הכלב הנרצע מיקי זוהר – שאחרי ה־7.10 היה הראשון להודות בחצי פה (ויותר מדי מצח) שייתכן, אולי, כהיפותזה, כי לראש המדינה שאירע בה טבח יש איזה קשר לטבח, אבל מהר מאוד נזכר איפה מונחת קערת הבונזו שלו – מחולל מיום כניסתו לתפקיד שר התרבות הפיכה ספרותית (ואולי הייתם קוראים על אודותיה אם כתבני התרבות שלנו לא היו עסוקים השכם והערב בשאלות כבדות משקל כגון מה ידעה או לא ידעה אליס מונרו על אונס בתה, את מי אנס או לא אנס ניל גיימן ומה צייצה ג'יי קיי רולינג על טרנסים).
למעשה, ביקורו הראשון של הנרצע בשבתו כשר התרבות לא היה בתיאטרון הלאומי, בספרייה הלאומית, באופרה הישראלית, בשח"ם או במוזיאון ישראל – אלא בבית אורי צבי גרינברג! שם עשה את עצמו קורא למצלמה את 'יהי – כתב עת פואטי־פוליטי', בהוצאת בית אצ"ג ובעריכת אלחי "הנאלח" סלומון, מחבר השורות "תּוֹלַעַת הַוִּירוּס שֶׁל בָּגָצ / נָחָשׁ מִתְפָּרֵעַ / אוֹכֶלֶת בְּכָל הַבָּתִים / נְגִיסוֹת קְטַנּוֹת / וּמְמוֹטֶטֶת / עַל רָאשֵׁי הַיְּלָדִים" (שפורסמו לראשונה אצל בני לוציפר, אלא מה). לאחרונה שב הכלבלב וביקר ב'גלריה גאולה' (ע"ש גאולה כהן, בחיי נו) החדשה מבית אצ"ג (יחד עם שוחר האומנות הנודע עמיחי שיקלי!). כן, כזה הוא מיקי נרצע שלנו, לעולם־לעולם אינו מחמיץ סבב גלריות! גם אותה, אגב, אצר הנאלח סלומון (איש אשכולות? איש רנסנס!).
מה עוד חדש באצ"גייה? טוב ששאלתם! בשנה וחצי הם חנכו שם, בין היתר, את 'הכור: מעבדה לפיתוח חיבורים בין האומנות העכשווית ועולם הרוח והמסורת היהודית' (בניהולו של פורת סלומון – האח של!), את 'פרס אורי צבי לשירה' (בשיפוטה של טלילה ציפר – הבת של!), את 'בית אורי צבי הוצאה לאור', את 'פסטיבל יהי' (לוגו פסטיבל השירה? ארץ ישראל השלמה!), את פסטיבל הקולנוע 'רצוא', ש"רוצה ליצור בית למפגש שמעורר שיח סביב החיפוש אחר הא־לוהי", את 'נו נו – סלון חרדי לאמנות ותרבות' (שמופעיו נערכים בהפרדה מגדרית, נו נו) ואת 'ליבה' ש"מבקשת לפתח ולקדם יצירה אמנותית כמקור השראה וביטוי, המהווה בסיס לפיתוח של עשייה אמנותית ברת [אצ"ג מתהפך – ע.כ.] השפעה על המרחב התרבותי הירושלמי והישראלי", מה שזה לא אומר!
לפני כמה חודשים פנה אליי בחור סימפטי שערך יריד כתבי עת בירושלים. שאלתי מי עוד משתתף. למשמע 'יהי', התפלצתי. הבחור הסימפטי הבטיח לי שדיבר עם העורך, וזה הבטיחו שמדובר בכתב עת מיינסטרימי לחלוטין, "ישראלי" (האצ"גים אוהבים להשתמש במילה הזאת, "ישראלי", כאילו שאנחנו דֶנים ו'ננופואטיקה' – איראנים). "קראת אותם"? "לא", השיב הסימפטי. ודאי שלא. וזאת, חברים, הבעיה כולה: הם קוראים אותנו ואנחנו לא קוראים שום דבר. הפסקנו לקרוא ספרות, וכפועל יוצא הפסקנו לקרוא את המציאות.