"כל זה הוא רק הזיה אבל הזיה זה כל מה שיש", כתב חזי לסקלי באחת מביקורות המחול שלו. "מכאן הדרך קצרה לקביעה תקפה במידה זהה: מציאות היא כל מה שיש. ואם נעשה כמה קיצורי דרך חצופים במיוחד, נגיע לקביעה: אומנות היא הכול ובבואת הכול הזה בעת ובעונה אחת. ואז נהפוך על פיו בקלות יתרה את המשפט Art is about life, ונקבל Life is about art, משפט שצץ במוחי זמן קצר לאחר ההופעה ושרק עתה אני מתחיל לעמוד על טיבו".
לסקלי נמנה עם גדולי המשוררים בדורו, ועם אחרוני משוררי "הזרם המרכזי" בשירה העברית – זה הקיומי – רגע לפני נפילתה תהומה. בערך ממותו חדלו לשאול "מה אני" והחלו לשאול "מי אני"; חדלו להזות והחלו להזות שאכן ישנה מציאות המנותקת מכל הזיה. בימים אלה אנו מציינים 30 שנה ללכתו הרבה בטרם, וזאת הזדמנות לחזור ליוצר החדשן הזה (שהרי יצר בכמה סוגות ובכמה אומנויות, לא רק בשירה), להעשיר וסתם להזכיר את מורשתו.
נקל למצוא שירים של לסקלי שלא פורסמו, שכן המשורר גנז את רוב מה שכתב עד לצאת ספרו הראשון 'האצבע' ב־1986, כשהיה כבר בן 34. המעיין בעיזבון לסקלי יפגוש מבקר חריף, שכתב "מבוטל" ו"נפסל" על קובצי שירה שלמים שבדיעבד לא התאימו לפואטיקה המאוחרת שגיבש. מאיר ויזלטיר כיבד את ההקפדה היתרה הזו כשכינס את כל שירי לסקלי ('באר חלב באמצע עיר', עם עובד 2009) ולא כלל אלא מתי מעט גנוזים וטיוטות בסוף הספר, ובכוונתי לכבדה גם כאן. אכן אין טעם להציף את הקורא בשירים בוסריים או חלקיים, וכך לקלקל או לדלל את מעין יצירתו.
הילקוט הזעיר שלפניכם לוקט אפוא מפנינים שנתפזרו ואבדו בדרך: שיר, סיפור, מסה ותרגום (?), שפורסמו או נשלחו לפרסום בעיתונים ובכתבי עת, ומסיבות טכניות לא נכללו בכרך 'באר חלב באמצע עיר'. יוצאת מכלל זה היא טיוטת שירי "האקדח", שלסקלי עצמו פסל באיקס גדול ובמילה "מבוטל" – וטעה. השירים נפלאים.
תודתי נתונה לאנשי מכון גנזים המוסיפים לעמוד על משמר אוצרותינו, לאלון אלטרס שהסב את תשומת ליבי לקטע המבריק "תסמונת איקרוס" ולמאיה גורדון שהעניקה לי את הזכות להביא את הדברים.
עודד כרמלי
מרק ירקות
סיפור קצר ששלח לסקלי לפרסום ב־15.10.1971, בצירוף הפתק:
"עורך נכבד!
למכתב זה מצורף סיפור והייתי רוצה שתקרא אותו. ואם יישא חן בעיניך הייתי רוצה שיפורסם.
בתודה מראש,
חזי לסקלי
רח' כצנלסון 45
גבעתיים"
הסיפור לא פורסם, והוא מובא כאן הן בשל כוחו ומקוריותו – במרכז העלילה עומדת במיה! – הן בשל מקומו במכלול יצירת לסקלי: הפואמה 'גב' לבנברג' פותחת את ספר ביכוריו 'האצבע', שקדם לו קובץ גנוז בשם 'מרק'. והנה כאן בסיפור שלפנינו, הגב' לבנברג אוכלת מרק!
לדקלה
בחדר האוכל של פנסיון 'גלים' מוגש מרק ירקות. לשווא תחפש פה מרק צבים.
היום יום רביעי והמלצר עם המכנסיים ההדוקים מגיש מרק ירקות לגב' לבנברג. היא מביטה במרק. הכף שקועה בתוך הנוזל הסמיך, רק קצה החרטום בולט החוצה ונראה כאילו חוט כסף מעוקל צף בתוך המרק. בתנועה מבהילה בעדינותה היא גורמת לחוט הכסף להיעלם במצולות המרק, אבל במקומו עולה כף נירוסטה גדולה שקרקעיתה מתחילה להשחיר.
בתוך הכתם מעורר החשש נחה לה במיה. גב' לבנברג מנסה להוליך את הבמיה על מסילת הנירוסטה המוליכה אל היד. אבל משהו עוצר אותה עוד במבוא המסילה. הבמיה היא חיה קטנה, לבטנה צמודות רגליים זעירות עם ציפורניים בלתי־נראות או כריות המפרישות נוזל צמיג. גב' לבנברג מנסה לכוון את החיה הקטנה אל המסילה אבל החיה הארורה מסרבת להיפרד מקערת הכף.
