יונה וולך: לקט עצות לקריאה ולכתיבה
מתוך טרילוגיית "אנדרטה של צרעת" שכתבה וולך בין השנים 1966 ל-1971, ומתפרסמת עכשיו לראשונה בספר "אנדרטה של צרעת: יונה וולך – כל המחזות".
• זוהי מציאות. זה לא מהראש, מהדמיון, מהכישרון, מתנת אלוהים – אלא עבודה על חיינו, חוכמתנו. זוהי אומנות. המקורות שלה והפרשנות לגביה. בלי שקרים, המצאות מהראש שמביך כל כישרון עד לאיבוד זהות.
• סמלים הם מציאות פנימית שאתה מוציא מבפנים, מעצמך, תמונות מצב. אתה צריך להוציא מבפנים ולא לקחת מבחוץ סמלים. זה מה שהאומנות הישנה עשתה – מהנוף תמונת מצב, מהחוץ. הכיוון הוא מהפנים החוצה ולא להפך, מבחוץ פנימה.
• ציפור מסתכלת על הסביבה באותה כמות כמו שהיא מסתכלת לתוך עצמה. זאת אומרת באותו זמן היא מסתכלת החוצה ופנימה. עד שפתאום דחף נורא מנחית אותה על משהו.
• רצון הסביבה זו אנרגיה שעובדת על מי שהטרנספורמטור שלו משובח. רצון הסביבה זה כמו בטריות בטרנזיסטור. אף על פי כן, אני כמכונה מקולקלת, הדמיון שלי חי בתוך הסביבה כמו קיום יחיד בתוך חלל ריק.
• המין הפיזי לא משחק אצלי הרבה, זכר יכול להיות זכר ועדיין נקבה, ונקבה יכולה להיות נקבה ועדיין מחוסרת מין. אני לא משתתפת במשחק שלכם, לא שהטלפון אצלי שבור, ניתקתי אותו, אני מקשיבה לדברים אחרים.
• תשמע, מה שאני אומרת לך הוא סוד גדול. אם אתה רוצה לקרוא נכון, ולקבל מספרות מה שהיא רוצה לתת, תקרא את הספר כאילו שכל הדמויות נמצאות בך, זאת אומרת הרפתקאות באישיות שלך, מגע בין חלקים שונים והמעשים והיחסים שיש בין אחד לשני. תיקח את שייקספיר לדוגמא. הוא לוקח חלקים אופייניים של אישיות, קורא להם בשם, וכיוון שאלה חלקים אוניברסליים בעלי זהות מוחלטת, ואצל אנשים מסוימים מגיעים לתפיסת כלל מראה הדמות, יש להם מילים שמייצגות אותם. אחר כך הוא לוקח חלק שהוא רוח התקופה, זאת אומרת חלק ששופט עצמו לפי דינים מסוימים. זה הוא הגיבור. יתר החלקים נלחמים על אצילותו, עצמאותו, חוזקו, תוקף שלטונו. אבל שייקספיר חי בדור שהאמין באני, לכן הוא לוקח חלקים שיש בכל אישיות ומביא אותם להתגשמות, לשיגעון, וכך נוצרת אישיות הגיבור. ותמיד יותר קל לקרוא כך בסוף, זאת אומרת, כשאתה מתחיל לקרוא ספר אתה מזהה את החלקים, לקראת הסוף אתה קורא קריאה יותר חופשית מכיוון שהאישיות שלך מזהה כבר בתוכה את החלקים. אם קוראים כמו שאני אומרת מקבלים ולוקחים הכי הרבה שאפשר.
• גיבורים של קונרד פונים מהציוויליזציה בגלל החטא. קונרד מספר על הגיבורים שלו מרגע החטא. יעקבסן מספר את תולדות המשפחה, מי הייתה האם ומה תולדות הרגישות, ומסביר את תולדות האסון. אצל קונרד האסון הוא גורל שצפון באישיות, אין זו השתלשלות. זה חלק מהאורגניזם. אצל יעקבסן אפשר לחשוב, אהה, ואם האמא הייתה אחרת… ובעצם קונרד מדבר על אנשים שאחראים לגורלם. ויעקבסן מדבר על אנשים שאין להם סיכוי למצוא את עצמם. אפילו לא להיכשל כהוגן.
• על כל גרפומן יש נוכל קטן ועל כל משורר אחד – קרימינל.
• הטעות שלך שאתה מתייחס אליי יותר מדי בתור אדם פרטי. אני בקושי אדם פרטי. אני מטבעי אדם בודד. כל פעם שאתה מתייחס אליי כאל אדם פרטי או אל החולשות שלי, אתה מצחיק אותי. הן כלים. אני מעבדה. אני לא פגיעה, אתה מבין, מכיוון שהתגובות הישירות שלי אל הדברים מועטות. התגובות הישירות שלי הן לדברים שפוגעים רק במרכז העבודה שלי, במרכז החיות, במרכז העצבים. ודברים שגורמים לך התלהבות, התלהבות, התלהבות… זו מין טיפשות, התלהבות. מה שאצלך התלהבות אצלי זה שקט ועבודה. ואתה מתייחס אליי בתור אדם פרטי. בתור אדם פרטי היית יכול לטרוף אותי ולהיבנות. בתור אדם בודד, אתה פוחד ממני ומנסה להפוך אותי לאדם פרטי.
