בפילוסופיה נהוג להבחין בין משפט המבטא טענה בעלת תוכן, שיכול להיות תוכן אמיתי או שקרי, לבין שאלות, משאלות, ציוויים, בקשות וכיוצא באלה פעולות דיבור כגון "לֹא. / זֶה לֹא נָכוֹן. / לֹא! / גַּם אַתְּ? / אֲהוּבָתִי – / מַה, / מַה קָרָה!?" (ולדמיר מאיקובסקי).
משפטים בעלי תוכן בנויים בדרך כלל בצורת "X הוא Y", כאשר X הוא נושא המשפט ו-Y הוא נשוא המשפט, כלומר הטענה שהדובר טוען לגבי X. משפטים אלה נחלקים לשני סוגים: המשפט הסינתטי (המרכיב) והמשפט האנליטי (המנתח). המשפט הסינתטי מוסיף על הנושא X איזה תוכן Y שלא היה כלול בו, ואילו המשפט האנליטי אומר על נושא המשפט דבר הכלול בו מעצם הגדרתו, כלומר חוזר ומדגיש את המובן מאליו.
כך, למשל, המשפט הסינתטי "לַשֶּׁמֶשׁ פָּנִים שֶׁל דִּסְקִית מְעוּכָה" (דליה רביקוביץ') מוסיף על השמש תוכן חדש, שאינו כלול במושג "שמש". אפשר לדעת מהי שמש מבלי לדעת שלשמש פנים של דיסקית מעוכה. לעומת זאת, המשפט האנליטי "לַשֶּׁמֶשׁ אֵין מוֹחַ" (חזי לסקלי) ברור כשמש: קורא המבין מהו כוכב, מבין מניה וביה שלכוכבים אין מוחות.
רוב המשפטים בשירה אינם טענות ורוב הטענות בשירה אינן אנליטיות, אבל הצורה הנדירה הזאת הופכת יותר ויותר שגורה במרוצת המאה העשרים והמאה העשרים ואחת. להלן מקבץ אקראי למדי: "בְּנֵי אָדָם נוֹלָדִים וַאֲדָמָה לֹא נוֹלֶדֶת" (אבות ישורון), "יוֹנִים אֵינָן בּוֹחֲרוֹת אֶת מוֹתָן" (אבא קובנר), "בְּנֵי הָאָדָם מְהַלְּכִים עֵירֻמִּים בְּתוֹךְ בִּגְדֵיהֶם" (חן קלינמן), "נִפְרַדְתִּי מֵאִשָּׁה מֶטֶר שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה גֹּבַהּ, / גֹּבַהּ הָעֲקֵבִים וְלֹא עֹמֶק הַצַּעַד" (יאיר הורביץ), "first Who came first Napoleon the" (גרטרוד שטיין), "After the first death, there is no other" (דילן תומס), "Bats have no bankers and they do not drink / and cannot be arrested and pay no tax" (ג'ון ברימן).
את הופעת המשפט האנליטי בשירה המודרנית אפשר להבין על רקע שתי מגמות סותרות במודרניזם: המגמה האקספרסיבית והמגמה המימטית. ככלל, המגמה האקספרסיבית משתמשת במשפט הסינתטי על מנת להוסיף על נושא המשפט תוכן, שיכול להיות תוכן סיפורי או סמלי, המבטא את ניסיון חייו ואת עולמו הפנימי של המחבר. בסופו של עניין, כל קורא בוחר אם לאמץ, לדחות, או בכלל להתעניין בטענה סינתטית כמו "בְּשֶׁבַע דְּרָכִים נִתְפַּלֵּג וּבְאֶחָד אָנוּ שָׁבִים" (אברהם בן יצחק). כל קורא ודעותיו, כל קורא וטעמו.
לא כך עם המגמה המימטית במודרניזם, שמשתמשת במשפט האנליטי על מנת לבטא את מציאות העולם הזה, המשותף לכותב ולקורא. כך, למשל, למשורר ה=ש=פ=ה האמריקאי רוברט גרניר שיר בן שורה אחת בשם "שקנאים", שכל כולו טענה אנליטית והמסקנה הנגזרת ממנה. "שַׂקְנָאִים הֵם אוֹכְלִים דָּגִים יֵשׁ דָּגִים", כותב גרניר מבלי לשבור את השורה בין הטענה האנליטית "שַׂקְנָאִים הֵם אוֹכְלִים דָּגִים" למסקנה "[לפיכך] יֵשׁ דָּגִים". זו אולי דרך מוזרה להוכיח את קיומם של דגים, אבל זו הוכחה שאין עליה עוררין: שקנאים באמת אוכלים דגים ולכן, מן הסתם, יש דגים. גרניר בסך הכל חוזר, על דרך ההזרה, על כלל החיים הידוע והשכוח: בשרשרת המזון, אתה נאכל משמע אתה קיים.
מירוץ החימוש ליצירת הדימוי המקורי ביותר ולסיפור הסיפור האישי ביותר שחק את האמון – ובעיקר את העניין – במשפט הסינתטי בשירה. אבל ישנו הסבר נוסף, עמוק ופשוט יותר, להופעת המשפט האנליטי בשירה המודרנית.
