֻּלָּם אוֹמְרִים אֶת הַשֵּׁם שֶׁלָּךְ
כָּל עַיִן כָּל עוֹלָם
אוֹמֵר אֶת הַשֵּׁם שֶׁלָּךְ
הַשֵּׁם הַיָּפֶה שֶׁלָּךְ
הַשֵּׁם הַנִּשְׂגָּב שֶׁלָּךְ
ש.
אֲנִי אוֹמֵר אֶת הַשֵּׁם שֶׁלָּךְ
אֲנִי אוֹמֵר אֶת הַשֵּׁם שֶׁלָּךְ שׁוּב
וְשׁוּב
וְשׁוּב
וְשׁוּב

החוט הדק

אֶת הַחוּט הַדַּק
שֶׁלֹּא נִתָּן לִפְרֹם
אַף לֹא לִבְדַל כֻּתְנָה אֶחָד
כָּרַכְתְּ סְבִיב גּוּפֵךְ
מָשָׁל רָצִית לְהַרְאוֹת
שֶׁבְּכָל תְּנוּעָה
יָכוֹל לְהִקָּרַע
וְאֵינוֹ נִקְרָע

הַחוּט הַדַּק וְאַתְּ בְּרִקּוּד נְכָאִים
נִמְתָּחִים בְּקֶצֶב נִרְגָּע
מָשָׁל רָצִית לְהַרְאוֹת
שֶׁהַמַּסְמְרִים בְּגוּפִי הָעַתִּיק
נִשְׁבָּרִים וְלֹא כֵּיוָן שֶׁהָיוּ חַלָּשִׁים מִדַּי
אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיוּ חַלָּשִׁים מַסְפִּיק

הַחוּט הַדַּק שֶׁנִּכְרַךְ
סְבִיב צַוָּארֵךְ
דַּק מִדַּי לְקֶשֶׁר לוּלָאָה
לֹא חוֹרֵךְ אֶת עוֹרֵךְ
רַק זוֹקֵר אֶת פְּתִילוֹת שְׂעָרֵךְ
הַנִּשְׂרָפוֹת בְּצֶבַע פִּטְמָה

מָשָׁל רָצִית לְהַרְאוֹת
שֶׁיֵּשׁ עוֹד לְהַרְאוֹת
מִלְּבַד הַחוּט הַדַּק שֶׁאֵינֶנּוּ נִקְרָע

צורת התנאי של יחיד

בְּהֶסֵּב פָּנַי הִבְחַנְתִּי בְּפִי קוֹמֵל
לְרֶגַע בִּכְיִי הָיָה בֶּכִי
הָיָה מְיֻתָּר מִכּוֹכָב.

רַק אֱמֶת דִּבַּרְתִּי לְקוֹלוֹת שְׁדוּלִים בֶּחָלָל
כִּי יִתָּכְנוּ כָּאֵלֶּה הֵדִים לְהַסּוֹת בַּבֵּינְתַיִם
וּבֵינְתַיִם מַבָּט הוּסַב לְמַבָּע
מַבָּע שֶׁדִּבּוּרוֹ קָמוּל
כִּי זִהִיתִי גִּיחָה שֶׁפֵּרוּשָׁהּ הֶסֵּב מַבָּט
כִּי זִהִיתִי מַבָּט שֶׁפֵּרוּשׁוֹ הֶסֵּט מַבָּט
מִמֶּנִּי זִהִיתִי כִּי רַק אֱמֶת דִּבַּרְתִּי קוֹל
הִסְתַּיַּעְתִּי בְּזִיּוּף עֵינַיִם גּוֹעוֹת אֲוִיר
סְטִיַּת פָּנַי הָיְתָה קוֹל לְהֵחָלֵץ
לְהִנָּתֵץ כְּזֵעָה עַל דְּבָרִים אֲמוּרִים
וּמָה הָיִיתִי? הָיִיתִי סְמוּקַת זְבוּבִים
סְדוּקַת מִשְׁתֵּה לְשׁוֹנוֹת
לְמִחְיָתִי בְּמוֹתִי צְבָעִים

לִהְיוֹת כָּךְ עֲקוּדָה אֶל מִטָּה
לִהְיוֹת כָּךְ גְּנוּזָה לְמִחְיָתִי
שָׁבָץ שְׁנִיָּה מִלְּהֵחָשֵׁק מַגָּעִים
שָׁבָץ שְׁנִיָּה: מַגַּע בְּקִיעוּת שֶׁל הַקּוֹלוֹת

שְׁנִיָּה מִשָּׁבָץ –

אֲנִי רַק מַבָּע
שֶׁעָקוּד עַל מִטָּה

כִּי אַחֲרֵי הַכֹּל
פִּי יִמָּלֵא בְּדִיחָה
פִּי יִמָּלֵא אַסְפַלְט
פִּי יִמָּלֵא
פִּי יְמוֹלֵל
יְבֻשַּׂם לוֹ

בשעה הנכונה

אִישׁ אִישׁ בְּמִרְפַּסְתּוֹ מְחַפֵּשׂ תְּשׁוּאוֹת בְּגַגּוֹ
וְכִלְיוֹנָם שֶׁל הָאֲנָשִׁים הוּא שֶׁאֵין לָהֶם תְּנַאי מוּל הַשֶּׁמֶשׁ