• היו לשימוש בסמים התחלות. אנשים שהשתמשו בזה סבלו, הם חשבו בסתר ליבם על עצמם ועל מה שהחברה סביבם חשבה עליהם. לא היה להם לפי מה להסכים לדברים שקרו אצלם. תנועות נפשיות, עולמות שלמים היו מוחרמים. ביירון השאיר אחריו יומנים, זיכרונות, ספרים שלמים, שבמותו עברו לידי אשתו והמוציא לאור שלו, והם מרוב פחד, כי הם הכירו את ביירון, שרפו את הניירות, שהיו כנראה חשובים מכל מה שביירון פרסם. החברה לא הייתה מבוגרת כדי לקבל אותו. יש עולמות שלמים. לחיות בעולם אחד, זה כמו להאמין באלוהים, זה לשים סוף לאין סוף של הדמיון והאדם. אנחנו חיים עכשיו בעולם שיש בו קבוצות יותר ויותר גדולות של אנשים שמוכנים להיפתח ולהרגיש יותר. ומצחיק מה שקורה: לא רק שיהודים מאז ומעולם חסמו חיים לעצמם, התנאים בארץ מחייבים אנשים, שחושבים עצמם לישראלים, לחיות באותה אטימות – אבל בטעם רע, בלי השראה.
יונה וולך: בתי המשוגעים שלי
תקציר המחזה "בתי המשוגעים שלי" נכתב כנראה ב-1965, מיד עם צאתה של וולך מבית החולים הפסיכיאטרי בטלביה. וולך בת ה-21 התאשפזה מרצון במוסד, ותוך ימים שידלה את המטפל פרופסור מרסל עשהאל להעניק לה את הטיפול הניסיוני – והחוקי באותן שנים – באל־אס־די. המחזה עצמו לא הושלם מעולם, אבל מזרעיו נבטו שני שירים גדולים: "אם תלך למסע אל־אס־די" ו"לא יכולתי לעשות עם זה כלום". ב-1985, חודשים ספורים לפני מותה, מסרה וולך את התקציר לפרסום בכתב העת "מאזניים". התקציר, יחד עם רשימת הנפשות הפועלות ופתיחה ללא המשך שלא נמסרו ל"מאזניים", מתפרסמים עכשיו לראשונה בספר "אנדרטה של צרעת: יונה וולך – כל המחזות".
בחורה צעירה בת 19 מכניסה עצמה לבית משוגעים מתוך צורך להבין מה קורה לאנשים סביבה ומתוך סקרנות. יש לה הרגשה שתמצא תשובות לשאלות שם. היא באה עם ספרים, כלי ציור, מכונת כתיבה. הרופא שהיא פוגשת שם מבין אותה כאמן, כפילוסוף. נותן לה חדר לבד, בלי טיפול, וכל התנאים להיות שם כרצונה. מנסים לשכנע אותה לצאת משם אבל היא אומרת שהיא לא מבינה ולא תצא עד שתבין. יש לה ספר, "סמים ונפש האדם", והיא מדברת עליו עם הרופא שלה, הוא אומר שיש לו בבית חולים מסקלין (אל־אס־די טבעי) ושואל אותה אם היא רוצה לנסות. בינתיים הכול נראה נורמלי, זו מחלקה חצי פתוחה והכל שקט פרט לקטטוני אחד שיושב בלי תנועה או נעמד ומרים יד וקופא כך למשך זמן ממושך. היא לוקחת כדור מסקלין ומחכה, כלום לא קורה, והיא חוזרת לרופא ולוקחת עוד כדור. כלום לא קורה והיא חוזרת לרופא ואומרת לו שהיא עמידה בפני השפעת הסם כי היא רגילה לשתות משקאות חריפים והוא נותן לה עוד כדור, כך שמונה פעמים. אחרי כן הוא נותן לה זריקה של הסם הזה. היא יושבת עם אחת החולות, מדברת איתה, כשהיא מבחינה שלצל יש צבעים, היא צוחקת והבחורה אומרת לה: מה קרה לך, את נראית משונה. היא אומרת שהיא רוצה לשתות משהו ויוצאת. היא יושבת לשתות ומתעוותת, היא מרגישה מורעלת. היא קמה, זה עובר לה ונכנסת לחדר של הרופא, מסתכלת על כתב ידה ומנסה להבין מהו כתב ידה. היא מביטה מהחלון החוצה ונשטפת בתחושה של יופי עצום. היא מתחילה להתרגש, יוצאת החוצה מביטה מבעד לחלון במסדרון והיופי כובש ומרגש אותה. היא מתחילה לצעוד בהתרגשות גוברת והולכת, ופוגשת את הרופא שבא לקראתה. איזה יופי, היא מראה לו, אתה רואה איזה יופי, הוא מחייך. איתו אחיות. הם נכנסים לחדר שלו, היא נכנסת בפינה מאחורי הארון ומבקשת ממחטות, היא בוכה. עוד ועוד ממחטות. למה את בוכה, הוא שואל. מהיופי, היא עונה, כל כך יפה. הם יוצאים והיא נשארת לבד. היא מנסה לכתוב על המיטה הפסיכיאטרית, והולכת לרחוץ ידיים. בכפיה. היא פותחת את הברז ודם נשפך על הכיור על המגבת, היא נבהלת עד מוות, ואיזה כוח מושיב אותה שוב ליד המיטה לכתוב. היא מחזיקה את העט