בתנועה חדה משנה הגב' לבנברג כיוון והבמיה מחליקה אל מה שהיה פעם חוט הכסף. על החוט היא משתהה, מעיניה המיקרוסקופיות נשקף פחד – קפיצה ממקפצה גבוהה ומפוקפקת זו עלולה להביא נזק בל־ישוער לזימיה הירוקים (אותו חספוס שאנו מרגישים בהחליק אצבעותינו על עורה). הבמיה נשמטת נוגעת בפני המרק, מתיזה מספר נתזים זעירים ושוקעת.
גב' לבנברג נרגעת. כשהרכבת הטרנס־אירופאית עברה דרך מנהרה חדשה אשר תוכננה על ידי צמד הארכיטקטים הנודעים האחים מאירהוף (מנהרה המצהילה אותך ביופיה, מדהימה אותך בדייקנותה), הבחינה באור עמום בכתריסר חיות משולפחות שכמותן לא ראתה אף פעם. הן היו צמודות ברגליים זעירות עם ציפורניים בלתי־נראות או בכריות המפרישות נוזל צמיג אל קיר החיים האלגנטי.
עיקשותן וחושן האסתטי של חיות בלתי־מוכרות אלו התפיחו בחזה של הגב' לבנברג את החשש כי הנה ברגעים אלה ממש נתגלה לעינינו זן חדש של חרקים אשר ברבות הזמן עלול להוות תחרות קשה ואפילו מסוכנת למוח האנושי. סירובה של חיית המרק להחליק לאורכה של המסילה אשר גבולותיה היו מעוטרים בטרפזים קטנים מלאי־חן, הורה בבירור כי היא נעדרת כל חוש אסתטי מטוב ועד רע. אבל עיקשותה יצרה את החשד כי היא ניחנה באינסטינקטים טבעיים, ויותר מזה אולי בכל זאת יכלה לבחור בין שני מצבים נתונים כשתנועותיה הנמרצות של גב' לבנברג הן גורלה התלוי לה מלמעלה.
בכל זאת לה היה שיעורו של חשש זה כשיעור החשש שתפח במנהרה של האחים מאירהוף. גב' לבנברג שומעת קול ענברי עולה מן התהום. תחתית הכף נוקשת במשהו. אגדה חושבת גב' לבנברג, זו אגדה. הכפית מגששת עד שהיא מוצאת חפץ קטן. כשנשטף ממנו הנוזל הצבעוני מתגלה לעיניה המופתעות של גב' לבנברג שבר זכוכית. היא כועסת ורוצה לקרוא למלצר עם המכנסיים ההדוקים. אבל החפץ פשוט ומושלם, כמעט אכזרי, והיא תוחבת אותו לתוך נרתיקה.
שוב פעם חוט הכסף, ואז עולה בגורל פרוסת קישוא. גב' לבנברג חשה בדחיפותו של הצורך להתעמר בדבר הזה, שהוא ללא כל ספק רק צורה חסרת רוח חיים. עובדה זו נעלה מכל חשד. גב' לבנברג מטילה את הפרוסה על דופן הצלחת ובעזרת צידה של הכף חוצה את הפרוסה ויוצרת שני חלקים, האחד קצהו קעור והשני קמור. היא מנסה לדחוף חתיכה אחת אל רעותה, מתעקשת ליצור שנית את השלמות שהופרה עקב התערבותה האנושית.
יללה
שיר שפרסם לסקלי במוסף הספרותי 'משא' ב־25.5.1973. כאן מובא נוסח מעט שונה מתוך העיזבון, שנבדל בהדגשות בשורה השנייה ובשינויי פיסוק קלים.
הבית השני, "אני רוצה לומר מילה שהיא עפר", נקרע משום מה מהשיר ונדפס לבדו בחטיבת הגנוזים והטיוטות של הקובץ 'באר חלב באמצע עיר'.
אֲוִיר זוֹרֵם וּמַיִם סוֹעֲרִים
מִיקִי מָאוּס וּמֶרְלִין מוֹנְרוֹ.
אֵיכְשֶׁהוּ הַכֹּל קָשׁוּר בְּחוּטֵי יְלָלָה.
לֹא מוּפָז הַדָּם הַשָּׁט,
וְלֹא הוֹפְכוֹת פִּסּוֹת לִבִּי
זָהָב.
בָּשָׂר נִסְמָךְ, בָּשָׂר נוֹפֵל.
עֵינֵי הַמָּוֶת הַמַּבִּיטוֹת בָּנוּ
הֵן
עֵינֵי הַמָּוֶת הַמַּבִּיטוֹת בָּנוּ
שׁוּם דָּבָר מִלְּבַד
עֵינֵי הַמָּוֶת הַמַּבִּיטוֹת בָּנוּ.
אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר מִלָּה שֶׁהִיא עָפָר.
אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר מִלָּה שֶׁהִיא אוֹר מִתְפַּלֵּשׁ.
אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר מִלָּה שֶׁהִיא מִקְוֵה מַיִם
בְּתוֹךְ עָנָן שָׁחֹר.
… מִמָּסַךְ אוֹר יְקָרוֹת
בָּאִים אֵלֶיךָ הַגָּרָאזִ'ים הָאֲבוּדִים וּבִקְתוֹת הַחֵמָר.
גְרֵטָה הִיא קוֹסֶמֶת שֶׁל תֵּשַׁע מַעֲרָכוֹת,
אֲבָל אֵיפֹה נְעוּרֶיהָ, וְאֵיפֹה הִיא.
