א.
נגיד שאומר כי המרחק ממני אל הים הוא כקילומטר.
זו אמירה בהירה.
ואם אומר כי ביני לבין אַמת הלב המרחק המפריד הוא כשלוש שמשות וירח אחד, יהיה זה בגדר ענן מתפרס בשמיים.
והמרחק ביני לבין בשלות הוא ככמה פעמים הכנרת. לולא הייתי יודעת את מספר הכנרות (כנרת ברבים?) במדויק, אולי הייתי קרובה יותר אל אותה הבשָלה.
אני משערת שכוונתי היא שהמצאנו אמות מידה ומרחקים כך שתתקיים בינינו הבנה ברורה של היכן אני נמצאת ביחס לים למשל.
אך לגבי הרגש אין הבנה בהירה.
איך מרגיש אדם הנמצא כקילומטר מהים?
עד כמה הוא מרגיש כחול?
אולי זהו הקסם, מהות הרגש. הגישוש לפענחו, השינוי באינדיבידואל, החקירה והסקרנות שבהבנת האחר.
כשאני כותבת שכמה שמשות מפרידות ביני לבין אמת הלב, איני מתכוונת רק לשמש עצמה. אני מתכוונת לעטיפת העלטה הדקה שסביבה. אני מתכוונת לכל קרן שהיא שולחת, אני מתכוונת לתהליך שלי מולה בעולם. וכאשר אני מדברת על הצהוב שלה, אני מדברת על מה שהצהוב מביא איתו לאחר שנגלָה, לאחר שמתקיים. התגובה אליו.
יכולתי לכתוב שאני נמצאת בנקודת הקודש, היכן שהחלל מחבק את הזמן והים שולח דרישת שלום אל קו השמיים, היכן שכל זקני הרחוב הם כוכבי לכת מדיפים קמטים של אור. יכולתי לכתוב שאני בנקודת המגוז המנקזת המפגישה בין קצות אצבעות מלאך (יהושע בן נון) לבין גל גועש שהופך לבן כולו (ארלוזורוב) לבין מהות ההשרשה, לב המרפסות העגולות ורגש האהבה (שלמה המלך).
אנו עוסקים בחקר העולם, בעוד הוא אינו חדל להתקיים.
ב.
כשאני אוחזת בעט, והדף לפניי, יש רגע שמכיל ומחולל בתוכו את המפגש בין ריקות נפשי לקיים בעולם. מרוב סוסים (דוהרים ועומדים), כיצד מתמקדים באחד? באחד נכון, לכתוב עליו, להתמסר אליו. כאן אין נכון. הספרות היפה היא הסוס הלא נכון, והמילים הנכונות.
ג.
סוחר נשען על הטנדר הפתוח, שבו שקים מסודרים של תפוזים ותפוחים. אור השקיעה נופל בצורה נינוחה ומופתית על הסוחר ועל התפוזים במיוחד. גם התפוחים הם חלק ממארג נפילתה של השמש, אך רגש אחר התפזר ממני כאשר האור הכתמתם פגש בסוחר, בקמטי פניו ובתפוזים.
ד.
מובן שאין ביכולתי להתעלם ממשאית חונה, שהופכת לחנות כפפות צמר, מונחת בצד הכביש. ופתאום מכונית היא חנות, וילד הוא קשיש, וזה מסתובב וחוזר ונגמר ומתחיל.
ה.
הפרח הוא מים והוא אדמה והוא צבע ותולדה והתפתחות וחירות. הוא פשטות וטבעיות והוא פלא ופרא. את כל זה אנו כולאים במילה "פרח" . פ – פלאי, ר – רואה מעבֶר, ח – חוצה גבולות. רגשות גועשים וצבעים מתפרצים מתמזגים בפשטות למילה בעלת שלוש אותיות, וכשהיא נאמרת (דרך הפּליאה שהיא הקול וגוף האדם והאדם עצמו ולהיוולד ולמות), זו התגלמות אלוהית של כאלֶה בצורה ערפילית, מגששת. הירוק של תל אביב מפעים.
ו.
על התרגום העברי ל'יוליסס' כתוב כי זהו תרגום קריא במיוחד. אני מסיקה מכך שהספר אינו קריא במיוחד. המקבילה לכך היא הכתוב על שלט הכניסה למעלה אדומים: עיר ללא אלימות.
ז.
בכל פעם שאני באוטובוס הנוסע במהירות אני מדמיינת שהוא מתחיל לעוף. כמו אתמול, למשל, כשכמעט עפנו מעל חולון.
ח.
כל חלל הנפער ביני לבין הרחוב הוא כחסד, ואני גומעת את המרווח.
קרבת האדמה לרגליי ממַתקת את קרבת השמיים אל ליבי.
האיזון בין מחוזות הטבע הוא הטבע עצמו.
ט.
הדקלים,
התמרים והתמרנים,
פותחים כפות (ידיים, כפות דקלים)
אל עבר המידות הטובות
של שעות אחר הצוהריים של יוני.
היום אני מלאת ציפייה
לשיחה בארבע עיניים עם תמרן.
למעשה, אני פוגשת היום את תמר (חברתי)
וזהו מפגש תמרי בהחלט.
י.
האדמה בורחת
או מתפשטת?
נמלטת היא לא.
י"א.
פיסה מבת ים
נראית כרסיס כנרת.
חניית הכחול לבן, היונה האחת מטפסת באצילות על חוט החשמל, הים (שבבת ים הוא האינסוף), האור של השמש שנכנס מהחלון אל חדר המלון הזול והרנסאנסי בשקל, עיטורי זהב מקלקר וריח של סיגריות ושתן וכולם נמלאים רוך של ילדות, טוהרת נשיות שמשתקפת מול כל גל, וככל שהשמש מעמיקה בחומה, ברדתה, ככל שהיא מתקרבת אל הקו־לא־קו בין המים לשמיים, בת ים מצטנעת ועוטה סדין סגלגל, אותו הסדין שעוטה הכינרת מוקדם בבוקר. ואז מגיעים הצבעים והתשוקה והפשטות המצויה בכול, היא בת ים של הים. מעבר לכך כבר כולנו זולגים.
י"ב.
ברצוני להביע אהדה
אל השעה הדקיקה שבין שקיעת החמה לעליית הלבנה
לאחר מופע האורות הכתמתם
התופס כל נפש בעודה נפש
מגיע צבע כחלחל עמום
מרַגש
מתערסל אל כהות שתיקתו
לראות את הים מההר
לטבול בים, להסתכל על ההר
להיות מהולה באחד
ולהתבונן באחר
שיבולים של חלימת החלומות
הדָרת יוסף
סיגריות מעוכות בדשא קמל
תלתלים נפתחים ברוח.
י"ג.
תכף מגיע יום השוטטות שלי בחיפה.
אני מתרגשת להר.
ומתרגשת לים.
חייל אחד הולך על סלעי החוף.
חוף הכרמל.
חוף ההר.
ואז מתחילה חיפה.
י"ד.
צורתו של עלה נקבעת על פי החללים הריקים. ייתכן שכל החסר, הביש מזל, אינו אלא קריאה לייחוד.