התרבות שלנו זוכרת שבאיים המבורכים של יוון, לפני כאלפיים וחמש מאות שנה, החלו כמה אוהבי חוכמה לחשוב שכל מה שקיים לא מה שנראה שהוא, אלא שבעצם, מה שקיים הם אטומים, חלקיקים קטנים קטנים, עפים עפים בריק אינסופי. במחול המציאות, החלקיקים הקטנים קטנים, מונעים על יד מערבולת היש בתעופה מיסטית בריק, בכל מיני צורות ודרכים, מתאחדות לכדי גופים גדולים ומורכבים עד מאוד. ככה יש אדם, המתהווה מאטומי גוף ואטומים עדינים יותר של נשמה, יש אף אלים מאטומים, ועצים, וישויות כאלה ואחרות, וכולן וכולם אטומים אטומים רוקדים בריק של אינסוף אפשרויות, מתהווים, מתפרקים, מתהווים, מתפרקים, לנצח נצחים.
מי התחיל לראות אטומים אטומים? זוכרים את שמו של לוקיפוס, אבל יש האומרים שמקור הרעיון במצרים או בפרס העתיקה, שם נזירי שמש או מאגים עתיקים ראו בכל דבר אטומים אטומים. וגם בהודו חכמים הרי ראו אטומים אטומים המתהווים לידי מה שנדמה לנו כמציאות. מתי בעצם החלו בני האדם לראות בכל דבר אטומים אטומים? איך קם אדם ביום בהיר ורואה אטומים אטומים? אני לא מבין גדול באטומים של אז, או באטומים של היום, אני רק מנסה לברך אותם כולם לשלום באהבה רבה. השאלה שמעסיקה אותי, כסתם עוד יהודון חייזר חסר מנוחה שרוצה לעבוד ולאהוב ולצמוח ולחיות, להיות מבסוט אם אפשר, היא למה אותם אוהבי חוכמה יוונים אטומיסטים היו כה מאושרים. מה משמח באטומים? למה דמוקריטוס, אוהב חוכמה מכונן במסורת האטומיזם היוונית, נודע ככזה שצחק וצחק וצחק? האם במקרה הפילוסוף הצוחק היה גם אטומיסט?
ואולי אין זה גם מקרה שאפיקורוס, אוהב החוכמה אשר העז להביט אל ההנאה בפניה המהפנטות ולהציע לנו דרך המובילה למחזותיה, היה גם הוא אטומיסט? אולי אפיקורוס יבהיר לנו את הקשר בין תפיסת יקום אטומיסטית להנאת חיים ולאושר? יש לאפיקורוס כמה וכמה מחשבות עילאיות על ההנאה, אותה הציעה כטוב העליון בכניסה לגן שבו לימד וחי חיי רעות. אחת מהן נודעת כאמרת היסוד השלישית: "הסילוק של כל כאב הוא הגבול האחרון לגדלה ולעצמתה של ההנאה; בכל מקום שההנאה נמצאת, וכל זמן שהיא נמשכת, לא ימצא לא כאב, לא צער ואף לא שילוב ביניהם".
אני אוהב, קודם כול, את דרך השלילה. ההנאה, אומר לנו אפיקורוס, היא העדר של משהו. הסימפטום הבולט שלה הוא איון הכאב והצער. איך שר בן האלה ג'ון לנון? "למה אנחנו כאן? לבטח לא לחיות בכאב ומורא". דהיינו, גם אם לא נדע למה אנו כאן, בואו נסכים על למה לא. זאת כבר התקדמות. כך גם במדע, בה היעדרותה של קורלציה היא תשובה שבזכותה אנו ידעים מה לא. בודהה הגדול משחרר מסבל, אבל לא אל משהו מוגדר. סוקרטס בעיקר משחרר מאשליות ומחשיבה כוזבת. פרויד ממשיך את המסע הדלפי הזה אל התת מודע, במטרה לשחרר אותנו מההדחקות ומהסבל המיותר שהן מביאות, אבל במפורש לא משחרר אל משהו.
אלא שמשפטו של אפיקורוס גם מביע הוויה אופטימית. מה שיש כפי שיש, אם הוא ללא כאב, הוא הכי טוב שצריך שיהיה. "כאן", הוא כותב בכניסה לגנו, "ההנאה היא הטוב העליון" ומוסיף שמארח המקום "יברך אותך בבואך עם לחם, ויגיש לך מים בשפע וישאל 'האם לא אורחת כראוי? הגן הזה לא מגרה את התיאבון, אלא מרווה אותו'". לא צריך לחפש הנאות מסתוריות ועל טבעיות. מעצם היותנו, אורחנו כראוי ביש. ההנאה היא הנאה מעצם היש, מעצם זה שאטומים התהוו לכדי יש ולכדי תודעה, ושאנו עדים לכך. ההנאה היא מעצם זה שהאטומים, בסתמיות עילאית, מחיים ומקיימים אותנו בזמן הזה.