אֲוִירוֹנֵי מַיִם עִם אֶפְשָׁרוּיוֹת טִיסָה שֶׁל שׁוֹשַׁנּוֹת דּוֹאוֹת.
דְּבָרִים נִפְלָאִים.
בָּתֵּי הַמִּטְבָּחַיִם שֶׁל הַנְּשָׁמָה.
כַּלְבֵי גִּשּׁוּשׁ
עִם יֻמְרוֹת שֶׁל
מַלְאָכִים
עִם נִרְדָּפוּת שֶׁל
יְהוּדִי
וְעִם פַּחַד שֶׁל
אֲנָשִׁים.
האקדח
המחזור "עשרים ואחד שירים קצרים או האקדח" הוא משיאי 'האצבע', והוא כולל כמה משיריו האהובים והנודעים ביותר. אך בעיזבון המשורר ישנה מחברת חומה ובה לא פחות מ־85 שירי אקדח: את כל השירים שפרסם המשורר (בשינויי נוסח קלים) – לצד 64 שירים שפסל. בעיני כותב שורות אלו, השירים הפסולים הם אוצרות, וחלקם אף עולים על השירים שנבחרו לספר. כך או כך, המחזור המלא מספק הצצה למעבדה הסמנטית הייחודית של לסקלי.
יצוין כי את שורות השירים "אתה ציפור על ענף" ו"אפילו לאקדח קטן" שיבץ המשורר בשיר בשם "ציפור על ענף". גם את השיר הזה גנז, אך הוא נכלל בחטיבת הטיוטות והגנוזים של 'באר חלב באמצע עיר'.
*
בָּאָרוֹן יֵשׁ אֶקְדָּח.
בָּאָרוֹן יֵשׁ עוֹד כָּל מִינֵי דְּבָרִים.
*
הוֹ כַּמָּה אַכְזָר הוּא הַלֵּב הַפּוֹעֵם.
הוֹ כַּמָּה אַכְזָר הוּא הַלֵּב הַדּוֹמֵם.
*
הַצְּלִילִים שֶׁאֲנִי אוֹהֵב מַשְׁמִידִים אוֹתִי.
*
אִישׁ קָטָן בִּמְיֻחָד
יָכוֹל לִרְכֹּב עַל אֶקְדָּח
כְּמוֹ עַל סוּס,
סוּס שָׁחֹר.
*
אֲנָשִׁים עֲיֵפִים בִּמְיֻחָד
קוֹנִים לִפְעָמִים אֶקְדָּח
בִּמְקוֹם כַּדּוּרֵי שֵׁנָה.
*
בַּמָּקוֹם בּוֹ נִגְמֶרֶת הָעֲרָבָה
וּמַתְחִיל הַמִּדְבָּר
(מָה אֲנִי מְדַבֵּר)
יֶשְׁנוֹ מְקוֹם מַחְבּוֹא.
*
זֶהוּ אֶקְדָּח יָפֶה וְקָטָן
זֶהוּ אֶקְדָּח שֶׁנּוֹתְנִים בְּמַתָּנָה
זֶה שֶׁנּוֹתֵן אוֹתוֹ הוֹלֵךְ
וְזֶה שֶׁמְּקַבֵּל אוֹתוֹ
נִשְׁאָר לְבַד בַּבַּיִת
וְלֹא יוֹדֵעַ מָה לַעֲשׂוֹת.
*
רָאִיתִי אֶקְדָּח יוֹרֶה.
הָאִישׁ שֶׁעָמַד לְיָדִי הִתְקַפֵּל קְצָת
וְנָפַל.
אָז אֲנִי שׁוֹאֵל
בִּשְׁבִיל מָה לִירוֹת
אִי אֶפְשָׁר לְקַפֵּל קְצָת וּלְהַפִּיל?
*
אָמַרְתִּי לוֹ
תִּקְנֶה אֶקְדָּח וְגָמַרְנוּ.
*
הוֹלֵךְ אִישׁ אֶחָד עִם אֶקְדָּח
וְהוֹלֵךְ אִישׁ אֶחָד בְּלִי אֶקְדָּח
בְּמָקוֹם אַחֵר צוֹמֵחַ אֵיזֶה עֵץ.
*
זֶה לֹא בְּדִיּוּק הָאֶקְדָּח הֲכִי מֻשְׁלָם
שֶׁרָאִיתִי בַּחַיִּים שֶׁלִּי
אֲבָל הָאֶצְבַּע לֹא תִּשָּׁאֵר
עוֹד קָרָה לְעוֹלָם.
*
אֶקְדַּח צַעֲצוּעַ מְקוֹמוֹ בְּאַרְגַּז
הַצַּעֲצוּעִים אוֹ
עַל הָרִצְפָּה.
אֶקְדָּח אֲמִתִּי
שָׂמִים בַּמְּגֵרָה
תָּמִיד אֵיזֶה חֲתִיכַת מְגֵרָה מְשַׁעֲמֶמֶת
עִם קְצַת אָבָק וְכַמָּה מִכְתָּבִים טִפְּשִׁיִּים.
*
אֶת הָאֶקְדָּח הוּא
מַחְבִּיא בְּתוֹךְ כִּכַּר לֶחֶם
וְאֶת הַלֶּחֶם הוּא מַטְבִּיעַ בַּנָּהָר.
*
הַיּוֹם הָרַגְתִּי מִישֶׁהוּ
מָחָר אֲנִי אֶהֱרֹג מִישֶׁהוּ.