בְּהִשְׁתַּקְּפוּת תְּמוּרוֹת צְבָעִים חָזִיתִי בִּיחָסִים
בֵּין בִּנְיָנִים, בְּאֶמְצָעוּת מִרְפֶּסֶת וְגַג.
זִמְּרוּ עָלַי הָאוֹתוֹת עַל שֶׁאֵינֶנִּי מֻתְאֶמֶת
עַל שֶׁעוֹדֶנִּי נֶחְסֶרֶת
עַל שֶׁבַּחֲזִית הֶחָשׂוּף שֶׁל כָּל הַדְּבָרִים הַתְּלוּיִים
אֵינֶנִּי נִכְסֶפֶת, לֹא בֶּאֱמֶת
לֹא מַסְפִּיק
לֹא כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ
לֹא כְּפִי שֶׁגַּג חוֹסֵךְ הַתְנָיוֹת מִשֶּׁמֶשׁ
שֶׁבַּעֲווֹנוֹתַי הִשְׁתַּנּוּיוֹת שֶׁאֵינָן מִיתוֹת נֶחְסָכוֹת מֵהַשֶּׁמֶשׁ
שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת כָּךְ
וְלֹא עַל דֶּרֶךְ הַהִפּוּךְ

וְהָאַחֵר לְפִי שָׁעָה מְקַלֵּחַ אֶת בִּתּוֹ
יִתָּכֵן שֶׁשָּׁגָה בַּשָּׁעָה

וְהָאַחֵר לְפִי שָׁעָה מְקַלֵּחַ אֶת בִּתּוֹ
יוֹם יוֹם מְקַלֵּחַ אֶת בִּתּוֹ
יִתָּכֵן שֶׁבַּשָּׁעָה הַנְּכוֹנָה

וְהָאַחֵר לְפִי שָׁעָה מְקַלֵּחַ אֶת בִּתּוֹ
גּוֹוֵעַ יוֹם וְשָׁעָה וְנֶאֱזָל

וְאִם רוּחוֹת אֵיכוּתָן אִלּוּף גַּגּוֹת
אָז שֶׁיִּהְיוּ דְּבַר מָה שֶׁמֵּזִיחַ מְסִירָה
בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לָהּ תַּפְקִיד
בַּשָּׁעָה שֶׁבָּהּ אוֹזְלִים הַחֲפֵצִים בְּקוֹל

