הם, הם מהלכים אימים בסכינים שלופות, במזלגות זקורים, במקלות מונפים, מצקצקים בלשונם, אומרים ההוא, קפצה עליו זִקנה, שיבה זרקה בו והוא עודנו איש צעיר, ואילו עשה כך ולא אחרת כלום היה מגיע לידי כך, כלום היה נקלע למסלול עקלקל כל כך, ואנו, אנו מתחנו לנגד עיניו צעיפי אשליה, הקרנו עליהם צלליות מרצדות, חלומות תהילה, מחשבות זימה, תוכניות נקמה, צלליות שצורותיהן רכות כיָרֵך, קשות כיהלום, הגדלנו ומתחנו כאוות נפשנו, כבובנאים משכנו בחוטי מציאותו, כל טעות הונצחה, כל ריב נהיה מאבק איתנים, כל שטות נטבעה בַּמוחלט, ואנוכי, אני בדרך חתחתים הלכתי, בנתיב תעתועים השתרכתי, בשביל עוועים דידיתי, בלי להביט ימינה ושמאלה, לנגד עיניי ריצדו צלליות עברי, צללי חטאי, ומרוב כוונה למרק חטאתי שבעתיים, עד לבלי תְּקוֹן, ומרוב בהייה בריקוד הצלליות ניגפה רגלי באבן ומעדתי, נפלתי למשכב, שם, באמצע הדרך הוא קרס, הם מסננים, ספק בתוכחה ספק בשמחה לאיד, שולפים סכיניהם, זוקרים מזלגותיהם, מניפים מקלותיהם, צועקים ההוא, מה יהיה עליו, בחוליו הוא מתקטב והולך על הציר בין פרישות לפריצות, פָּרוש מן העולם, פָּרוץ אל העולם, איבריו נחבטים אלה באלה ככדורי מטוטלת, ואני, בכל מאודי התאוויתי להתחפר במחילות, להתכרבל בחמימותן, להצטעף בקרירותן, והם, הם עוטים על טרפם כמוצאים שלל רב, דוקרים בסכיניהם, נועצים מזלגותיהם, מנחיתים מקלותיהם, מפטירים ההוא, פצע וחבורה ומכה טרייה, פעור לעולם, הלום דֹפֶק, שותת דם, דומע, קרוע לרווחה, לצריבות החום והקור, האור והחושך, האוויר והמים, ומי יושיענו בימי חלדו, הם שואלים, ומאין יבוא עזרו.