כְּשֶׁאֲנִי מִסְתַּכֵּל עַל הֶעָתִיד שֶׁלִּי
אֲנִי מְפַהֵק
מְשַׁעֲמֵם, וְלֹא קוֹרֶה כְּלוּם.
*
טוֹב אָז הֵבֵאתִי לוֹ אוֹתוֹ
וְאָמַרְתִּי לוֹ
קַח אוֹתוֹ וְלֵךְ
וּמֵאָז לֹא רָאִיתִי אוֹתוֹ יוֹתֵר.
*
שֵׁנָה טוֹבָה יוֹתֵר מֵאֶקְדָּח
מִתְרַגְּלִים לְכָל דָּבָר.
*
אִם לֹא הָיָה לִי אֶקְדָּח
בֶּטַח הָיִיתִי מִתְאַבֵּד כְּבָר
מִזְּמַן.
*
אֶקְדָּח מִינִיאָטוּרִי
הוּא יָפֶה וְלֹא שִׁמּוּשִׁי
אֶפְשָׁר לִתְלוֹת אוֹתוֹ עַל הַקִּיר
וּלְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ כְּמוֹ בִּתְמוּנָה.
*
הוּא מְשַׂרְטֵט עִגּוּל
מֵנִיחַ אֶת הָאֶקְדָּח בְּמֶרְכָּזוֹ
וּמִסְתַּכֵּל סְבִיבוֹ.
*
הָאֶקְדָּח הַזֶּה הָיָה מִסְתַּדֵּר
טוֹב בְּתוֹר צִפּוֹר
עָף וְיוֹרֶה.
*
רָאִיתִי אֶקְדָּח עִם מַשְׁתִּיק קוֹל
אֶקְדָּח עִם מַשְׁתִּיק קוֹל.
*
הָאִשָּׁה הַזֹּאת
שָׁוָה אֶקְדָּח בַּבֶּטֶן
וְשִׁיר בִּלְתִּי נִתָּן לְתִרְגּוּם.
*
יֶלֶד אֶחָד עִם אֶקְדָּח
שָׁר שִׁיר עֶרֶשׂ לְאִמָּא שֶׁלּוֹ
אִמָּא אַחַת עִם אֶקְדָּח
שָׁרָה שִׁיר עֶרֶשׂ לְאַבָּא שֶׁלָּהּ
אִישׁ אֶחָד עִם אֶקְדָּח
שָׁר שִׁיר עֶרֶשׂ לַכֶּלֶב שֶׁלּוֹ.
*
אֶקְדָּח בִּתְעָלַת מַיִם
מַאֲמִין בִּסְפוֹגִיּוּתָהּ שֶׁל הָאֲדָמָה
וּבְיֵאוּשׁוֹ וְקַמְצָנוּתוֹ שֶׁל זֶה שֶׁאִבְּדוֹ.
*
אִישׁ עִם אֶקְדָּח
אִישׁ בְּלִי אֶקְדָּח
אֶקְדָּח בְּלִי אִישׁ
אִישׁ בְּלִי אֶקְדָּח
אִישׁ בְּלִי אִישׁ.
*
אִם מִפְלֶצֶת בַּעֲלַת שִׁבְעָה רָאשִׁים
הָיְתָה נִצֶּבֶת בַּשַּׁעַר
הָיִיתִי נִכְנָס
אֲבָל הַשַּׁעַר הַפָּתוּחַ
מַפְחִיד אוֹתִי.
*
הָאֶקְדָּח, הַשֶּׁלֶג, הַשִּׂיחַ הָרוֹטֵט.
*
An English pistol
*
הַשּׁוֹפֵט תָּמִיד מְזַכֶּה אֶת הָאֶקְדָּח.
שׁוֹפֵט תָּמִים.
*
אַשְׁרֵי הָאֶקְדָּח שֶׁהִצִּית לְבָבוֹת.
*
מַתֶּכֶת עִוֶּרֶת
שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה דָּבָר,
מַתֶּכֶת מְסֻנְוֶרֶת.
*
הַמִּשְׁקָפַיִם הַכֵּהִים,
הָאֶקְדָּח,
הַמִּשְׁקָפַיִם הַכֵּהִים מִדַּי לְטַעֲמִי.
*
סֵפֶר מְשַׁעֲמֵם, שַׁמְפּוּ לְשֵׂעָר שָׁמֵן, עֵט פַּרְקֶר,
שָׁעוֹן, אֶקְדָּח.
*
שֶׁיֵּדַע לוֹ בַּפַּעַם הַבָּאָה
וְלֹא יִתְחַצֵּף.
*
בְּלִי אַהֲבָה אִי אֶפְשָׁר
גַּם בְּלִי אֶקְדָּחִים וְחֶמְאַת בָּטְנִים
אִי אֶפְשָׁר.
*
לאיאן רוג'רס
הָיִיתִי יוֹרֶה בְּךָ
אַתָּה צִפּוֹר עַל עָנָף
אֲבָל אֵינֶנִּי סוֹבֵל גַּסּוּת אוֹ
חֹסֶר נִימוּס.
*
הָרֵיקָנוּת הַשְּׁקוּפָה (שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת דַּרְכָּהּ)
הוֹלֶכֶת וְנִמְהֶלֶת בְּרֵיקָנוּת אַחֶרֶת, אֲטוּמָה.