החמישים ואחת

פרקים מהרומן 'החמישים ואחת', שעתיד לראות אור בהוצאת הבה לאור

ממנה עד עולם
בבניין דירות במרכז העיר ב' נכנס גבר לראות חדר למגורים והוא משונה למראה וזעף ייחודי בפניו. הראו לו חדר בקומה הראשונה ובו ריחות עיפוש ושתן ועשן שעוד הקשה על הנשימה. צֶלֶם תלה שם על הקיר בצד החלון וציור אישה עם תוכי במסגרת וכתמים בשירותים ועובש במטבח. הסתכל הגבר סביבו והסתכל באישה עם התוכי ואמר שאינו זקוק לשינה גם לא למזון, והכניס את חפציו. וערם ערמות שאינן שוות בגובהן וגם כאלה שדווקא שוות בדיוק ובהן חוברות וספרים ועוד חפצים רגילים. ובלילות רועדות הערמות והספרים מתנועעים, והגבר מתהפך בשמיכות ובסדינים. ובימים הוא הולך בחדרו שמונה צעדים מקיר אל קיר, ועל הקירות מוסיף ותולה ניירות וציורים. ותלה בהם גם מרקדניות הבלט המצוירות בחוברות והתעסק סביבן במבטים.
בדלת ממול גר שכן פרוע שיער והוא משונה במידה שאינה פחותה ונוקש בשיניו תמיד, גם בשנתו, וישן לעתים רחוקות. נכנס פרוע השיער להסתכל בחדר וראה את האישה עם התוכי ונקשר בה לבו וראה את שכנו החדש עוסק ברשימות וכתבים ואמר לו שהוא אוהב אישה זו. ועוד הוסיף ואמר על שכנו החדש שדומה הוא לעוף, והוסיף וחידד שדומה אדם זה לעורב, ושב ונתן את עיניו באישה עם התוכי. וראה לנכון להוסיף שדומה שכנו החדש דווקא לעורבני, כי יש בו דבר מה קיקיוני. עמדו שני השכנים בחלונות והסתכלו בקירות, ומקקים עוברים בין חדריהם מבעד לדלתות הפתוחות. ורבצו במיטה העשויה סדינים ודפים וצפו באישה עם התוכי לילות וימים. וראו בחלון משאית חוצה וחונה תחת הבניין, ויוצאים ממנה ראי גדולה וארגזים וגבר בריא עצמות ומשופם, המחווה תנועות ריקוד מול הראי ולבוש כולו בלבן.
נכנס הגבר המשופם בבניין הדירות והסתכל בשכניו, והציץ בחדר פרוע השיער שחפצים וכלים בו והציץ בחדר השכן העורבני שקירותיו מלאים. והתנועע ונגע בכלים ובחפצים ובא להסתכל בקירות ובציורים. הסתכלו בו העורבני ופרוע השיער והציעו משקה ושתו בשוכבם תחת שמיכות וניירות והסתכלו אל האישה עם התוכי. כך עברו ימים ולילות בבניין הדירות ושלושת השכנים אינם ישנים. צפו בהם דרי הבניין הולכים במסדרונות נוהמים כחיות ועומדים בפתחים.
יום אחד חלה השכן העורבני וטיפס בו חום. כעוף הנצלה שכב בתוך סדיניו וניירותיו וישן שינה מפרכת, ונסחט מאיבריו והתהפך ביצועיו ושמע צעדים מלמעלה והטה אוזן והאזין. נרחץ הלילה בגשם ונמלא בהדים ונשמעים בו צער ודמעות וצעדים. נאנח העורבני ושוב רבצה דממה על חדרו וכל משקלה על גופו וקולות באים בה כחפצים. נכנס בו צמא ועלו בגרונו קולות חרחור ויבבה וקם אל החלון לתפוס גשם בפיו, אבל יבְשה העיר ב' ומתקרת חדרו חדר טפטוף פנימה ומטה טיפה אחר טיפה. נשכב העורבני על גבו ופתח את פיו לגמוע מים ונרדם על הרצפה. וראה שנוקשים בדלתו והוא מתגלגל על הרצפה כביצה ואישה שחורת שיער עומדת בפתח וידה על לבה. והעורבני טפטוף וטרטור באוזניו וחצץ ומלח בפיו והוא מעולף על הרצפה.
נכנס הגבר המשופם בחדר ובא פרוע השיער ועמד במטבח ובחש מרק כמכשף. עזרו לעורבני ללגום מהמרק והוטב לו וגנח והקיא ועישן. ובלילה שכב שוב ביצועיו וצפה אל התקרה שכן משהוטב לו שוב לא הצטרך לשינה. ובעומק הלילה אותם צעדים מלמעלה ודמעות וצער הנכפל בין הקומות. נאנח העורבני ונרעדו ערמות הספרים ונפלו חוברות פתוחות באמצען ובהן נחבטו ספרים על כריכותיהם. צפו הרקדניות על הקיר והסתכלו האישה והתוכי זו בזה ועברו מבטים בחדר הלוך ושוב והופיע טפטוף מהתקרה. קם העורבני וזחל על הרצפה להסתתר ולשתות מן המים האלה ושכב על גבו ער ופעור פה ועיניו מעלה.
עברו ימים ובמסדרון נראה איש צנום ועיניו כהות כאילו יש בן צל, והוא לבוש בשחורים ומחודד כעיפרון. גר איש זה במרתף והיה עולה אל פני האדמה וראה את דלת חדר העורבני פתוחה ונכנס בה. הסתכל בקירות וקרא בכתבים וראה מקרבה את הציורים והיה הכול טוב בעיניו. והתכרבל ביצועים העשויים סדינים ושמיכות ודפים וחוברות ומצא שם סיגריה ועישן. עמד העורבני בצד החלון ונכנסו המשופם ופרוע השיער וטוב היה בעיניהם שכן זה וטוב היה להם לארבעתם לרבוץ בשמיכות ובניירות ולצפות אל האישה עם התוכי. ורבצו כך לילות וימים עד שהבחין פרוע השיער בכתם הרטיבות בתקרה והחווה בסנטרו והמהם. הנהן העורבני ונעמד על כיסא תחת הכתם המטפטף והצביע מעלה.