ההנאה מעצם היש המודע היא המאפיינת את האטומיסטים. והיא גם ההנאה שמשחררת אותנו ממה שנדמה לנו שעצם היש אמור להיות. הרי צחוק הוא צלילו של משהו משתחרר, ומה יותר משוחרר מאטומים אטומים? מה יותר משוחרר מאטומים שפתאום הופכים לקוסמוס, ופתאום אדם, ופתאום אני? זהו מעין מעשה קונדס! סוג של בדיחה אוהבת אינסוף! אז האטומיסטים השתחררו וצחקו וצחקו והשתחררו.
אומרים שאפלטון שנא את דמוקריטוס הצוחק וביקש לשרוף את כתביו. חכמינו זיכרונם לברכה לא אהבו את אפיקורוס והנאותיו, ומציינים במשנה במפורש את שמו כקטגוריה בישראל שלא תזכה לעולם הבא. שמו כמו כן הפך למילת גנאי ביידיש – אפיקוירוס! הנוצרים שרפו את ברונו האטומיסט, על כך שכמו לוקרטיוס האפיקוראי שאת חכמתו ברונו אהב, ראה עולם אינסופי, מלא בעולמות, מלא בכוכבים, מלא באטומים, אטומים אינסוף. אפלטון, חכמינו והכנסייה הקתולית לא רצו לקשור את האדם לאטומים, אלא לצורות מעין מתמטיות שמתאחדות עם מי שתופסם, או לרצון טוב עליון, או לנשמה נצחית, או להשגחה אלוהית – פלטות נצחיות של קיום עליהן נעמוד איתן. אבל לכל אלה נטייה להתאכזב מהאירוח. איפה הפלטות מסתדרות ברעידת אדמה או בשואה? איך מסתדרת נשמה עילאית עם הטמטום העמוק לו אנו עדים במשפטי ההמון או בבחירות לממשלה? לא שבלתי ראוי, חס וחס, עצם הניסיון לקשור את האדם לנצח. תפיסותיהן לבטח אצילות ורוממו אותנו מעלה. אבל לעומת התפיסה האטומיסטית הן לוקות בחסר באלמנט ההפתעה. אנו יודע איך זה נגמר בסוף, וכנראה שאז גם פחות צוחקים.
הקלילות, הספונטניות של האטומיסטים. הפתאומיות. כל מה שבא, בא. כל מה שבא, הפתעה! כל מה שבא, ברוך הבא! כי כל מה שבא מדהים. במחול המסתורי של האטומים, כל קונפיגורציה מפתיעה, כל התהוות מבורכת – האירוע הנוכחי נס. עכשיו נס! הנה אטומים בדמות תל אביב מאפשרים לאטומים לנסוע באטומים אופניים לאכול אטומים אבטיח וחומוס, ואטומי טעים מתהווים. הנה אטומי קוק באטומי שירותים ואטומי אור לבן ירח עם ניחוח אטומי פרחים, נפתחים לאטומי גוף, הזדווגות אטומית מתהווה לכדי אטומי אורגזמה. אטומי אימא אהבה, אטומי שכינה, אטומי יהודון חייזר, אטומי אוהבת אותך. אטומי אושר! אטומי מים. אטומי פלדה. אטומי עצב. הנה אטומי ים ואטומיי צפים בו אטומי חוף אטומי גל אטומי מבט כחול ואטומי מכנסים קצרים כחולים ואטומי נצח באטומי עיניים אוקייניות, אטומי אישה, אטומי שלמות. אטומי אוהבת אותך אולי, אטומי התאהבות. אטומי תודעה. כל מה שבא בא טוב, כי עצם זה שבאו האטומים בטובם לכדי צורה, הפתעה היא ביש, מנחה אקסטטית, אופוריה של קיום – אזי בטח שנצחק אטומי צחוק, אם רק יחסרו אטומי כאב וצער, נהיה אטומים מאושרים, נהיה אטומי אושר וכשלא נהיה, נתפרק לכדי אטומי חופש ביש – אטומי צורות חדשות – אטומי חלל – אטומי עתיד – אטומי מדוזות, אטומי שמש אטומי לא נודע אטומי כל מה שבא בא, אטומי הפתעה גמורה, אטומי נצח – אטומי אינסוף.