הָרְאִיָּה, הָרְאִיָּה שֶׁכֹּה הֶעֱרַצְנוּ
מַתְחִילָה לְהִתְמוֹטֵט כְּמוֹ בִּנְיַן קְלָפִים.
אִם נִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאֶקְדָּח
לֹא נַחְזִיר לְעַצְמֵנוּ אֶת הַשְּׁקִיפוּת הָאֲבוּדָה
וְאֶת אֵפֵקְט הָאֲטִימוּת הָאָמָּנוּתִי הַמְּפֻרְסָם
לֹא נַצְלִיחַ לְחַקּוֹת עוֹד.
*
בְּנֶשֶׁף הָרִקּוּדִים
מְשַׁקְשְׁקִים הָאֶקְדָּחִים בַּחֲרִיטֵי הַנָּשִׁים
כְּמוֹ כֶּסֶף מְפֻחָד וְאֵלֵגַנְטִי.
*
הָיָה לוֹ אֶקְדָּח לָבָן
וּפָנִים שֶׁלֹּא שׁוֹכְחִים.
*
בְּאַחַד הַבָּתִּים נִשְׁמַע
הַצְּלִיל הַמֻּכָּר
סַפַּת הַמֶּשִׁי הַכְּבֵדָה
רָאֲתָה אֶת הַמָּחוֹל הָאִטִּי
לַמְרוֹת (כְּפִי שֶׁכְּבָר יָדוּעַ לְרַבִּים מֵאִתָּנוּ)
שֶׁסַּפּוֹת מֶשִׁי כְּבֵדוֹת אֵינָן בַּעֲלוֹת
שְׂדֵה רְאִיָּה רָחָב בְּהַרְבֵּה מִזֶּה
שֶׁל חֲפַרְפֶּרֶת יְרוּיָה.
*
יֵשׁ לוֹ מִשְׁפָּחָה גְּדוֹלָה
אֲפִלּוּ לְאֶקְדָּח קָטָן אֵין מָקוֹם בְּמִשְׁפַּחְתּוֹ.
*
אֶקְדָּח לֹא מֵטָאפוֹרִי.
*
אֶקְדַּח מַיִם שָׁקוּף
אֲנִי רוֹאֶה דֶּלֶת.
*
רָאִיתִי אֶקְדָּח
קָנִיתִי אֶקְדָּח
יָרִיתִי בְּאֶקְדָּח.
*
לְדוֹד שֶׁלִּי יֵשׁ אֶקְדָּחִים שְׁנַיִם
לְדוֹד שֶׁלִּי יֵשׁ מַרְתֵּף בְּגִבְעָתַיִם
לְדוֹד שֶׁלִּי חַיִּים.
*
אֶקְדָּח חֲסַר פְּנִיּוּת.
אָדָם מְיֻתָּר.
*
הָאֶקְדָּח שֶׁלִּי אוֹהֵב אֲנָשִׁים.
*
אַהֲבַת הָאֶצְבַּע לַהֶדֶק.
*
הַקָּלִיעַ שָׁר אֶת שִׁירוֹ הַקָּטָן
בָּאֲוִיר. שִׁיר בְּלִי חָכְמוֹת.
*
לתמי גטר
קַוֵּי מִתְאָר שֶׁל אֶקְדָּח דִּמְיוֹנִי.
*
יֵשׁ לִסְחֹט אֶת הַהֶדֶק
וְאַחַר כָּךְ לְדַבֵּר.
*
נַעֲרִי, הָרַקָּה שֶׁלְּךָ מַבְהִיקָה
בְּמַרְאָה צְעִירָה זוֹ אֲנִי רוֹאֶה
בָּבוּאַת אֶקְדָּח מַבְהִיק בְּמַרְאָה זוֹ
אֲנִי רוֹאֶה בָּבוּאַת אֶקְדָּח מַבְהִיק וְכוּ'.
*
אֵינֶנִּי רוֹאֶה שׁוּם תִּקְוָה בִּנְשִׂיאַת
אֶקְדָּחִים אוֹ בִּכְתִיבַת שִׁירִים.
*
הַפַּעַם הָאֶקְדָּח מְכֻוָּן נֶגְדֵּנוּ
נֶגֶד בְּשָׂרֵנוּ הַחַם
נֶגֶד עוֹרְקֵינוּ הַפּוֹעֲמִים
נֶגֶד אֱמוּנָתֵנוּ
הַמְּגֻחֶכֶת בְּמָה שֶׁקָּרוּי חַיִּים.
אָנוּ אוֹמְרִים: אֶקְדָּח זֶה הִנּוֹ
אַבְּסוּרְדִּי
וְאָנוּ בְּטוּחִים כִּי בְּמִשְׁפָּט
זֶה הַמֻּרְכָּב מֵאַרְבַּע מִלִּים
בִּטַּלְנוּ אֶת הָאִיּוּם.
*
אֲנִי מְחַלֵּק עֵטִים (זוֹלִים) אֶקְדָּחִים
וּמַגָּבוֹת
כָּל זֶה שִׁמּוּשִׁי.
*
הָאֶקְדָּחִים אוֹזְלִים בִּמְהִירוּת מִן הַחֲנוּיוֹת
הַמּוֹכְרוֹת מִתְפַּלְּצוֹת
הָעִיר הַזֹּאת מַסְרִיחָה.
