1.
אִם לְשַׁקֵּף רָזֵי־סִפּוּר
אָז הִתְאַהַבְתִּי בָּעוֹרֶכֶת אַךְ אֵין פֵּרוּשׁ
דָּבָר שֶׁאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לְהַפִּיל אֶת הַפּוּר
כְּלוֹמַר לַהֲפֹךְ כָּל אֶבֶן עִנְיָנִית
לְאֶבֶן בִּלְתִּי־עִנְיָנִית
אַדְּרַבָּא דִּמִּיתִי כֵּיצַד נוּכַל לִטְבֹּעַ
בְּתוֹךְ מִשְׂחֵה עִנְיָנִיּוּת
דְּבֵקוֹת בְּלִבּוֹ שֶׁל מֵעֵין־עִנְיָן
(כִּי הָעִנְיָן יְהֵא הַצֵּל)
וְלֹא נֶחְדַּל עַד שֶׁנָּבִיא אֵיזֶה פְּרַס
יִשְׂרָאֵל. עַד שֶׁהַמַּמְלָכָה תְּהַנְהֵן
לִקְרָאתֵנוּ בִּמְלֹא תַּקְצִיבִים
הוֹ תַּקְצִיבִים חֲבִיבִים אַתֶּם
שֶׁבְּשׁוּם אֹפֶן לֹא תַּשְׁחִיתוּ אוֹתָנוּ
2.
נוּ, הִתְאַהַבְתִּי בָּעוֹרֶכֶת
מָה יֵשׁ לְהִתְבַּיֵּשׁ
לֹא אַסְתִּיר מִידִידַי:
שֶׁיּוֹתֵר מִשֶּׁאֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב
זָבָה בִּי תְּשׁוּקָה לְהֵעָרֵךְ
שֶׁיּוֹתֵר מִשֶּׁאֲנִי רוֹצָה לִגְאוֹת
זָבָה בִּי תְּשׁוּקָה לְהִדָּרֵךְ
שֶׁיְּעַכְּבוּנִי עַל קוֹצוֹ שֶׁל יוֹד
שֶׁיּוֹתֵר מִשֶּׁאֲנִי רוֹצָה לִצְעֹק:
הֵידָד וְאַלְלַי
זָבָה בִּי תְּשׁוּקָה שֶׁיַּחְתְּכוּנִי
יַחְתְּכוּנִי בַּבָּשָׂר הַחַי