ועיניה נודדות לתקרה, תעלות נפתחות בתקרה, שוב היא רוכנת לנייר, ומסתכלת לאחוריה בפחד. שתי דמויות מעורפלות מתקרבות אליה מנסות לחנוק אותה, היא מתפרצת מהחדר החוצה, נדמה לה שהיא הולכת מהר אבל היא מרגישה שהיא בסלואו מושן. היא נכנסת לחדר האחיות, ושואלת איפה הרופא. היא חשה שפיה זז בקושי בסלואו מושן, גם האחות נראית לה כך, שפתיה בקושי נעות והיא שטופה אור סגול והחדר נשטף באור ירוק. שוב היא חוזרת לחדר, מוציאה כלי ציור, נייר פלטה שפופרות, הרופא מגיע ואיתו קהל, מרׇפאות בעיסוק ועובדות שיקום בבגדים ירוקים, סטודנטים, עוד רופא, אחיות בבגדים לבנים, דממה, הם מסתכלים בה. היא יושבת ולאט מורחת את הצבע השחור על ידיה, היטב היטב. מרפאה בעיסוק אחת אומרת תראי מה שהיא עושה, היא מקשיבה, יצאה מהריכוז ואומרת: משחקת בקקה. היא יוצאת ונכנסת לחדר שלה. היא מביטה מהחלון ורואה גליוטינה, ברור לה שהולכים להתיז מיד את ראשה על פשע שלא זכרה מהו. היא אומללה. הרופא נכנס לחדרה בהתרגשות ואומר: אנחנו נעשה אותך מאושרת. היא הולכת במסדרון ומביטה בפנים המדוכאים היושבים ומביטים בה, מישהי אומרת: היה כאן בן אדם נורמלי אחד עשו ממנו משוגע. היא מסתכלת מנסה להבין. הם נראים לה איטיים, חסרי חיים ומשונים. היא נכנסת לחדר ומתכסה בשמיכה ושומעת אותה צועקת רופא, רופא, אני צריכה רופא. היא רואה עצמה ילדה קטנה, נכנסת לחדר הרופא ואומרת לו משהו, הוא צועק עליה: את צריכה לרדת לכיתה ב'. היא במיטה מתייסרת ושומעת עצמה צועקת: אז מה עכשיו אני כמו אחותי. היא רואה עצמה בין אנשים רבים מטושטשים נידונים, כולם בבגדי חאקי דהויי־צבע, אף אחד כבר לא יודע מיהו ומה היה בלי זיכרון בלי עבר בלי עתיד בלי הווה והיא כמוהם נידונה לעולם אינה יודעת מיהי. הטעם בפיה רע. בינתיים הרופא מכנס את כל המשוגעים לדינמיקה קבוצתית. כולם יושבים בעיגול הוא מבקש מהם לדבר על עצמם. היא מצטרפת. בחורה אחת מתחילה לדבר, היא אומרת בהתלהבות: אני אקרא הרבה עיתונים כל יום ויהיה לי מה לדבר עם אנשים. הרופא אומר, יוכבד היא מפגרת, היא לא תקרא עיתונים אף פעם. הבחורה פורצת בבכי מר ונמלטת מהישיבה. הישיבה מתפרקת. בחדר שוכבת אישה, מחזיקה קלצ'ניקוב דמיוני ויורה. היא מאוננת ואחר כך ניגשת לחדר הרופא רוכנת שם בכניסה משתחווה כורעת על ברכיה ומתפללת. היא שואלת אותה מה היא עושה והיא אומרת: רק הוא יכול לעזור לי. הרופא בא, היא אוננה, היא אומרת לו. הוא שואל אותה, כן? היא מכחישה בתוקף. יוכבד מתלבשת יפה, האחות עוזרת לה, יוכבד אומרת: ליז טיילור וברטון יבואו היום לבקר אותי, מנסה לעשות רושם ואומרת הם חברים שלי. האחות מסבירה, זה העולם שלה. אחת באה בוכה שהידיים שלה הם כמו סמרטוטים, היא לא יכולה לעשות כלום. יוכבד חוזרת בוכה בכי מר, ליז וברטון לא הגיעו. עיניים רודפות אחריה היא מנסה להסתתר, ואחר־כך לעוף דרך החלון. כובלים אותה וקושרים אותה למיטה. היא חולמת חלום, בחלום היא שוכבת על קוביות קרח ענקיות, האור תכלת וקר, הרופא עומד למטה והיא רואה אותו. למחרת היא שואלת אותו אם הוא ניסה פעם מסקלין, הוא אומר שלא לנסות. הוא לוקח, ואחרי כן בוכה, מה עשיתי לך. מרי, אשתו, היא שואלת אותו, רואה צבעים? הוא אומר שלא, ובוכה כל הזמן, מזריקים לו זריקת הרגעה, מגרשים את כולם. כולם נראים לו כמו בובות.
היא עומדת וצוחקת.
יונה וולך: שירים שלא פורסמו
שלושה שירים מתוך שני המחזות הראשונים בטרילוגיית "אנדרטה של צרעת", שמתפרסמים עכשיו לראשונה בספר "אנדרטה של צרעת: יונה וולך – כל המחזות".
*
אוֹר שֶׁל עֵין חָתוּל נָח עַל פְּנֵי הַמַּיִם
צֵל דָּג כְּמוֹ זִיק רַע בָּא וְנֶעְלָם
וּפַעַם רֵיק הָאוֹר כְּמוֹ עֵין חָתוּל שְׂבֵעָה
לִפְעָמִים הַבְלָחָה כְּבֵדָה חוֹלֶפֶת כְּתַאֲוָה.
