הַבַּיִת מָלֵא מוּזִיקַאנְטִים.
אָבִי אִמִּי אַחִים אָחוֹת.
כָּל אֶחָד קָם מִמְּקוֹרוֹ.
כָּל אֶחָד אוֹחֵז כִּנּוֹרוֹ וְשִׁירוֹ.
גָּמְרוּ הַלֵּל – כָּל אֶחָד
שָׁב לִמְקוֹרוֹ רְחוֹקוֹ.
כִּנּוֹרוֹ לִמְקוֹמוֹ וְשִׁירוֹ.
רַק הָאֲדָמָה שׁוֹמַעַת שַׁא.
מצד אחד, "קפלה קולות", השיר שפותח את הספר בעל אותו שם, הוא שיר אבות ישורוני טיפוסי, לפחות מצד חומרי הליבה שלו; גם הוא, כרבים כמותו, אינו אלא וריאציה על אותו נושא-יסוד שעל גבו צמח עולמו השירי המאוחר של המשורר: האבל על אובדן המשפחה והצורך הבוער בבן הבכור מוכה-האשם להנציח את זכרה דרך המדיום השירי. מצד שני, בולט שיר זה כחריג בנוף הישורוני: הוא מציג חיזיון תיאטרלי פנטסטי לא שכיח, שבמסגרתו מתגלגלים בני המשפחה המתים בנגניה של תזמורת כלייזמרים המגיעה להופיע בפני הבן החי בביתו, בנגינה ובשיר.
המלה הראשונה בכותרת השיר, "קפלה", מפנה אל היידיש, שפת האם הזנוחה: קפלה = תזמורת רב-קולית, ובפרט של כלייזמרים. קפלה, כידוע, היא גם בית תפילה קטן שנבנה לזכרם של קדושים, מלכים, אצילים או תורמים שהכנסייה הייתה חפצה ביקרם, ושלרוב נקברו בתוך המבנה עצמו. שלא כבתי התפילה הציבוריים הגדולים, הקפלה אפשרה למתפלל לקיים פולחן אישי ואינטימי לצורך התייחדות עם המתים. בצירוף המלה "קולות", ה"קפלה" מספרת את הסיפור כולו: המרחב הריטואלי של זיכרון ואזכרה הופך לאולם אירועים והחלל הקר שמיועד להנצחת המתים מתמלא בצלילי חייה של המשפחה-תזמורת (בעצמה קפלה, כאמור) שהושבה לחיים. בלילת המרחבים גולשת אל תוך השורה הראשונה ומוליכה מהאינטימי לאינטימי-יותר: הקפלה, מתברר, היא לא אחרת מאשר הבית; בימת החזיונות שורצת המוזיקאנטים היא מקדשו הפרטי ביותר של הבן. זהו המרחב הטקסי שבו תיעשה "עבודת הזכרונות".
ולא די בכך. השורה הראשונה של הבית השני, "גָּמְרוּ הַלֵּל – כָּל אֶחָד", מפנה למסכת "פסחים" העוסקת, בין השאר, בסדר הקרבת קרבן פסח בבית המקדש: "יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְנִכְנְסָה כַּת שְׁנִיָּה. יָצְתָה שְׁנִיָּה, נִכְנְסָה שְׁלִישִׁית. כְּמַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה כָּךְ מַעֲשֵׂה הַשְּׁנִיָּה וְהַשְּׁלִישִׁית. קָרְאוּ אֶת הַהַלֵּל. אִם גָּמְרוּ שָׁנוּ, וְאִם שָׁנוּ שִׁלֵּשׁוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁלְּשׁוּ מִימֵיהֶם".
רמיזה זו למסכת התלמודית כורכת את החיזיון הפנטסטי בנשגב ובנורא: בנשגב, משום שהיא מחברת את החינגה הפוליפונית העממית לבית המקדש, שם שרו הלויים בעת טקסי הקרבת הקורבנות. הלהקה הגלותית קלילת-הקשת מתגלגלת בלהקה דתית חמורת-סבר המשרתת בקודש; שירת-החולין – בשירי הלל; הקפלה-בית – בקודש הקודשים היהודי. המוסיקה היא הדבק והמוליך, ומה שחיבר בין הדובר למשפחתו מחבר בתורו את המשפחה אל צור מחצבתה. ורמיזה זו כרוכה כאמור גם בנורא, משום שהיא קושרת את נגינת המשפחה הרצוחה, זו שהועלתה על המזבח כרבות אחרות כמותה, לטקס הקרבת הקורבנות במקדש, הוא זבח פסח. ועד הקדושים הוא ועד הנרצחים. אלה השרים הלל למקריבים – הועלו בעצמם על המוקד. אקורד של קדושה בלולה בקטסטרופה צונח באחת על הרוח הקלילה שהביאה איתה התזמורת עת עולה השאלה הבלתי-נמנעת, האם אפשר שהמוזיקאנטים השרופים מלווים בנגינתם את הקרבתם שלהם.