המהפכה המדעית – שכל שירה מודרנית מתייחסת אליה, בין אם על דרך המימזיס או על דרך ההתנגדות וההסתגרות האקספרסיבית – מאפשרת לנו לטעון עוד ועוד טענות אנליטיות מהטעם הפשוט שאנו צוברים עוד ועוד מידע על כל נושא בעולם. שירו הקצר של אסף עידן, "אֲנִי לֹא בֶּן אָדָם אֲנִי / שָׁלָב בָּאֶבוֹלוּצְיָה", פשוט לא יכול היה להיכתב על ידי שמואל הנגיד. המושג שיש לנו על המושג "אדם" התרחב לאין שיעור במאה האחרונה. היום אנחנו יודעים שהאדם שלב באבולוציה, שהאבולוציה שלב בכימיה, שהכימיה שלב בפיזיקה. הפרספקטיבות החדשות הללו מזרות את נושא המשפט מבלי שאף אחת מהן תשלול את רעותה: האדם גם פחמן, גם חלבון, גם קוף.
המשורר ישראל אלירז טען באחד משיריו כי "כִּסֵּא עָשׂוּי מֵעֵץ לֹא / מִדִּבּוּרִים עַל כִּסֵּא". במשפט אנליטי זה מבטא אלירז את הרצון המימטי הקלאסי לגעת בדבר עצמו, במציאות העולם הזה. אלירז צודק: כיסא באמת עשוי מעץ, לא מדיבורים על כיסא. אבל היום אנחנו יודעים גם שכיסא אינו אלא הכלאה נפלאה, חד פעמית, בין המפץ הגדול לאבולוציית הישבנים של פרמיטים. ואפשר גם שכיסא הינו התאמה שלמה בין החוקים ההנדסיים המפזרים את משקל הגוף על המושב לחוקים הפיזיקליים שמפזרים את החלקיקים התת-אטומיים כך שהגוף לא ייפול דרך הכיסא.
כן, נראה כי עלינו לעדכן את גישתנו המימטית לכיסאות – אך יתרה מכך: עלינו לעדכן את גישתנו האקספרסיבית לעצמנו, שכן גוף הידע שצברנו על כל נושא בעולם גדל עד כדי כך, שביכולתנו להביא את עצמנו לידי ביטוי עצמי בעצם הבחירה בפרספקטיבה אובייקטיבית אחת על פני פרספקטיבה אובייקטיבית אחרת. בכך הופך המשפט האנליטי לסינתטי דה פקטו, כלומר לאינסופי מצד ההיצע הפואטי: על כל פרספקטיבה סובייקטיבית שאפשר לצרף באופן סינתטי למושג "שמש" נוספו שתי פרספקטיבות אובייקטיביות שאפשר לגזור באופן אנליטי מהמושג שכבר יש לנו על השמש. למטוטלת המודרניסטית הקלאסית, שהטלטלה שנים רבות בין הגישה האקספרסיבית לדרישה המימטית, נוסף מימד עומק שלישי: הבעה עצמית מימטית.
אני סבור שאם יהיה גל חדש של מודרניזם, כפי שאני סבור שמתרגש עלינו בשנים אלה, הוא יישא אופי אקספרסיבי, אך יישא את מסורת ההבעה העצמית מן הפרט אל הכלל, מהסובייקטיבי לאובייקטיבי ומהסינתטי לאנליטי.
לא זאת בלבד שיכולת הניתוח שלנו את הקיום הממשי כבר אינה נופלת בעושרה מיכולת ההרכבה של הדמיון האנושי, עצם היכולת לנתח את מצבנו הקיומי מפרספקטיבות שעולות על כל דמיון היא הביטוי הרומנטי ביותר להתנגדותנו לסדר ולעצם הדברים. הדימוי העז והנועז ביותר למצבנו הפסיכולוגי, הביולוגי והפיזי הוא מצבנו הפסיכולוגי, הביולוגי והפיזי עצמו, מצב שלא נוצר ביוזמתנו ואינו באשמתנו ולא על מצפוננו – אבל עלינו לקחת עליו בעלות אם ברצוננו לתפוס בעלות על חיינו.
המשפט האנליטי מדגיש את המובן מאליו, כלומר את שלל השלשלאות השקופות המצרות את צעדינו. השקשוק בשלשלאות אלה הוא התרסה קיומית והתססה פוליטית. הלוא לאיזה צורך אנו צוברים את גוף הידע הלא אנושי שאנו צוברים על העולם הלא אנושי אם לא כדי להחריבו עד היסוד? אנו מתחקים אחר חוקי המשחק שנכפה עלינו כדי להטותו לטובתנו, כדי שיום אחד יהיה בכוחנו לשחק בחוקים גופם, כדי שיום אחד המוות הראשון לא יהיה המוות האחרון וגובה העקב יהיה עומק הצעד וכיסאות יהיו עשויים בדיוק מדיבורים על כיסאות. כי אנחנו לא רוצים לחקות את העולם בשיר או להביע את עצמנו בהתעלם מהעולם שמחוץ לשיר. אנחנו רוצים שהעולם יחקה אותנו.