*
הָיִינוּ חַסְרֵי מַצְפּוּן
הִתְיַחַמְנוּ עַל
הוֹדָעוֹת אֹנֶס
קְטַנּוֹת בְּמִסְגְּרוֹת
בָּעִתּוֹנוּת הַיּוֹמִית
עַל כָּל הַפְּרָטִים
שֶׁדִּמִּינוּ
וְהוֹסַפְנוּ לָהֶם חַיִּים
וְתֹכֶן
בְּלִי מַצְפּוּן
כְּמוֹ הָיִינוּ
שֻׁתָּפִים
*
אֲנִי רוֹצָה לִדְפֹּק אוֹתְךָ בַּתַּחַת
אֲנִי רוֹצָה שֶׁתַּרְגִּישׁ
מַה שֶּׁאֲנִי מַרְגִּישָׁה
אֲנִי רוֹצָה
שֶׁתִּהְיֶה
כָּמוֹנִי עַצְמִי
לְהַרְגִּישׁ אוֹתִי
מִבִּפְנִים
לְהַרְגִּישׁ אֶת
הָעוֹר הֶחָלָק
בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת
שֶׁל הָאַהֲבָה
מֵהַסּוּג הָאַחֵר
זוֹ הָאֲסוּרָה
לְךָ
וּמֻתֶּרֶת לִי.
יונה וולך: "אני שקוע בחיים פרטיים עד צוואר"
שיר בחלקים ששלחה יונה וולך לעזה צבי. השיר נשלח יחד עם השיר "רוח אהבתי, מסתובבים דברים", שפורסם בקובץ "שני גנים" ב-1969. לא ברור מדוע בחרה וולך שלא לכלול גם את השיר היפיפה הזה בספרה – והוא מתפרסם כאן בפעם הראשונה.
*
אֲנִי שָׁקוּעַ בְּחַיִּים פְּרָטִיִּים עַד צַוָּאר
כְּמוֹ בְּחוֹלוֹת טוֹבְעָנִיִּים אֲנִי שׁוֹקֵעַ בְּחַיִּים פְּרָטִיִּים
לֹא נְמוּכִים מִיָּד אַחֲרוֹנִים יְחִידִים
אֲנִי מַעֲלִיב אֶת עַצְמִי אוֹמֵר שֶׁזֶּה כְּמוֹ חוּט הַצַּעַר
כְּמוֹ חוּט יִמְשֶׁה אוֹתִי אֲבָל מְסוֹבֵב אוֹתִי כַּעֲרָפֶל
אֲנִי מַבְטִיחַ לְעַצְמִי הַבְטָחוֹת אֲנִי אוֹמֵר אֲנִי אֲפַצֶּה
אִם אֲנִי יוֹצֵא בְּעֶזְרַת הַצַּעַר הַזֶּה כָּל מַה שֶּׁאֲנִי רוֹצֶה
מִיָּד, אֲנִי מוֹצֵא עַצְמִי בֵּין סְבַךְ, אֲנִי מִתְנַצֵּל לְפָנַי
וּמוֹצִיא רֵיקָנוּת כְּמוֹ סַכִּין אָרֹךְ שֶׁמְּפַלֶּסֶת לִי בַּסְּבַךְ
לִפְעָמִים אֲנִי לֹא עוֹמֵד בָּזֶה הָרֵיקָנוּת זֶה קָשֶׁה
ב.
הָרֵיקָנוּת זֶה קָשֶׁה
הָרֵיקָנוּת זוֹ מִין רִבּוֹנוּת
זוֹ מִין רִבּוֹנוּת בְּחָלָל פְּרָטִי
הָרִבּוֹנוּת הַזּוֹ הִיא מִין בְּדִידוּת
תָּמִיד מְטֻפַּחַת מִלִּהְיוֹת מִיָּדִית
מוּכָנָה לִנְשֹׁר לְמַרְגְּלוֹת הָאֲנִי
אֲבָל הָרֵיקָנוּת זֶה כִּשָּׁרוֹן מִלֵּדָה
כְּמוֹ שֶׁמַּנְהִיג הוּא מִין הַשְׁלָכָה.
ג.
אֲנִי אוֹסֵר לְהָשִׂיחַ אֶת דַּעְתִּי וְאִם זֶה קוֹרֶה
פִּתְאֹם שׁוּב הַכֹּל שׁוֹקֵעַ בְּחַיִּים פְּרָטִיִּים
עַד שֶׁחוֹזֵר הָאֲנִי כְּמוֹ עוֹף חוֹל מֵהַמְּדוּרָה
יונה וולך: זוג ומפירים
ב-1976 מסרה וולך למנחם פרי שירים לפרסום בכרך 5 של כתב העת "סימן קריאה", ובהם את השיר "זוג ומפירים". פרי החליט להדפיס רק את חלקו הראשון והקצר של השיר – וכך הוא מופיע עד עצם היום הזה בקובץ "שירה", שראה אור בהמשך אותה שנה. כשוולך קיבלה את הכרך וראתה את מעשה המחיקה, חמתה בערה בה והיא מסרה את חלקו השני והארוך של השיר לעורך "פרוזה" יוסי קריים – שפרסם אותו ברצון. כאן מתפרסם לראשונה השיר המלא, על שני חלקיו.
זוג וַמפּירים
א.
שׁוֹאֲבִים אֶחָד מִשֵּׁנִי חַיִּים וָמֹחַ
נִשְׁאָרִים כְּמוֹ שְׂרוּפִים
חֹרֵי עֵינַיִם אֲרֻכִּים וְרֵיקִים
מִסָּבִיב קַוִּים צִיּוּרִים קוֹנְטוּרִים
לְמַה שֶּׁהָיָה פַּעַם חַיִּים
ב.