הלכו הארבעה במסדרונות והצמידו אזניהם לדלתות ושמעו מיני נחרות ואנחות. ועמדו בפני דלת בקומה השנייה וממנה נשמעות פסיעות ובכיות. התגודדו שם הארבעה באוזניים כרויות והמשופם יצא מפיו צחוק. במרפקים בצלעות ניסו להשתיקו והסתובב מפתח בחור המנעול ובפתח עמדה אישה שחורת שיער. מעל כתפיה ראו שמיכות ומגבות על הרצפה ותצלומים על הקירות. שאלוה שאלות והחוו לעברה מחוות ויצאו עיניהם אליה. והוסיפו ודיברו אליה במילים יפות ולא רצתה לענות. והלכו במסדרונות והשמיעו נהמות ועמדו בפתחים ובחלונות.
בבוקר יצא העורבני אל הרחוב והסתכל מעלה אל הבניין בן חמש הקומות ובשובו לחדרו יצא מהחלון וטיפס אל חלון החדר שמעליו ונכנס בו. שמיכות ומגבות על הרצפה ותצלומים על הקירות, ושידת מגירות ובה ספרים וחוברות. נדהם העורבני והוציאם. וקרא ביומניה של אותה אישה וגבר עליו יצרו וקרע מהם דפים ותחבם תחת חולצתו ורץ ומיהר לזנק מהחלון ולשוב לחדרו.
ימים רבים התבודד והתגולל בניירות לא לו ולא פתח את דלתו. וכתב בחוברות ובמחברות עד שכאבו אצבעותיו וקרא וברר ותלש ותלה, וקימט והשליך אל ערמת יצועיו. וסביב האישה עם התוכי ותחת הצֶלֶם תלה את כתביו, מהתקרה ועד הרצפה, וכדי לקרוא בם מוכרח היה לעמוד תחת כתם הרטיבות שמעל. באו שכניו והניחם לקרוא את הכתוב. ודיברו בכתבים כל דרי הבניין עד שהגיע הדבר לאוזניה של שחורת השיער והיא משכה באפה וירדה אל החדר לקרוא בם.
רבצו הארבעה בין שמיכות וספרים ואפר סיגריות בבקבוקים ריקים, ובהיכנסה נתנו בה מבטים. עזר לה העורבני לעלות על כיסא כדי לקרוא בדפים העליונים והניח בידה המשופם כוס משקה והזהירה פרוע השיער בנקישות לשון שלא תיפול וחג סביבה הדר במרתף במעגלים. רע היה הכתוב בעיניה ועיקמה באפה. ניסו למשכה מטה לשמוע את דעתה אבל לא רצתה לרדת מהכיסא. והביאו לפניה בזה אחר זה דפים על דפים לקרוא גם בהם והייתה רוכנת מעל ראשיהם להתבונן בכתוב. הביא לה המשופם דף שנתלש מיומנה. ראה זאת העורבני ממקומו לצד החלון ומיהר לחטוף את הדף מידה ורצה הגורל והפילה מהכיסא. ניסו לתפוס בה כל הארבעה וצעקו ונהמו סביבה, ותפסו ברגליה, בידיה, במתניה ובצווארה. זעקה האישה ונמלטה מכפותיהם ורבה ההמולה בחדר. והושיבוה על אותו כיסא והתחננו למחילתה. והוסיפו והפצירו בה עד שעייפה מהם ונעתרה לסליחותיהם. ונשאוה אל יצועי הסדינים והניירות והשמיכות והחוברות וכיסוה בקפידה. ולא ישנו לילות וימים והפכו בסדר הדפים, את העליונים העבירו מטה והזיזו לצדדים וציורים ותמונות נעו בחדר מקיר לקיר והרקדניות עברו הלוך ושוב מפינה לפינה, והיו מחכים למוצא פיה שתאמר שטובים הדברים בעיניה. ישבה שחורת השיער על אדן החלון מנענעת ברגליה ומפילה בעקביה ערמות ספרים, והעורבני מסתכל ומזעיף פנים.
יום אחד מצאה את הדפים שנתלשו מיומנה ונתנה בהם סדר וביקשה לתלותם בקיר. שמחו השכנים למעשיה וסבבוה בדבקים ונעצים והעורבני עוד מזעיף פנים. וכשלא הסתכלה היה תולש את דפיה מהקיר, וכשלא הסתכל הייתה תולה אותם חזרה. וידעו כל דרי הבניין שעניין רב בחדר זה, ואמרו שכך תמיד יהיה, מכאן ועד עולם.
נהפך החדר ולא נמצא בו עוד סדר ונתגלה דף תועה ובו ראשיתו של סיפור ישן. קראו בו החמישה ונפלה עליהם שתיקה וחיפשו אחר המשכו והפכו שוב בחדר ונעו ונדו כל החפצים. צחקה שחורת השיער ואמרה שהמשך הסיפור כתוב ביומניה. ונקש בשיניו פרוע השיער ואמר ששמע סיפור זה בעבר, ורק חציו נכתב. התנועע המשופם ואמר שנגמר כל סיפור היכן שנגמר הנייר. לגם הדר במרתף הלבוש בשחורים והסכים ואמר שמה שאבד אין לו המשך וזה מובן מאליו. ופנה העורבני לשחורת השיער ופנתה והסתכלה בו חזרה. ואמנם לזמן מה הכול היה טוב בבניין הדירות, ובעיר ב' כולה.