*
אֶקְדָּח לָבָן.
נוֹי וְאַהֲבָה
שְׁלֵמוּת וְרִקָּבוֹן.
*
יֵשׁ לוֹ כַּדּוּר בָּרֹאשׁ
לְפָחוֹת זֶה.
*
שִׁירַת הַבַּרְבּוּר שֶׁל הָאֶקְדָּח
שִׁירַת הָאֶקְדָּח שֶׁל הַבַּרְבּוּר
שִׁירַת הָאֵלִים וְהַיָּפֶה, הַקָּשֶׁה
וְהָרַךְ הַמְּיֻתָּר וְהַמְּיֻתָּר.
*
לִבְנִי יֵשׁ אֶקְדָּח צִבְעוֹנִי
הַיּוֹרֶה נִיצוֹצוֹת
כַּמָּה זֶה מְשַׂמֵּחַ אֶת לִבּוֹ
כַּמָּה זֶה מְשַׂמֵּחַ אֶת לִבִּי.
*
אֵינֶנִּי רוֹאֶה דָּבָר
אֶקְדָּח
אֵינֶנִּי שׁוֹמֵעַ דָּבָר.
*
סוֹד כָּמוּס.
*
הָרָעָב, הָרָעָב
הַשֹּׂבַע הַחֶלְקִי, הֶעָלוּב.
*
בְּשִׁעוּר זֶה נִלְמַד
עַל הַלֹּעַ הַלֹּעַ הַלֹּעַ.
*
לְבַטֵּל אֶת הַיֵּשׁ
לִצֹּר אַיִן.
*
בְּגִלְגּוּלוֹ הַקּוֹדֵם הָיָה
אֶקְדָּח זֶה פֶּרַח בַּעַל רֵיחַ
עַכְשָׁו הוּא פֶּרַח חֲסַר רֵיחַ.
*
אֶקְדָּח אוֹ מְחַק.
*
אַתָּה מְחַסֵּל אֶת הָעֵסֶק
וְנוֹסֵעַ לְמָקוֹם אַחֵר.
*
הָעֵינַיִם כָּלוֹת, הָעֵינַיִם
בּוֹעֲרוֹת.
*
בְּמָחוֹל זֶה הָרַקְדָנִים נוֹפְלִים.
*
הָאֶקְדָּח הַזֶּה עוֹשֶׂה לִי חֹר בָּרֹאשׁ.
*
לתמר גטר
לְשַׂרְטֵט צְלָלִית שֶׁל —- בְּגִיר לָבָן עַל לוּחַ יָרֹק
וְלִמְחֹק אוֹתָהּ מִיָּד בִּסְפוֹג לַח.
*
אֶקְדָּח חֲסַר שְׁאֵלוֹת
אֶקְדָּח חֲסַר תְּשׁוּבוֹת.
*
נוּ, טוֹב, אָז
אֵין בְּרֵרָה.
*
זֶהוּ שֶׁקֶר יָפֶה
אִם תִּירֶה בּוֹ
תְּחַסֵּל אֶת הַשֶּׁקֶר
וְאֶת יָפְיוֹ תַּנְצִיחַ.
יֹפִי זֶה יְהַוֶּה עֵד נִצְחִי
לְאַכְזָרִיּוּתְךָ וְטַעַמְךָ הַטּוֹב.
*
הַיָּד רוֹעֶדֶת.
הַיָּד מְחַיֶּכֶת.
*
עוֹלָה לְנֶגֶד עֵינַי הַתְּמוּנָה
שֶׁל צוּק מַרְהִיב הַמַּשְׁקִיף
אֶל עֵמֶק שׁוֹמֵם
הַצּוּק הִנּוֹ גְּזַר דִּין אוֹ אֶפְשָׁרוּת.
*
הָאֶקְדָּח הַזֶּה מְדַבֵּר שְׁטוּיוֹת
אֵינֶנִּי מַסְכִּים עִם אַף מִלָּה שֶׁלּוֹ.
*
זֹאת אֵינֶנָּה הַשְׁעָרָה פְּרוּעָה
זֹאת הַבְטָחָה פְּרוּעָה.
*
עָשִׂינוּ זֹאת שׁוּב:
נֻצַּחְנוּ.
*
קָנִיתִי אֶקְדָּח שֶׁלֹּא יוֹרֶה וְלֹא שָׁר
בִּשְׁבִיל מָה לִי אֶקְדָּח שֶׁלֹּא יוֹרֶה וְלֹא שָׁר
מְשׁוֹרֵר יָרוּי הוּא דָּבָר סַר טַעַם וְקַר
קָנִיתִי אֶקְדָּח חָכָם שֶׁיּוֹדֵעַ מָה טוֹב וּמָה
מַר
מִבְּחִינָתוֹ אֲנִי גָּמוּר:
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ לְהַבְחִין בֵּין הַמַּעֲיָן הַזַּךְ
לַנַּחַל הֶעָכוּר.
*
הַלַּיְלָה הוּא לֹעַ שֶׁל אֶקְדָּח
אֶל תּוֹכוֹ אָנוּ מַבִּיטִים
בְּקֵהוּת וּבְטִמְטוּם
אַחֲרֵי שֶׁנּוֹרֵינוּ.
*
הַלַּיְלָה הוּא גַּנָּב גָּדוֹל!
הַלַּיְלָה הוּא גַּנָּב גָּדוֹל!