בַּמַּצָּב הַטּוֹב הַקּוֹל מַרְגִּיעַ
אוֹהֲבִים עַצְמוֹ וַאֲחֵרִים
חַיִּים לְפִי הַצַּוִּים
הוֹרָאוֹת חַיִּים
תּוֹדָעָה מְאֻחֶדֶת
לֹא תּוֹדָעָה מְפֻצֶּלֶת
מְיַצְּגִים מַעֲמָדוֹת שִׁוְיוֹן קַיָּמוֹת
בְּרֶגַע שֶׁהַחַיֵּים אַחֲרֵי עַצְמוֹ מְפַגְּרִים
חַיִּים לְפִי צַוִּים כְּמוֹ לְפִי תֵּאוֹרְיָה
אֵיפֹה הַתֵּאוֹרְיָה שֶׁל הַחַיִּים בְּקשִׁי יֵשׁ
בְּמִקְרֵה הַצֹּרֶךְ נוֹתְנִים הוֹרָאוֹת חַיִּים יָשָׁר מֵהַתֵּאוֹרְיָה
נוֹתְנִים עֵצוֹת עַל פִּי הַזְמָנָה מֹחִית שֶׁל עַצְמוֹ לֹא כְּהוּא אֶלָּא
כַּאֲנִי רְכוּשָׁנִי
תָּמִיד אֵיזוֹ צָרָה שֶׁמִּסְתַּיֶּמֶת בְּהַתָּזַת רָאשִׁים פְּנִימִית עַל רֶקַע רְכוּשָׁנִי
הַיּוֹם אֲנִי חָיָה בִּזְמַנִּי
גֵּרוּי הַצְּחוֹק מִתְחַלֵּף בְּגֵרוּיִים פְּסִיכוֹמוֹטוֹרִיִּים
וְגֵרוּי מִינִי בְּפִזּוּר וּבְחֶלְקֵי אֶלֶף לְנִימְפוֹמָנִית
מַה נִּשְׁאַר בַּעֲרֹב הַיָּמִים
מוֹנָה גַּן עֵדֶן אָבוּד אֶחָד חֶלְקֵי אִסּוּף בְּכָל גִּישָׁה וְאַהֲבָה
וְקֶשֶׁר רוֹפֵף עִם שְׁקִיעָה שֶׁל תַּרְבּוּיוֹת
מַה נָּחוּץ
לַעֲמֹד בִּפְנֵי שְׁטִיפוֹת הַמֹּחַ
אֱמֹר לְעַצְמוֹ רְשֹׁם כִּמְרַגֵּל אוֹ שְׁלִיחַ דָּת
חֲסַר הַסֵּדֶר שֶׁל דּוּ־מִינִיּוֹת
לִפְנֵי הֱיוֹת הַחַד מִינִיּוֹת כְּדוּ־חַיִּים אַמְפִיבִּיִּים.
לְעַגֵּל זָוִיּוֹת, שֶׁלֹּא יַחֲרֹץ שֶׁבֶר הַתָּמִיד בַּמּוֹרָד שֶׁיְּגַלְגֵּל לְסוֹפוֹ הַמַּר
דּוּ"חַ רָצִיף עַל מוֹתֵנוּ הַמִּתְרַחֵשׁ הַמֵּנִינד אֲמִתִּי מַמָּשׁ חַג יוֹמְטוֹב
בְּעֶצֶב שָׁקוּל וְעָגֹל הַמִּתְגַּלְגֵּל בַּמּוֹרָד כְּדִמְעָה
הַכֹּל מְאֻרְגָּן וְנִשְׁמָר בְּמִקְרוֹפִילְם אֶחָד נֻסְחָא סוֹדִית מָוֶת
מְתַרְגְּלִים פְּסִיכוֹאָנָלִיזָה בְּגוּף נַפְשִׁי מֻשְׁלָם
חַיִּים מֵעַל לְרָמַת הַחַיִּים הַנַּפְשִׁית מוֹצִיאִים יוֹתֵר מִשֶּׁמַּכְנִיסִים
פָּחוֹת מִדַּי עָתִיד יוֹתֵר מִדַּי עָבָר הַתּוֹצָאָה אֵין הוֹוֶה
מַשֶּׁהוּ בָּרֹאשׁ מְזַמְזֵם כִּצְלִיל יַחַד לָה דִּיאֵז בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל רַחְמָנִינוֹב
וּבִפְנִים מְעוֹפְפִים תְּעוּפָה שֶׁלְּעוֹלָם אֵינָהּ מִתְרַחֶשֶׁת קְפִיצוֹת דֶּרֶךְ שֶׁאֵין
הוֹלְכִים וּמִתְעַלְּפִים כִּמְעַט
פֶּתַח הַהִתְרַגְּשׁוּת לַחַיִּים הַנִּכְנָסִים נִסְתָּם
בְּמֶשֶׁךְ שָׁנֵים נוֹסָף עֹמֶק לַהַבָּעָה כְּשִׁכְבָה גֵּאוֹלוֹגִית נוֹסֶפֶת לָעוֹלָם הַמִּתְהַוֶּה
צִפֳּרֵי סוֹד מְשׁוֹרְרוֹת שִׁירֵי לַעַג לְמַר הַמָּוֶת הַזָּקֵן וְהַמְנַצֵּחַ:
פּוֹרְחִים פְּרָחִים כַּעֲצָמִים שְׁקֵדִיָּה כִּפְסַנְתֵּר הַדּוּכִיפַת כִּמְנַצֵּחַ רֹאשׁ כֹּחַ
גֵּנֵרָלִים מְטֹרָפִים צִפּוֹר מוֹשֶׁלֶת בֵּין צִפֳּרִים עֵצִים וּפְרָחִים
כִּכְלֵי נְגִינָה תִּזְמֹרֶת שְׁלֵמָה כּוֹרֶתֶת רָאשִׁים בִּצְוָחָה רַצְחָנִית
בְּכָל מִקְרֶה שֶׁהַהִסְטוֹרְיָה הַפְּרָטִית נִרְאֵית כְּמוֹ זוֹ הַכְּלָלִית
שִׁיר יְלָדִים יֵלֵךְ לוֹ וְיָשׁוֹר רָצוֹחַ אִם "לְהִיטְלֶר יֵשׁ קָרַחַת יְלָדִים
מֵרֹאשׁ הָעֵץ, ט"וּ בִּשְׁבָט הִגִּיעַ חַג לָאִילָנוֹת".
