לנוכח השואה הרוחנית הזאת, היה אפשר לצפות לתגובה ציונית, חילונית, הומניסטית ואוניברסלית נחרצת מצד עיריית תל אביב, שתקציב התרבות שלה גבוה בהרבה מזה של הממשלה. על כל 'יהי' היה אפשר להעמיד 10 'אור'. על כל 'סלע מאיר' – 20 'מגדלור', 30 הוצאות לאור, 40 גלריות, 50 פסטיבלים. אבל איתרע המזל ונפלנו על גיורא יהלום, פקיד בעל התפקיד "ראש מינהל קהילה, תרבות וספורט" בעיריית תל אביב. יהלום הזה שוחר טוב. הוא פשוט לא מבין מה שווה התרבות אם הוא לא שולט בה.
הקומיסר יהלום הוא יוזם "בתי התרבות" בעיר – מתנ"סים משודרגים שכביכול נועדו להילחם ביוקר המחייה: במקום לשלם על הופעה של הילה רוח, העירייה תציע לכם הופעה של הילה רוח בחינם (כלומר מהכסף שלכם) ב"תל אביב תרבות דה וינצ'י" או ב"תל אביב תרבות המחוגה" או ב"תל אביב תרבות קריית המלאכה". כלומר יושב איזה יהלום במרתף של בית אריאלה ומחליט שהילה רוח ולא וערן צור. למה? כי הוא אוהב את הילה רוח. והוא הבוס. כי הוא לא רק הגורם המממן, הוא גם המפיק בפועל. מירי רגב בטקס יום העצמאות.
וכמובן שאף אחד לא בא. וכמובן שלכל אחד כזה צריך מישהו שיעשה את הסושיאל (כסף) ומישהו שיחבר את המיקסר (כסף) ומישהו שישלם את הכסף (כסף), כאשר בסופו של דבר, המישהו הזה, שמשלמים לו כסף כדי לנגן, לא רוצה לנגן שם. וגם המישהו שבא לשמוע את המישהו הזה מנגן שם, אפילו בחינם, לא רוצה לשמוע את המישהו הזה מנגן שם. הם כולם היו מעדיפים להיות במועדון, בבר, בבית קפה. אבל העירייה תשקיע מיליונים (שלנו) כדי להפגיש אותם בניגוד לרצונם, כמו פינגווינים בשבי, באחד המתנ"סים האידיוטיים שלה, תחת אורות הניאון המחרידים שלה, אך ורק כדי להצביע עליהם נבוכים, סובלים, ולהגיד: זה שלי. זה בחסדי.
פעם, לפני שנים, התייצבתי עם דוד ניאו בוחבוט אצל איריס מור ז"ל. חלמנו לחדש את פסטיבל תל אביב לשירה (שייסדתי עם יהודה ויזן, והרבה לפנינו ייסד חזי לסקלי ז"ל) וחלמנו להופכו לפסטיבל השירה של תל אביב – בדומה לפסטיבל המשוררים במטולה. מור לא נתנה לנו להשלים משפט. "עיריית תל אביב אינה מפיקה פסטיבלים", חרצה. "הרי אם נרים פסטיבל קולנוע", הסבירה, "נחסל את פסטיבל הקולנוע בירושלים. ואם נרים פסטיבל ג'אז, נחסל את אילת. לא. בשום פנים ואופן לא. עיריית תל אביב תומכת ביוזמות – אבל לעולם, לעולם אינה יוזמת בעצמה". אחר כך הבהירה שהיא לא אוהבת אותי באופן אישי ("כרמלי, אני לא אוהבת אותך"), אבל שהיוזמה ראויה ("מה לעשות") ומן הראוי שהעירייה תתמוך בה.
חמש שנים אחר כך התנה מחליפה יהלום את תמיכת העירייה בעריכת המופעים בבית אריאלה, כלומר באי־עריכתם בלבונטין 7, בנסיך הקטן, ברדיו EPGB או באלף ואחד המקומות האחרים בעיר שמשוועים לקהל ולתמיכה. אם תהיתם מדוע לבונטין 7 חוגג יום הולדת במוזיאון תל אביב, או מדוע עלמא עורכת את תיקון ליל שבועות שלה בבית אריאלה – זאת הסיבה. היוזמה הזאת של יהלום נקראת "דבק" – לחבר צעירים למוסדות התרבות העירוניים. מוטב היה לקרוא לה "סחיטה באיומים".
אני לא נכנעתי לקומיסר הקטן. אבל פסטיבל תל אביב לשירה הי"ד הוא לא העיקר, אלא זה: הנאצים בשער ועיריית תל אביב נוקטת מדיניות של לחם ושעשועים (במלוא מובן המילים: העירייה מסבסדת פלאפל בעשרה שקלים ביום העצמאות). במקום לעודד קריאה, היא הופכת ספריות שלמות ל־WeWork בעיר שהפכה ל־WeWork. במקום לתמוך במוזיקה, בספרות, בדעת, היא קונה ומשעבדת אותן כבקרקס.
והאמת? זה עובד. הביטו סביב וענו בכנות: מה כבר נשאר כאן? כמה פסטיבלים נערכים שלא בעריכתם הישירה של פקידים? כמה מסיבות והופעות וירידים? מדי שבוע, כמה ערבי שירה נערכים בתל אביב שלא בבית אריאלה/ביאליק? מה נשאר פה מחוץ ל"מתחמים" ול"בתים" שלהם? מה נשאר מהעיר, מה יש ברחוב שלנו? תל אביב: עיר שאין בה מה לאכול אחרי 11 בלילה ואין מה לעשות בה אחרי חצות ואין מה לחפש בה בשאר הזמן.
אסף זמיר, פטר את המירי זוהר שלנו. החזר את הכסף לתושבים. הכפל את קרן רבינוביץ'. תן ליזמים ליזום, למפיקים להפיק, לבמאים לביים, לזמרים לזמר, לפילוסופים להתפלסף ולמועדונים להתחרפן. עיריית ירושלים נתנה לחארות של אצ"ג בית ברחוב יפו. בניין שלם. ככה: קחו לכם. שלכם. חינם. תעשו מה שאתם רוצים. תעשו תרבות. תעשו נפשות.
ומה עושה עיריית תל אביב? משתלטת על בתים: התדר משתלט ללילה אחד על מוזיאון תל אביב, מוזיאון תל אביב משתלט ללילה אחד על בית אריאלה, בית אריאלה משתלט ללילה אחד על כיכר ביאליק. ובינתיים הנאצים משתלטים על ישראל.