לאמנון יוהס
בקצה המדרכה, על סף הכביש, בראש מורכן, ספק עומד ספק יושב, נטף האיש טיפין טיפין. זיעה ניגרה ממצחו, דמעות זלגו מעיניו, דם ניגר מאפו. בזרזיף דק וארוך שאבו כוחות המשיכה את נוזלי גופו אל תוך תעלת הניקוז שבין המדרכה לכביש, ומשם למטה, במורד הרחוב. אפילו איבריו החלו לאבד ממוצקותם, נרפים, מתמוססים, נכנעים אט אט לעייפות החומר. בגדיו היו רטובים, כיסיו נמלאו מים. פלג גופו התחתון הפך לשלולית כהה, סמיכה, בוצית. אך למרות תהליך המסמוס נשמרה באיש לכידות פנימית כלשהי, שמנעה ממנו להתאייד. כבחוק כלים שלובים התאזן המפלס שוב ושוב. פלג הגוף העליון ניחן עדיין בקווי מתאר אנושיים. בתודעה המשיכו להבהב מחשבות, זיכרונות, חרטות. הוא נאנח בזוכרו איך התעקש תמיד, כילד, לאכול מרק במזלג.