הוּא גָּנַב לָנוּ אֶת הַמַּרְאוֹת
וְאֶת בְּהִירוּתָם.
*
אֲנִי רוֹאֶה
אֲנִי יוֹרֶה
אֲנִי מְהַסֵּס
אֵינֶנִּי מְהַסֵּס.
*
אֶקְדָּח יָפֶה.
תסמונת איקרוס
מסה קצרה ומזהירה שכתב לסקלי לשנתון מחול בישראל 1982, ובה ניסח את האידאל שלו במחול ובכלל.
הרקדנית והכוריאוגרפית האמריקאית טרישה בראון העלתה בזמנו רעיון לכוריאוגרפיה, שלא בוצעה מעולם – רקדנית לבושה בטוטו תיסע בג'יפ, תעצור, תרד ותחליף צמיג. את הבלט המכאני הזה הייתי מעדיף לראות בשינוי קל אחד בלבד: הרקדנית לא תהיה לבושה בטוטו, אלא בבגד יומיומי. האלמנט הפארודי, המחאתי, האנרכי יעלם, ומה שייוותר יהיה מחול רֶדי מֶייד, פשוט ומורכב כאחד.
לפני מספר שנים הגשתי למועצה לאומנות של עיריית אמסטרדם הצעה לפרויקט. רקדנית תנסה לרקוד במשך יממה אחת כל תנועה רצונית המתבקשת מפעילותה היומיומית. כשאמרתי לרקוד, לא התכוונתי למתוח, לסגנן, להגזים את תנועת צחצוח השיניים, בחישת הסוכר בתה, רכיסת החזייה, טריקת שפופרת הטלפון, החיטוט באף, גריבת הגרביים, אלא לעשותם כפי שהם נעשים מדי יום ביומו, כשהפעם נוספת לפעולות החצי מכאניות מודעות מוחלטת. ההנחה (שלא נבדקה) הייתה, שמודעות כזאת תסגנן את תנועת הרקדנית, מבלי שיהיה צורך בלחץ פנימי או חיצוני בצורת פקודה המצווה: "סגנני!"
מן המודעות הראשונית, הטריוויאלית, תצמח מודעות מורכבת יותר. התנועה, בדומה למשתנה של מרסל דושאן, תנותק מהרקע היומיומי שלה. לאחר הניתוק מן הרקע תנותק התנועה מהפונקציה שהיא ממלאת. תכלית התנועה תהיה תנועה, הבודקת את תכליתה של התנועה, הבודקת את תכלית עצמה. הרקדנית תשתעל לא כדי להיפטר מגירוי בקנה הנשימה שלה, תשב לא כדי לנוח ותלך לא כדי להגיע.
המחול האוטופי, כפי שאני מתאר אותו לעצמי, יתנתק מתסמונת איקרוס, האופיינית כל כך למחול הקלאסי והמודרני. המחול הקלאסי מנסה ליצור אשליה של קלילות, המתעלמת כביכול מחוקי הגרביטציה. המשטח עליו אנו נעים כל ימינו, המונע בעדנו מליפול אל תוך תהום בלתי מוכרת, אינסופית, הוא בעיני הקלאסיציסטים בבחינת רע הכרחי, שיש להתכחש לו בנימוס אריסטוקרטי צונן, עד כמה שאפשר. השאיפה היא להינתק מ"קרקע המציאות" וכל המשתמע מצירוף רב משמעי זה. ואם לא להינתק ממנה אז לפחות להפוך את קיומה למעודן ושברירי עד כי אפשר יהיה לטעון, כי היא זו הזקוקה למגע בהונותיו של הרקדן כדי להוכיח את קיומה ולא להפך.
יוצרי המחול המודרני מתנים אהבים עם המשטח הדומם והמגביל שלא זקוק כלל לאותות האהבה שלהם. המשטח אינו שואף "להתמזג" עם הזרים אחוזי התזזית האלה. שם העצם "שאיפה" אינו קיים כלל במילונו. למעשה אין הוא זקוק כלל למילון כדי "להיות". השאיפה לעוף החוצה ופנימה היא מנת חלקם של בני האנוש החסרים את היכולת האמיתית לעשות כן.
לפני מספר שנים צפיתי בהופעה מרתקת של רקדנית וכוריאוגרפית אמריקאית בשם פרקאי, המשתייכת לזרם המחול הפוסט מודרני. חלק מהריקוד שלה היה מורכב מקפיצות התאבדות, שבהן הוטח גופה אל רצפת האבן של אולם ההופעות. "האח!" אמרת לעצמי, "הנה אחת שאיננה נאבקת בכוח המשיכה אלא מצייתת לו!" במחשבה שנייה גיליתי את התרמית – פרקאי יצאה ללא פגע מפעולות ההתאבדות הקטנות שלה. היא לא ריסקה את איבריה, כפי שניז'ינסקי לא המשיך את מעופו, אלא חזר אל המשטח הארור.