דלק
היה בניין בעיר ב' במרכזה שכל העובר תחתיו נופלים על ראשו חפצים וכלים. מהומות עלו מבניין זה וצעקות נשמעו ברחוב כולו, כי באחד מחדריו ניסו את כוחם גבר ואישה באהבה וקשתה עליהם המלאכה מאוד, עד שחלמו בלילות על מעשי שנאה ונקמה ובבקרים היו הומים כיונים ובצהריים היו עומדים בחלונות ולעת ערב הייתה פורצת בניהם מריבה.
בקומה השנייה גרו והאישה צהובת שיער והיא עושה ככל העולה על רוחה ולכן נכתבו על אודותיה רשימות בפנקסי משוררים ושוטרים. מנהג היה לה להתגנב לחדרים לא לה בכל הבניינים בקרבת בניינה ולהתקין לעצמה סעודה מכל הבא ליד. הייתה יושבת בחדרי אחרים וסועדת ומציתה סיגריה ומניחה יד אחת על בטנה, ומדיחה את הכלים בקפידה.
והגבר איש גבוה וכהה שיער ועין והוא מזעיף בגבותיו לעתים קרובות ובכך מבטא את חוסר שביעות רצונו מכל הדברים. דבר לא היה לו עם משטרת העיר ב' אבל לעתים קרובות אמר שאת עצמו הכניס לכלא למאסר עולם, ובימים גרועים היה אומר שגזר על עצמו דין מוות. והיה כרוך אחר אותה אישה כנער והייתה משתרבבת לשונו למראיה ככלבלב.
לילה אחד לאחר מריבה יצאה צהובת השיער מהבניין והיא רוטנת ומדברת מילים קשות, ופגשה בנעליה שהושלכו מהחלון אל המדרכה, ואיתן שמיכות וכריות וכיסא. ובתוך החדר שוכב הגבר זעוף הגבות על הרצפה וכל גופו פועם בכוח ושעות רבות שכב כך וייחל למותו ולמותה. נשמעו צפירות תחת הבניין והן נמשכות וקודחות בראשו עד שקם אל החלון וצעק וראה שזוהי צהובת השיער במכונית לא לה. מיהר זעוף הגבות ורץ וקפץ אל תוך המושב ונסעו בכבישי העיר ב' ופתחו את כל החלונות ושרו בקולי קולות עד שנגמר הדלק וצעדו חזרה אל הבניין עד הבוקר.
ובשובם אמר זעוף הגבות שעסוק הוא בשאלות על אודות חיים ומוות והרי בכל רגע יכולים שניהם או אחד מהם למות. התכרבלה צהובת השיער במעילו כי שמיכות לא היו עוד בחדר והסתכלה בו ושאלה מה בעצם העניין כאן, כי גם ככה אין בשביל מה לחיות. התעטף הגבר בשמלותיה ואמר שאין באמת עניין חדש כאן, ועדיין גוף זה שיכול לחשוב שאין בשביל מה לחיות, יכול למות. ואמר שהגוף הוא כמו דלק, ואם צריך אדם להגיע למקום שהוא מן ההכרח להשתמש בו, לשרוף אותו ולגמור אותו, ובלבד שיגיע אדם למקומו. והפחד מפני סופו של גוף זה עליו לפוג כאשר יודע אדם עבור מה הוא מכלה אותו, ולכן אם יידע לאן עליו להגיע, לא יפחד עוד ממותו שלו.
נענעה צהובת השיער בראשה ואמרה שתמיד יפחד אדם על גופו, והגוף אינו הדלק אלא המכונית. שוב הזעיף בגבותיו ואמר שלא, הגוף בדיוק אינו המכונית אלא הדלק. המכונית אפשר למלאה בדלק פעם אחר פעם, וחייו של אדם וגופו אי אפשר למלאם מחדש, הם מתחילים פעם אחת ונגמרים, ואין פעם נוספת. נו, אמרה צהובת השיער, אז ברור שתמיד יפחד אדם על גופו, שימות לו.
ולאחר עוד חילופי דברים שכאלה הגיעו השניים למסקנה שטוב להם כל־כך ורצויים להם חייהם כל־כך ועל כן מוכרחים הם לבזבזם כדלק ולא לחסוך בהם, וכל עוד ראויים החיים לחיותם יש לחיותם במהירות ובכוח. והיו מאז מריבותיהם איומות והיו מנופפים בסכינים והופכים ברהיטים ופותחים וסוגרים את החלונות, וכשהייתה נחה עליהם הרוח לפיוס ואהבה היה בניין הדירות כולו מזדעזע.
ערב אחד וצהובת השיער תלויה על גב מאהבה ומנסה להטיח את ראשו בקיר, נקש בדלתם שכנם פרוע השיער מלמטה ונקש בשיניו והביע דאגה. הזעיף הגבר בגבותיו והסתכלה צהובת השיער בשכן בעיקום אף. דיבר פרוע השיער על לבם בדברי היגיון וטעם, וצחקו לו. והמשיך ודיבר מדם לבו ואמר שדואג הוא פן ייפגע מי מהם באורח בלתי הפיך, והלך צחוקם וגבר כקולם של תנים וזאבים. הכניסוהו בחדר ומזגו לו משקה ודיברו עמו בגילוי לב על החלטתם לחיות במהירות ובכוח פעם אחת בלבד. האזין פרוע השיער לדבריהם ונקש בשיניו וצקצק בלשונו וביקש שיניחו לו זמן מה להגות בדברים.
דן בדברים פרוע השיער עם דרי הבניין ודפקו שכנים בדלתם של צהובת השיער וזעוף הגבות בקומה השנייה ושוחחו עימם בעניין זה. ולמשך זמן מה הגו דרי הבניין במרכז העיר ב' בחיים וכיצד ראוי לחיותם, וכל עובר אורח ברחוב שנפלו על ראשו נעל או כוס היה נתפס פתאום למיני מחשבות כאלה, והגתה בהן העיר ב' כולה.