יונה וולך: יעל ושמות אחרים
את תסכית הרדיו "יעל ושמות אחרים" כתבה וולך בקיץ 1974. התסכית שודר ב-27 בנובמבר 1976, בתוכנית הניסיונית "בימת רדיו" בגלי צה"ל, יחד עם תסכית נוסף בשם "קולות". עוד קודם לכן, באוקטובר 1976, שני התסכיתים הודפסו בחוברת העשירית של "פרוזה" – והם מתפרסמים עכשיו בספר "אנדרטה של צרעת: יונה וולך – כל המחזות".
מה הצבע של הזיקית באמת –
אי אפשר לדעת, בהתאם לתכונות של הסביבה שלה.
אפשר לדעת על תכונותיה,
גם אני כך.
ניסיתי לדעת את טיבי האמיתי,
שאינו –
בהתאם לסביבתי הוא.
אפשר לדעת רק את תכונותיי,
כך כל אדם.
אסור לנו לדעת כמה דברים
אחרת יקרה אסון
אבל כל היתר מותר.
מותר לדעת.
ואתה
שנהיית לאיש ההוא
שהיית האיש ההוא
מנסה להיות כמו מה שנראה לו אלוהים.
ההרגלים שלך הם חלק ממך.
עוזב אותי כאן לבד מתחת לחוקים
כן, מתחת לחוקים ולא תחת לשמיים
מתנהג כאוטומט, אדם שעוד תמציא בידי־אחרים.
אנחנו עוד נראה.
אולי
מעשה באיש אציל נפש ואשה שהציקה לו מרות
או באישה אצילת נפש שאשה הציקה לה מרות
או באשה אצילת נפש ואיש שהציק לה מרות
או
יעל.
יעל?
יעל? אני יודע שזאת את.
מה את עושה, יעל,
מה את עושה לי,
אני לומד ואת מפריעה לי.
את יודעת שאני עסוק.
איזה מין בן־אדם את,
מה עשיתי לך.
(נופל על ברכיו בתחנונים, בוכה מרות.)
או, אלי, כמה ירדתי.
אדם כמוני, סמל האצילות.
כן, האדם הממוצע לעולם לא ידע את מעלותיו להגיד כמו את מגרעותיו,
אני איני פוחד.
אחרי הרס כזה צריך לדעת מאין נופלים כדי לשוב.
פעם גם אני לא מניתי שבחיי כהצלחותיי.
זה נעשה גרוע מרגע לרגע אני נעשה פושע.
האסוציאציות האלה.
מה קרה, מה הפריע לי.
אפשר לראות את זה ביצירת סרט
אבל אני רוצה להבין, לא לעשות אמנות.
אני, אני אדם גדול מאמן
אני רוצה להבין (צועק).
להניח לזה יהיה גרוע יותר מיום ליום, משניה לשניה אני נעשה אמן יותר ויותר. בסופו של דבר לא אצא מזה לעולם (ברצחנות).
מה זה מפריעים לי?
הם אשמים.
יעל, תפסיקי, אני אומר לך להפסיק.
זה בגללה.
אני כבר אגיד לה בפנים מה שהיא עושה לי (לעצמו – כמו לעצמי אחר).
אבל אז היא תבין אותי ואת כל
ואני לא רוצה שהיא תבין את אי־הביטחון שלי.
לפקוח עיניה מאשליית האדם החזקה, אין אדם שאינו שביר.
משחק העוצמה התמידית, האדם כעמוד שיש (דמיון רך).
וככה אני נעשה רגיש יותר מיום ליום.
הנה אני יושב וכותב מה שקורה,
לאט זה נעשה חלק ממני.
בהתחלה הכול היה עבר, עכשיו הווה
למה עשיתי ככה ולמה עשיתי את זה,
הנקמות האלו.
כשאדם רוצה לעשות מעצמו צחוק אז הוא יצליח. ככה אמר המאור הגדול, ככה מדברים מאורות גדולים.
צריך רק לחקור.
אבחנות.
מאיפה הן באות. אני מדבר על אבחנות, אני עושה אבחנות, מעגל לולייני גנטי תולדי, השמות הם הדברים
ללמוד שיטה נולדות הבאות.
הכול רק שיטות.
ביד ריקה לב ריק שכל ריק, בלי פנטיזם, מירוח שההומור יוצר, איפשור הגיהנום של הידע בו הרע כמעט מותר והמשגה עד.
הכול רק שיטות, מדובר בשיטות.
יעל.
אני אומר לך להפסיק, אני יודע שזאת את.
יחוּרים.
אז איך מרכיבים, כורתים בעץ ענף ומחברים אותו בתחבושות. ברור, הרי משהו נשבר. איש לא יבין אותי, נשבר?
נשבר.
לא יבינו שום דבר.
אני כותב יומן פרטי, אסור לי להגיד.
איש לא יבין דבר.
יעל תבין.
חוץ מזה אני רק בן ארבעים (הגיל?),
החיים עדיין כלואים בי.
איני יכול להבין כל כך טוב
מה קורה איתי עכשיו
כשאהיה מבוגר מבוגר מבוגר.
אולי משהו באמת איני מבין,
מה קורה איתי עכשיו.
אני מאומץ מדי ליכולתי,
נתפס לפאניקות.
היא תשכח אותי ותפסיק לזמזם מסביבי כמו יתוש.
זמזום היתוש.