הקו הנמתח בין המקום הגבוה ביותר שאליו יגיע איקרוס לבין נקודת התרסקותו המבוימת הוא הקו עליו מתנועע המחול הקלאסי והמודרני כאקרובט זקן. מחול אוטופי בלתי מושג, בלתי אפשרי, שאני מעלה בדמיוני: רקדן שגופו עטוף במחק, כשכל תנועה שלו מכוונת אך ורק למחיקת הקו היפיפה והפתטי של איקרוס. אינני מאוהב בפרוזאי כפי שעלול להשתמע מן הכתוב. הפרוזאי בעיניי הוא מקפצה גמישה ואמינה אל המטאפיזי. האני הרוקד הבודק ינטרל, בסופו של דבר, את האני הרוקד הנרקיסיסטי, הכמו־בודק, ויכוון אותו אל סוג של תנועה, שישרטט קווי אורך ורוחב מנטאליים במקום אלה הפיזיים. ליד המשתנה של דושאן הייתי מציב רקדן משתין ואת איקרוס המרוט הייתי מושיב בג'יפ של טרישה בראון ואומר לו: סע אל האופק, שבו מסתמנת תחילתה של תרמית כנה יותר!
הספינקס
וים ואן ברוּחָן
תרגום: חזי לסקלי
לכאורה זהו השיר היחיד שתרגם לסקלי, או לכל הפחות היחיד שפרסם. תרגומו זה לשירו של המשורר ההולנדי וים ואן ברוּחָן פורסם בעיתון העיר, שבו עבד לסקלי, ב-17.8.1990. אלא שיש בהחלט טעם לפקפק בקיומו של אותו ואן ברוחן. הלא בספר 'העכברים ולאה גולדברג' (ביתן 1992) מובא מחזור שירים בשם "שירה הולנדית: ארבעה משוררים הולנדים דמיוניים ומשורר ישראלי בלתי קיים". האם לפנינו פסבדונים של לסקלי? גוגל מעלה חרס. כך או כך, אין ספק שואן ברוחן, ו/או מתרגמו הבלתי קיים, כתבו שיר יפה עד מאוד.
אֵל הַשִּׁעֲמוּם הַטָּהוֹר
הוּא אֵל הֲסוֹגֵד לְעַצְמוֹ,
וְהַסְּגִידָה הַזֹּאת שֶׁלּוֹ מְשַׁעֲמֶמֶת אוֹתוֹ אֲפִלּוּ יוֹתֵר
מֵהַשִּׁעֲמוּם שֶׁהוֹלִיד אוֹתוֹ.
יְצִירָה וְאַהֲבָה, תְּחִלָּתָן וְסוֹפָן בְּשִׁעֲמוּם.
אָנוּ מְיַחֲסִים סוֹדוֹת לַסְּפִינְקְס,
אַךְ רֹאשׁוֹ רֵיק מִסּוֹדוֹת וּמָלֵא בִּזְמַן
שֶׁאֶפְשָׁר לְשַׁקְּלוֹ בְּמֹאזְנַיִם פְּרִימִיטִיבִיִּים.
מָה כָּל כָּךְ מִסְתּוֹרִי בְּשָׁלוֹשׁ תְּאֵנִים שֶׁהֻנְּחוּ עַל
אַחַת מִכַּפּוֹת הַמֹּאזְנַיִם?
הַשָּׁעָה שָׁלוֹשׁ, הַשָּׁעָה אַרְבַּע. שָׁלוֹשׁ תְּאֵנִים, אַרְבַּע תְּאֵנִים.
בְּאוֹתָהּ מִדָּה אֶפְשָׁר הָיָה לְהַנִּיחַ שְׁלוֹשָׁה תַּפּוּחֵי אֲדָמָה,
אַרְבַּע אַבְנֵי בָּרֶקֶת, שְׁלוֹשָׁה נִזְרֵי קוֹצִים.
תַּפּוּחַ אֲדָמָה אֶחָד קָטָן שׁוֹקֵל כְּמוֹ שְׁנֵי נִזְרֵי קוֹצִים.
שָׁעָה תֵּשַׁע בַּבֹּקֶר מְכֹעֶרֶת יוֹתֵר מִשָּׁעָה שֶׁבַע בָּעֶרֶב.
בְּמַסְטְרִיכְט פָּגַשְׁתִּי אֵגִיפְּטוֹלוֹג, יָדִיד שֶׁל יָדִיד, שֶׁאָמַר לִי:
"הַחֲלוֹם שֶׁלִּי הוּא לִרְאוֹת אֶת הַסְּפִינְקְס מְפַהֵק פִּהוּק אַדִּיר,
מַגְשִׁים אֶת עַצְמוֹ סוֹפְסוֹף.
זֶהוּ הַפִּהוּק שֶׁכָּמוֹהוּ כְּלֵדָה, פִּהוּק שֶׁיָּקִים סוּפַת חוֹל נוֹרָאָה,
וְזֹאת תִּקְבֹּר אֶת הַסְּפִינְקְס וְאֶת הַצֹּרֶךְ שֶׁלִּי בְּחִידוֹת שֶׁכְּלָל אֵינָן
חִידוֹת". כָּךְ אָמַר הָאֵגִיפְּטוֹלוֹג בְּמַסְטְרִיכְט. אֶת הַקָּפֶה הַשְּׁלִישִׁי
(כֵּן, אֲנִי עֲדַיִן לָכוּד בְּקִסְמֵי הַנּוֹרְמֵרוֹלוֹגְיָה לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ
כִּי זֹאת שְׁטוּת גְּמוּרָה) שָׁתִינוּ כְּבָר בְּבֶּלְגִּיָּה לְאַחַר שֶׁחָצִינוּ
אֶת הַגְּבוּל בְּרַכֶּבֶת יְשָׁנָה.