אדם לאדם גולה. רק גזען, לאומן או סוציולוג מונה עצמו במיליונים.
כל מי שאינו גזען, לאומן או סוציולוג מונה את אחרותו בבדידותו, כי כל מאפיין של מיליונים בטל בשישים לגבי הבודד הזוהר, וכל אחרות הנספרת במיליונים – במיליארדים היא שוב בטלה. וברגע המכריע של המוות, כאשר כל האפשרויות מבוטלות, אנו אומרים: אדם! אך אין פירוש הדבר שאנו מדברים בבוז. להפך, אנו משתמשים בפנייה הגבוהה ביותר, משום שלהיות אדם אינו נופל משלל הגיוונים, אלא מורם מהם.
השמאל הסוציולוגי מניף את דגל צבעי הקשת, כאילו פלורליזם פירושו שכל אדם נמנה מלידה ועד מוות עם אחד משישה צבעים, ואילו אוניברסליזם פירושו אחדות אפור. אבל אוניברסליזם פירושו לראות מיליארדי גוונים במקום שישה צבעים, כי יש יותר גוונים בקשת בענן מאטומים בגופנו או כוכבים ביקומנו, כי אין שני גוונים זהים זה לזה כפי שאין שני סינים זהים זה לזה – אלא בעיניו השונאות של מי שאינו סיני.
כן להאחדת האדם! כן לכור היתוך השמש!
תחי הלינגואה פרנקה סינית!
גזעים זה לכלבים! עדות לציפורים! אנחנו ההומו ספיינס ספיינס
ספיינס ספיינס ספיינס!
השמאל הסוציולוגי מפנטז על חזרה למדינת הרווחה של שנות השבעים, או חזרה ל-67' או חזרה ל-48', או חזרה לפולין או חזרה למרוקו, או חזרה למסורת או חזרה לדת, או חזרה לחברה הקדם-תעשייתית, הקדם-מדעית, הקדם-טרומית-בראשיתית, הקדם-מפצית-גדולה, חזרה לחברה בטעם של פעם.
אבל אנחנו בני אדם, לעזאזל, לא מומנטים רוחניים!
אוניברסליזם הוא הומניזם!
אוניברסליזם הוא סוציאליזם!
אוניברסליזם הוא פלורליזם!
אוניברסליזם זה האיזם של היקום!
מי אתם שתצאו נגד האיזם של היקום, שמנדריקים?
דחוף לכם לזכור את העבר? בבקשה: מעולם לא היתה מסורת שהשתמרה, שפה שהתקבעה או ארץ שהתקדשה. מעולם לא נחתם הסכם קבע, מעולם לא גודרו גבולות קבע, מעולם לא היה צדק היסטורי, סוף לסכסוך, עם נצח, עיר נצח או חרב למאכל נצח. כולנו צאצאים למואבים, קינים ואדומים (נצח אדום לא ישקר! עם אדום חי!), כולנו מהגרי עבודה מאפריקה, כולנו פליטים מהמפץ הגדול. הכל נגמר, ננטש ונשכח, וטוב שכך – כי העתיד לעד יהיה היולי יותר מהעבר, כי הדמיון לאין שיעור יותר אותנטי מהזיכרון.
אז למה לכתוב שירה מינורית, לוקאלית ופרוזאית?
מה, היקום מינורי? לא מינורי!
העולם לוקאלי? לא לוקאלי!
הקיום פרוזאי? לא, הוא קיומי ממש!
הנבואה היא שאנחנו בני האדם בדרך החוצה. הנבואה היא שעתידנו טמון בחלל העמוק, הרחוק מאוד. הנבואה היא שבחלל הרחוק מאוד, בעתיד ללא כבידה, יעלם הצורך בעצמות, ואנו נהפוך, כפי שניבא ויליאם בורוז, לסוג של מדוזות. ואנחנו שואלים: איך יחוו נכדינו המדוזות את חייהן? מה תהיה הפוליטיקה שלהן? מה תהיה רוחניותן? האם יהיו מדוזות יהודיות? האם בעיני נכדינו המדוזות קדושת האבות, קדושתנו אנו, תצדיק איבה?
אנו מקווים שהמדוזות יזכרו אותנו לטובה כמי שדמיינו אותן מתוך ים הזיכרון.
הגיליון שלפניכם נכתב, נערך ומוקדש כל כולו להן.