העלייה
בבניין דירות במרכז העיר ב' התגורר אדם דוחה על פי כל הדעות ושנאו שכניו בקומה החמישית את קול צחוקו, בין היתר. היה אדם זה צוחק בקול רם במין צרצור העולה מהגרון אל האף וממשיך בחרחור קצר המשתהה מאחורי השיניים ומתפוצץ לבסוף במטחי רוק וליחה. והיה מכנה נשים בשמות מאכלים וגברים בשמות כלי מטבח, וכינה את שכנתו מימין פשטידה ואת שכנו שמשמאל תרווד. והיו צעדיו רועשים וגסים והתלוננו שכנים בקומה השלישית על צעדיו בפני שכניהם מהקומה הרביעית, לקול צחוקו הדוחה מהקומה החמישית.
ערב אחד נכנס איש זה לבניין הדירות בחברת אישה שאינה מבניין הדירות ושניהם שתויים כעיזים. וטיפסו ועלו במסדרונות ובמדרגות לחדרו בקומה החמישית, וצחקו בקול וחיפשו להם עניינים. בקומה הראשונה פגשו בשכן פרוע שיער ולעגו לו ולשערו עד שעמד בוהה על מקומו ומפתח חדרו עוד בידו. כינה אותו הגבר מזלג עקום שיניים וחיטטה האישה בחפציה ושלפה מסרק קטן, וקרבה אליו והחוותה לעברו במסרקה כבסכין. נקש פרוע השיער בשיניו ובדלת שכנו ויצא השכן העורבני וניירות דבוקים לבגדיו ושיערו ככרבולת. צחק עליו האיש הדוחה מהקומה החמישית וחבק את מתני האישה. התפתלה האישה וחמקה תחת ידו וזינקה אל פרוע השיער וסירקה במרץ את שערו. נדהם העורבני וניסה למשוך באישה, ולמגעו החלה לצווח. כינה אותו הגבר מהקומה החמישית צלוחית ונגע בכתפו נגיעה שאינה משתמעת לשתי פנים. השמיע העורבני כמעין קרקור ודחף בו. נזעק פרוע השיער ונכנס ביניהם, והאישה עוד מכרכרת סביבו עם המסרק. והניח לה לסרקו ונקש בשיניו ורקע בעקביו, וכל זאת למען השכנות הטובה. צפה הגבר מהקומה החמישית וצחק בצרצורים היוצאים מן האף ופרצי ליחה היוצאים מן השפתיים.
עלו השיכורים במדרגות ודיברו בשבחו של פרוע השיער שאינו רע מראה כששיערו כך מסורק היטב.
ובקומה השנייה נפתחה דלת ומתוכה הושלכה בפרצופו של הגבר השיכור שקית אשפה. נשמעו קללות וגידופים ויצאה אישה צהובת שיער בתחתוניה, והיא צועקת ורוטנת במילים קשות. פנה אליה השיכור וכינה אותה כרובית, ויצא מהחדר גבר זעוף גבות ותפס בה בכתפה. היא סטרה לו על לחיו, הוא נופף מולה באגרוף, וביניהם נכנס השיכור והתערב ושאל אם זו דרך לנהוג באישה, ואיזה מין גבר, שהוא כולו מועך פירה, מנופף באגרופו מול אישה. הסביר לו זעוף הגבות ביישוב דעת כי אישה זו איומה ונוראה ומרושעת עד לקצות אצבעותיה, והתערבה צהובת השיער ואמרה שאינה אלא אישה מרושעת שנועדה לגבר מרושע, והסבירה לשני השיכורים שגבר זה תמיד היה רע אליה וכיצד לא תהפוך רעה בעצמה בחברתו של אדם מנוול כל כך. אמר אז זעוף הגבות שהיכולת להבחין בין טוב ורע אינה מיכולתה של אישה רעה כזו, וענתה צהובת השיער שמרוב שהוא רע והיא רעה בגללו, הרי שהטוב כבר שינה את מקומו ביחסיו עם הרע וייתכן שטוב להם מאוד. פערו השיכורים את עיניהם בפני דיון זה שהתנהל בקולי קולות במסדרון. פסק אז זעוף הגבות שאמנם טוב להם מאוד, ונכנסה צהובת השיער בזרועותיו ונסגרה עליהם דלת חדרם.
המשיכו השיכורים במסדרון הקומה השנייה ושמעו פסיעות ודמעות מחדר אחר ולא נתנו דעתם על כך, וצחקו במדרגות לקומה השלישית.
בקומה השלישית התנגנה מוזיקה שאינה נעימה לאוזן ונשמעו פסיעות וקפיצות ותנועות מאחד החדרים. עמדו השיכורים והאזינו ועקמו באפם. דפק השכן מהקומה החמישית באגרוף על הדלת וורידי צווארו תפוחים. פתח את הדלת גבר משופם לבוש בלבן והוא רוקד לצלילי אותה מוזיקה במחוות גסות. דחף בו השיכור מהקומה החמישית והוכיח אותו על המוזיקה העולה מחדרו והיכה אותו. דחף המשופם בשיכור ובעט בקרסולו והבחין באישה העומדת במסדרון ונתן בה מבטים והחווה לעברה מחוות וביקש לנשק על ידה. קיללו השכן מהקומה החמישית ורחקה האישה מעליו אבל היו עיניה בעיניו והיא כרוכה במבטו ומשוכה אליו. הבחין השיכור במבטיהם וקיפץ על רגלו האחת ליד האישה ונתמך בכתפה. והמשופם עיניו עוד בעיניה. כך עמדו השלושה פרק זמן. דחף השיכור את דלת חדרו של המשופם באיטיות, טיפין טיפין, עד שנדחק המשופם לאיטו פנימה ועמד מול דלתו הסגורה.
הסתכלו השיכור והאישה זה בזו ושינוי נכנס בהם, והשתרכו במעלה המדרגות לקומה הרביעית.
במסדרון הקומה הרביעית ישב בפתח חדרו אדם בעל דעות וצפה אל הבאים. הכיר דעתן זה את שכנו מהקומה החמישית, והכיר השכן מהקומה החמישית את בעל הדעות ושילב את זרועו בזרוע האישה לזרז בה לחצות את המסדרון לפני שיפתח אותו שכן בשיחה, וקרסולו כואב והוא צולע והאישה מסבירה פנים לאדם היושב בכיסא בפתח חדרו.
שאל אותה בעל הדעות על טבע אמונתה ונדהמה האישה ופערה פיה. חזר על שאלתו בעל הדעות ועמדה האישה על מקומה והצביעה מעלה ושאלה אם לזה הוא מתכוון. נענע בראשו בעל הדעות ושאלהּ על אודות טוב ורע. ביקשה האישה להצית סיגריה ונאנח השכן הדוחה ואחז בראשו. מצד אחד, סברה האישה, יש להיות אדם טוב, ומצד שני, כל אחד רוצה ליהנות מהחיים. הקשה עליה בעל הדעות אם אמנם ישנה סתירה בין הדברים, ואם כן, מדוע, ומפה החלו לדבר בטבע האדם. הכריז בעל הדעות שאין דבר כזה בנמצא. חישב ראשו של השכן מהקומה החמישית להתפוצץ והתערב באומרו כי מטבע האדם לעשות בדברים שממין נייר הטואלט, ועוד דברים שהשתיקה יפה להם. נענע בעל הדעות בראשו ואמר שזה אינו טבע האדם. חשבה האישה על הדברים לעומקם ונטתה להסכים והוסיפה לדבר עם בעל הדעות בדברים ברומו של עולם. נאנח השכן מהקומה החמישית וקרסולו נפוח והוא נשנק מכאב. ראתה האישה בסבלו ונפרדה מעל בעל הדעות והחוותה לו בידיה שאין מה לעשות.
דידו השניים במעלה המדרגות והגיעו לקומה החמישית. הזיע השיכור וחש ברע בנפשו ובכל גופו והסתכל באישה לצדו והיא כתפוח אדמה מטוגן ולא רצה בחברתה עוד. והסתכלה בו האישה והחליטה שתעזור לו לשים קרח על קרסולו ותצא מחדרו ותרד חזרה את כל חמשת הקומות ותצא מהבניין. וחלף על פניהם שכן קודח מבט, הטרוד תמיד בענייניו, ואמר שהשעה מאוחרת מאוד ומיהר במדרגות. הסכימו השניים שאמנם התאחרה השעה ופיהק הגבר בקול רם ונורא.
ירדה האישה בקומות לבדה ובקומה הראשונה פגשה בגבר המשופם ועמו גבר הדומה לעורב ואחד צנום ולבוש בשחורים ועוד שכן מסורק היטב, והם בדרכם החוצה. הזמינהּ המשופם לבוא איתם ויצאו החמישה ללגום בבר תחת הבניין, ושתו שם עד לשכחה. ולמשך מספר שעות הכול היה טוב בבניין הדירות, ובעיר ב' כולה.