הכול יכול להיות אחרת. חסרים לי 5, 6 ס"מ גובה,
– – – אני מתבלבל מהר מדי. אם רק היו לי 5, 6 ס"מ נוספים לגובה.
מוסיף גובה מפחית בלבול. אני מטפל במספר עניינים קטן מדי
הכול יכול להיות פשוט יותר, רק 5, 6 ס"מ חסרים לי. וכמה שנים.
אני אוסף זמן. זמן מעץ, זמן מנירוסטה, בלתי מחליד, זמן מחול מתפורר.
ואני מבין הכול בדרך הקשה, נדמה לי. יש לי חום? אני קודח?
כואב לי? זו האנושיות, חתול שזקוק לפינוק.
לשמוע לעצמי, לכל קולותיי, להבין הכול בדרך הקלה, שהכול מתוך עצמך אל חוצך ולא מחוצך אל עצמך, ולומר שהיה נדמה לפי דרכי,
– הגמישות הרוחנית שלי מדהימה,
אני אפתור את הבעיה הזאת לבסוף.
חצי ממני אמן עכשיו, חצי אדם.
גדול.
היופי נמשך אחד לעצמו, מתבונן יופי ביופי כלוא היה זה עצמו היפה, כאילו היה קופא, כמו היה רק לעצמו בלי השוואה. היופי אמיץ, תמיד מושווה, המתחזה היה רק כאילו זה.
אבל האמן הזה מפיל אותי.
לבי כילד בן ארבע.
תמהני.
ילד בן ארבע שמודעותו נשברת על ידי האיסור הראשון: אסור לנשק.
ילדים בני ארבע ופחות מגורשים מגן העדן של התודעה: אסור לנשק.
מהגן מציצה התודעה השלמה בפני האם בפני החברה שיברה שבורה
ילד בן ארבע ואז אני נופל, נהיה אמן, אדם גדול, עושה מהזמן חפצים חפצים מסכים, גונב מכל זמן קטע קטן למזכרת, מכייס עצמי
מאושרי.
זאת יעל.
רגע של מנוחה אין לי להתבונן בחולשותיי,
רק אני רואה מצבים נפלאים, מצבים שבורים עלובים, היופי נהיה שקר, רואים כשרואים עלוב, כשהכול נראה עלוב ודוחה ואפשר להתעלם גם מזה.
רק אני מתפנה לרגע וכבר יעל,
חולשה אחת אינה מותרת לי, אז מתי מה מי שמאוהב בכלום, בחוסר הניסיון, התאבד בפנימיותו מזמן.
דוחה.
חולשה אחת אינה מותרת לי, חולשה אחת, רגע של חולשה וכבר היא תופסת אותי. כמו יתוש.
מה אגיד לה, יעל, את יתוש.
מהר מדי התבגרתי, התערערתי לגמרי.
אני תלוי בהם.
סיבות כלליות, כלכליות.
איך הרשיתי לה להיטפל אלי,
האם היא תפסיק לבד.
יקח מדי הרבה זמן, מצבה אולי אנוש בינתיים.
לכל אדם יש רגעי חולשה. אני אוהב להתבונן בחולשות, מקרב אותן מתבונן בעיקשות הטיפשות באי ותרנות ומדמה שיש ביקוש עצום לאוסף התבוננות בחולשות, באוסף מתודות חדיש. זמן, שקט צריך כדי להתבונן בחולשותיי. כולם נזהרים מנומסים פרט לה, מתפרצת בדלת פתוחה הורסת את הזיכרון שלי את כשרון האספנות שלי את אוספיי הנפשיים. דיברתי עם עצמי יותר מדי, אוסף דיבורים עם עצמי כך הכול הופך או מחזיק מעמיד כרוחני. ההתמוטטות כשהכול נהיה חומרי.
איני יכול להשיב מהלומות איני יכול להלום חייתי במחילות של חיי זמן רב מדי איני רגיל לחיי אחרים כבר.
פיתחתי קשר בלי הבחנה בלי בחירה, כמו יחיד שיכול לקרות.
אדם שרוצה להרוג יהרוג.
הכול מתוכנן בי, חישובים ומזימות.
הורעלתי. ידי חדלה מלכתוב, איבריי קופאים, לבי מצטנן
כמו לא באמת.
איני יכול להעמיד פנים שהכול קורה כאן לידי ובכל זאת הכול לידי.
אנשים החושבים על אנשים
חיים בפאניקה העושה קצב לב ורגש
בחלל הלא כלום החולה, בחלל המלא אחד כמוני,
כמו לא הייתה צנזורה זאת על כל דברי חיים ומוות, כוח אצור דיבוּר דיבור עושה הכול לאפשרי.
כולנו שווים בביוגרפיה, הבדלי זמן ומקום פעוטים, פרטים, אותם גידולים המקנים הבדל.
אין אחרי המוות. איפה שאין חיים אין מוות.
אלא אם כן חשבתי עצמי בתקופות אחרות למישהו אחר ממה שאני באמת
אי שוויון מדומה
ואז אני אבוד באמת ואז דיני נחרץ.
עדיין לא מאוחר מדי,
רק שש שנים בזבזתי מחיי בחולי ותמרורים,
עדיין אני יכול להבין מה קרה
למה חשבתי עצמי אז.
שום דבר לא נמחק עדיין בזיכור הזיכרון
הכול חי אצלי, אני זוכר הכול.
הם אינם זוכרים ילדות ולא כלום, כחשו בעצמם אינסוף פעמים
אינם עצמם, גם לא ידעו מי הם.
הכול מודע אצלי באסוף הזמנים, מתחבר עם עצמי כמו כל הנחלים לים
שוב נוזל זמן מחול, בריאותי רופפת. אני צריך שקט
די יעל די די די הטרדה מטרד
אני צריך לבנות את אני צריך לבנות את עצמי מחדש
לדעת מה בעלי חיים בי ומה אדם.