עם שגמרו את ההלל – ולא שנו – נעלמים המנגנים על כליהם ושיריהם. כל מי ש"קָם מִמְּקוֹרוֹ" שב עתה "לִמְקוֹרוֹ רְחוֹקוֹ", אי-שם בממלכת הרוחות. הקולות משתתקים כולם, זולת צליל אחד שנותר להתנגן: "רַק הָאֲדָמָה שׁוֹמַעַת שַׁא". שוב היידיש, שלה שמורה זכות המלה האחרונה כשם ששמורה לה זכות המלה הראשונה. "שא" ביידיש משמעותה הס, שקט. מהיכן נלחש ההס הפרדוקסלי הזה, צלילה של הדממה, ומדוע רק האדמה יכולה לשמוע אותו? זו הפעם הראשונה בשיר שעניין השמיעה מוזכר – רגע לפני הסוף ודווקא אחרי שהמוסיקה גוועה, דווקא אחרי שלא נותר עוד בעצם מה לשמוע. הרגע הזה חושף את האמת הנוראה ששירת ישורון מתעמתת איתה פעם אחר פעם: כל מה שנשאר מצלילי העולם שאבד – מאינספור הקולות שאכלסו אותו ומאינספור האנשים ששרו בו את שירת חייהם – הוא קולו של השקט, המשייט, עקר וחלול, על פני האדמה. ההברה הפתוחה שחותמת את השיר מאפשרת לצליל הזה להימשך לבדו באין מפריע, שר א-קפלה.
הפער בין המוסיקה שפתחה את השיר לבין קולה של הדממה שחותם אותו הוא הפער הבלתי נסבל בין מה שיכול היה להיות לולא אבד לבין מה שישנו. הוא מומחש דרך הסימטריה המעוותת שהשיר מייצר, ושמוכמנת בתוך המבנה המהודק של שני בתים בני ארבע שורות כל אחד: השורה השנייה של הבית הראשון עומדת כנגד השורה הראשונה של הבית השני; השורה השלישית של הבית הראשון – כנגד השורה השנייה של הבית השני; והשורה הרביעית של הבית הראשון – כנגד השורה השלישית של הבית השני. אנו נשארים אפוא עם הצמד האחרון, זה שמורכב מהשורה הראשונה בבית הראשון ומהרביעית והאחרונה בבית השני: "הַבַּיִת מָלֵא מוּזִיקַאנְטִים" ו"רַק הָאֲדָמָה שׁוֹמַעַת שַׁא". העימות של שתי השורות הללו מביא את הדיסוננס, שהצמדים הקודמים החלו בבנייתו, לשיאו. האוטופיה שאיתה פתחנו מסתיימת במפח נפש. מה שראשיתו בתנופה גדולה, במְלאוּת ויטאלית ושמחה, אחריתו בחבטה מהדהדת אל קרקע המציאות, אל האדמה שבה קבורים המוזיקאנטים ששוב לא ישמיעו צליל לעולם.
בסופו, השיר מותיר אותנו עם ה"מנגינה" היחידה שאיננה תולדה של זיכרון והיזכרות, שאיננה מעשה דמיון אלא מה שנמצא כאן ועכשיו, על כל כובד משקלו. זה גם הרגע שבו הקירות המגוננים מתפוגגים והמרחב נפרץ ומאבד את מובחנותו: לא עוד קפלה, לא מקדש ולא בית אלא אדמה – קרה, רחבת-ידיים, שוממה.
הפרלמוטרים לא ילוהקו יותר בשירת ישורון לשיר ולנגן בפני הבן, אבל הם יוסיפו להופיע פעם אחר פעם, באינספור מחזות אבסורדיים אחרים, דובבים מגרונו של זה שנשאר: "כָּל מַה שֶּׁאֲנִי אֹמֵר בָּנֻי עַל אַבְּסֻרְד. / כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לִי הֻא אִמִּי וְאָבִי וְאֲחֹתִי / וְאֶחָי".