תעודת זהות

קָם הַקְּלַיְין שֶׁבְּמִיכָאֵל
לָתֵת עֲבוֹדָה
וְהוּא יוֹדֵעַ אֶת יִעוּדוֹ

(הַשּׁוּרָה הַזּוֹ מְדַגְדֶּגֶת בִּי פְּנִימָה
כְּמוֹ אֶצְבַּע בַּתַּחַת)

מַדְהִים לַחֲזוֹת בְּהָגִיחוֹ
שֶׁהוּא מֻמְחֶה בְּעִנְיָנָיו
אַפָּתִי וּמִתְנַשֵּׁם כְּמוֹ חַיָּה נֵעוֹרָה
וְהָעֵינַיִם מַפְתִּיעוֹת מִתְגַּלּוֹת
מֵאֲחוֹרֵי שְׁמוּרוֹת
הָעֵינַיִם כְּמוֹ הַטֶּבַע מֵאֲחוֹרֵי
שְׁמוּרוֹת הַטֶּבַע
עֹבִי
שְׁלוּל שְׁבִיל
חוֹסֵה חֹשֶׁךְ
וְהַמַּבָּע שֶׁבָּהֶן

לֹא בְּחֶסֶד הוּא הִשְׁתַּחֵל הֵנָּה

בְּעַצְמוֹ הֵקִים וְהֵבִיא וְהִגִּיעַ לַזְּמַן הַזֶּה
דַּרְוִינִיסְט שֶׁלֹּא מִדַּעַת
שְׁלוּט שֵׁן וּמִין וְשַׁלִּיט עֲלֵי עֶשֶׁת
יוֹתֵר מִן הַמּוֹחַ קְלַיְין
יוֹתֵר מִמֶּנִּי לְרֶגַע

קָם קְלַיְין וְנִשְׁכַּב כִּלְעֻמַּת שֶׁקָּם
עַכְשָׁו הִנֶּנִּי
שׁוֹאֵל בְּקוֹלִי נְגוּעַ הָאֲשָׁכִים הֶעָלוּל
לְהַרְעִים חֶדֶר: סַבָּא
שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים הִשְׁכַּמְתָּ לַהֲרֹג אֶת יוֹסִי
סָבְתָא יוֹדַעַת?
פָּנַי מְסָרְבִים לְהַלְשִׁין עַל הַשֹּׁרֶשׁ
עָלִים נִדָּפִים פָּנַי הַיָּפִים מִדַּי
עֲדֵי שֶׁקֶר
סָבְתָא יוֹדַעַת?
שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים קָמוּ לְהָרְגְךָ אַתָּה הִשְׁכַּמְתָּ לַהֲרֹג
אוֹתְךָ לִפְנֵיהֶם
וּבְיַחַד אַתֶּם מִשְׁפָּחָה
סָבְתָא יוֹדַעַת?
קָם בִּי עַם וַאֲנִי פְּרָטִי כָּל כָּךְ

גַּם תַּחַת שִׁמְךָ בַּחֲשֵׁכָה שֶׁל אִיד
בְּחֹם שֶׁל רֶחֶם
כְּמוֹ נָחָשׁ תַּחְתֵּי אֶבֶן נָם קְלַיְין
הוֹ יוֹסֵף קָטָן
תְּנוּמַת דּוֹרוֹת רַבִּים
עַד קַיִן
אַתָּה יוֹדֵעַ?
פָּנֶיךָ שְׁקֵטִים כָּל כָּךְ וּמֻרְכְּבֵי מִשְׁקָפַיִם
קוֹרְאִים שִׁירָה

אגדה

יֵשׁ – אַתְּ לֹא תַּכִּירִי – אִישׁ
נָמוּךְ וְגוּץ
שֶׁנַּעֲלָיו קְטַנּוֹת וְנִימַת
קוֹלוֹ אוֹמֶרֶת סְלִיחָה
פָּנָיו
לֹא יָפִים בִּכְלָל
הֶרְגֵּלָיו
מְעוֹרְרֵי סְלִידָה מִין
מִינוּס אִישׁ כָּזֶה
אַתְּ לֹא תַּכִּירִי
שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל שֶׁתִּרְצִי לִשְׁכַּב
אִתּוֹ אַךְ הוּא יַכִּיר וְהוּא דַּוְקָא
רוֹצֶה מְאוֹד לְזַיֵּן אוֹתָךְ
זֶה לֹא נָעִים?
הַרְשִׁי סִפּוּר לָךְ כִּי יֵשׁ
אִישׁ כָּזֶה יוֹשֵׁב
בְּקֶרֶן פִּנַּת
הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲנִי נִרְאֶה לָךְ
וּמֵת לָקוּם

אַל תְּכַסִּי
אָזְנַיִךְ מִשְּׁמֹעַ כִּי הָאִישׁ
הַהוּא תַּכְלִית מוּמַי וְהִמְהוּמַי מִבֶּטֶן וּמִפַּחַד
אַל תְּכַסִּי עֵינַיִךְ מֵרְאוֹת
אֶת כָּל פְּרָטֵי הָאַנְטִי־גֶּבֶר שֶׁהִנּוֹ

כִּי הוּא תַּמְצִית הַזְּמַן

שֶׁבּוֹ נִשֵּׂאתִי עַל יָדַיִם
יֶלֶד רַךְ וְקַל
לְהֵאָחֵז בַּאֲחִיזוֹת עֵינַיִם לְמָשָׁל
אַהֲבָה לְמָשָׁל חֹם בִּטָּחוֹן
מִיְּדֵי אִשָּׁה לִידֵי אָדוֹן לִידֵי
זְדוֹן הָאַף אֶחָד לֹא בָּא לַמְרוֹת בִּכְיוֹ