ביטוי גס גסות גסות הביקורת העצמית מכשיר ההתאבדות ביד רצון כושל. הכתיבה הנשית שונה מהכתיבה הגברית אנשים אנשים אנשים
במקום להכיר את עצמי הכרתי אחרים.
למה, למי חשבתי את עצמי למישהו אחר
מי אלו כל הדמויות הרשומות בספר חיי
האם הכרתי אותם בסדר עולה לפחות לפי חוק מסוים?
אני יכול להחליף דמות מסוימת באירועי הזמן החסרים לי בכל תקופה ולהחזיר את הסדר על כנו.
אני שואל
אני מפסיק
אני מאבחן הרס גוטי.
הזיכרון שלי חתול אחד. המין שלי מתבייש כי לא מפנקים אותו.
פשוט וקל חשבתי עצמי לכל מיני דברים אחרים
הייתי מגלגל מה שהיה מגולגל גולגל
חתול בוכה יותר מכלב נאמן ממנו מה יודעים
ממסד עוצר ידע אפילו אפילו על חתולים כמובן על סכסאפיל
על קיפודים, על עצמו
עושה אותך חושב צודק תמיד
משעמם משעמם כרגע
ניסיון שמפרק ומפוצץ אותי,
כידע יקר מפוצץ אותי
פצצת זמן.
אני מתחפש שוב למישהו אחר, ניסויי תודעה שלי.
באור ההכרה עולים פני־כל על כל פניי
שוב לא ידעתי מי אני.
שקט זה אני צריך לדעת את כל המבנה שלי
לשם ביטוח האישיות היחידה שלי, להוציא מסקנות, לדעת על מה פטנט האישיות מבוסס
שמי? פטנט השם
לא לפגוע בשמי אחד
אני פוחד את שמי אשכח
בשמיים צוחקים עליי,
אז זה מי שחשבת שאתה.
הכול בסדר. השארתי לה שוב פרצה, את הפרנויה שלי, הפחד.
יעל מאין את נכנסת אצלי,
באה בתוך חיי כמו בתוך חצר גינה?
אני זקוק לאנשים דומים לי אחרת אני
מאבד הבחנה.
אני מרגיש מושפל מתוך הרגל
אני יורד למצב אפס
השכל שלי הגה חובלים שאני נוהג בו ספינה מייצא לתוך עברי כל מה שצריך בהצלחה (אהבה) בהיסטוריה אי אפשר ההיסטוריה קבורה מכבר
חורבה. מי שמתעסק בהיסטוריה כמת נקבר ילך ויחסר
אהבה ליטופים תפנוקים לילד בן ארבע ואילך
שדרות החושים שבהן נספג הידע
תענוגות החושים המכשירים
יורד גילים ועולה במכשיר הביו הזה
מגלה לראשונה
לא נכנע לפיתוי לעשות היסטוריה
מזה
כמו היו הדברים מעולם והחלל אד לבן מוחש
לא התמעט, התרופף דחה נתאבק
נעלם מגן התודעה כמו לא היו מעולם
קשר חוכמה אצטקי של התודעה נרפף
כמו בלי הבדל בין תודעתי לכל תודעה
לא הפריד השלי שלך
התודעה שכפסע קבלי קל בא באחת בכול
כמו אפשר היה מיד להפוך בממש לממש כצו עליון מבלי להרהר במרוץ עם הזמן היכן שכל ביטוי זכה בחיי נצח ובפירוש אחד בלבד, המעשה
האדם שגורש מגן התודעה הזה בכסות אישיות כלשהי
'חהוש' האדם
אז שכח הכול
אני מבין אני חי
אני עושה את הדבר שאינו נמדד או מוגדר במושגים
אנושיים רכיכים אלא בלשון מדע מדויק בלתי־אנושי מדי, בלתי־מובן מאליו, עשוי שערכו כעבודה שמשולם עבורה מיד תשלום ראשון של חיים המתהווים
שאחר כך נעשים כמדע.
יש ריח לפירות יש ריח לפגרים. העיקר הבריאות. ממרחק אלפי מילין מגיעים הריחות מספרים לנו איה אנו נמצאים,
מה הסכנות הצפונות לנו.
יש ריח לאופי. ריח יפה או ריח מכוער ריח בריא ריח חולה, לדעת עם מי יש לנו עסק, עסק יפה עסק מכוער, יש ריח לדבר כזה. ואז הקול מדבר, מספר לנו איזה עסק מתבשל. אפשר לאטום אוזניים, אפשר לא להקשיב. אז הקול מפורר אותנו מבפנים כמו שינוי אקלים, כמו כל שינוי המפורר האסור.
לקול הזה אין ריח.
ריח התמונה שתצטייר כללית, עם מי יש לנו עסק. הקול הינו פרשנות.
אני עושה את הדבר שהוא פני אישיותי.
השדה החשמלי שלי המצייר לי, פניי לפני הרשתית
כשבירה זוויתית יותר של אור באחד המקומות.
מה שאדע בכל מקום
מדוע איני רוצה עצמי
כמו היה נחוץ לי מישהו מלבדי
איך אני הולך, איך מביט.
יעל יעל יעל
מדוע גבי כפוף, רגלי אינן נענות כמו בפחד
לבד מחלחל הפחד במקום האהבה, עושה לדברים כולם צורה מכוערת כמותו
"אתה נותן לי ביוגרפיה"
"אתה הנותן ביוגרפיה לאנשים"
מדוע לא תעניק גם לי ביוגרפיה, חיים פרטים.