מעל ההר הקפוא, ששביליו מכוסים כפור, שענפי עציו כורעים תחת השלג, חג ברקיע חישוק זהרורי. במעגל ללא ראשית, ללא אחרית, מסתחררים מלאכים שלובי כנפיים. צליל אחיד, שאין בלתו, עולה מן המעוף. בשתיקה שואגות הרוחות; בדממה ניתקים גושי קרח מן ההר, מתנפצים בתהומות. רק קול מעוף ריבוי המלאכים מהדהד בנקיקים, מערסל את חיות הבר המכורבלות במעמקיהם, רדומות.
על הכביש המתפתל במורד ההר פיזרה יד נעלמה מלח; הנתיב נשאר פתוח. מכונית בודדה גולשת מטה, מחליקה בתנועות איטיות של בלימה ושחרור, עד הגיעהּ לגיא שלמרגלות ההר, מקום בו השלג מתמסמס בבוץ. לצד הכביש, גדר כלונסאות תוחמת מרבץ חזירים וכלבים. נשיכות נענות בנגיחות, נחירות נבללות בנביחות, מבליעות את אוניסון המלאכים. המכונית נעצרת. דמות אדם מתרוממת מתוך הדלת הנפתחת, ניגשת אל המכלאה. ביללות רמות צובאות החיות על הגדר, משתוקקות אל אדונן.