תַּמְצִית הַיֶּלֶד שֶׁאֵינוֹ
נִלְקָח בִּרְצִינוּת מַסְפֶּקֶת נִלְקָח
מֵעִסּוּקָיו הַזּוּטָרִים אָחוּז
בְּאַצִּילֵי יָדָיו אוֹ בְּבִטְנוֹ הַשְּׁמַנְמַנָּה
מוּרָם וְנִלְקָח אֱלֵי
עָתִיד עָלוּם וּמְפֻקְפָּק

וּדְעִי לָךְ: אֵין הוּא נִזּוֹן מִן הַחַרְמָנוּת
וְאֵין הוּא צָמֵא בֶּאֱמֶת
לִלְשַׁד שָׁדָהּ שֶׁל אִשָּׁה
הוּא בּוֹהֶה בֶּחָזֶה אַךְ הוּא צָד אֶת הַלֵּב
לֹא עַל מְנַת לְאָכְלוֹ
כִּי עַל מְנַת לְהַרְעִיב אֶת לִבֵּךְ
שֶׁיִּרְעַב אֵלָיו וְאֶל נַעֲלָיו הַקְּטַנּוֹת
שֶׁאִישׁ לֹא מָצָא בָּם חֵפֶץ

יֵשׁ – אַתְּ לֹא תַּכִּירִי – אִישׁ
וְהוּא חַי חַיֵּי בּוּשָׁה וְחֹשֶׁךְ
וְהוּא קָרוֹב בְּהַרְבֵּה מִכְּפִי שֶׁסָּבַרְתְּ
בְּרֵאשִׁיתוֹ שֶׁל הַשִּׁיר

צְאִי לְהַכִּירוֹ
מִן הָרֶכֶב הַנּוֹסֵעַ עִצְרִי
אֶת הָרֶכֶב הַנּוֹסֵעַ בְּצַד

הָרְחוֹב צְאִי לְהַכִּירוֹ אַל
תְּצַקְצְקִי עָלָיו אַל
תִּנְעֲלִי אֶת הַדְּלָתוֹת לְמַרְאֵהוּ
צְאִי לְהַכִּירוֹ
מִן הַחַלּוֹן שֶׁלְּחַדְרֵךְ הַגָּבוֹהַּ
שֶׁאֶפְשָׁר לְהָצִיץ עָלַיִךְ בַּעֲדוֹ
מִתְאַפֶּרֶת

צְאִי לְהַכִּירוֹ הוּא נָמוּךְ
וְגוּץ וּבוֹהֶה בְּאֵיבָרַיִךְ אֲבָל
כָּל אֵימַת שֶׁתִּתְעַלְּמִי מִמֶּנּוּ
הוּא יִקְטַן וְיִכְעַס
וּכְשֶׁאַתְּ מְנַשֶּׁקֶת אֶת פָּנַי הַיָּפִים בִּשְׁעַת כִּעוּרָם
אֲפִלּוּ פָּנָיו יָפִים בִּשְׁעַת כִּעוּרָם

*

סָתוּם מִן הַפַּדַּחַת עַד הַתַּחַת
לֹא רוֹאֶה לֹא שׁוֹמֵעַ טוֹב
אֲנִי רָתוּק אֶל מִטַּת חָלְיִי
וְאַתְּ מַפְצִיעָה בַּפֶּתַח
רָזָה וַהֲזוּיָה
כְּמֶנְגֵלֶה קָטָן
מְבַקֶּשֶׁת לַעֲרֹךְ בִּי נִתּוּחַ
נִסְיוֹנִי לִכְרִיתַת הָאוֹן

אֲנִי מַפְצִיר כְּנֶגְדֵּךְ בְּמַפְגִּיעַ:
לִיָּה אֲנִי מִתְגַּעֲגֵעַ אֵלַיִךְ
אַתְּ עוֹנָה טֵלֶפָּתִית: אֵינִי לִיָּה
אֲנִי מִיכָאֵל קְלַיְין
וְאֵין אָדָם מְסֻגָּל לְהַכְאִיב כָּמוֹנִי

וָאֶשְׁאַל אֶל לִבֵּךְ אוֹ לִבִּי:
אֻמְלָלִיָּה שֶׁלִּי מָה עוֹלַלְתִּי?
וַתַּעֲנִי: לֹא שֶׁלְּךָ וְלֹא בִּכְלָל
וַתִּתְנַדְּפִי וְתַחְתַּיִךְ תּוֹתִירִי
תַּחְתּוֹנִים צְרוּרֵי רֵיחַ וְתַחֲנוּנִים אַדִּירִים
פְּרִי בְּשָׂרִי לְהַחְלָמָה וּמְחִילָה

וְעוֹד תַּגִּידִי מִן הַסְּתָם:
קִשְׁקוּשׁ וְזִיּוּן בַּשֵּׂכֶל הַשִּׁיר
הַחֲזִיר מַעֲמִיד פְּנֵי זַרְזִיר
יְצוּר פָּסִיבִי וְאַגְרֵסִיבִי שֶׁכְּמוֹתְךָ
נוּ אֲנִי רוֹצָה לִשְׁמֹעַ מִמְּךָ

וַאֲנִי אֲהַרְהֵר בְּלִבִּי וְאֶקַּח אֶת הַזְּמַן

אֵיךְ מַגִּיעִים אֶל הַסְּתָם הַזֶּה
אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ נִשְׁמָעִים הַקּוֹלוֹת?