מָתַי כְּבָר יַעֲבֹר הַלַּיְלָה הַפְּנִימִי הַזֶּה, הַיְּקוּם,
וְלִי, לְנַפְשִׁי, יִהְיֶה הַיּוֹם שֶׁלִּי?
– פרננדו פסואה
במאה הקודמת מקובל היה להמשיל את הקיום האנושי ליקיצה בחדר. עד היום נערים, וסתם סופרים אסטניסטים במיוחד, עוד מעירים גיבורים חסרי רצון בחדרים חסרי פשר.
לסגנון הזה קוראים אבסורד, והוא באמת אבסורדי: איך הגענו לחדר? מי בנה את החדר? ומה עוללנו עד שהתעוררנו בחדר? נמנמנו על רצפת החדר? מי שלוקח את המטריאליזם שלו ברצינות צריך להפנים שהוא לא התעורר בחדר – הוא חלק מהחדר, קטע מהקיר.
וכקטע קיר סקרן מהרגיל אתה בוחן את עצמך ולומד ואת סביבותיך. ואם אתה קטע קיר סקרן שהוא גם קטע קיר בעל מעוף אתה מפנה משאבים קיריים לתכנית חלל ובנתז אדיר אחד מעיף את עצמך מהקיר האחד לקיר האחר. ואם אתה קטע קיר שהוא גם סקרן, גם בעל מעוף וגם עשוי בלא חת (אבל עם קיר) אתה מתיז את עצמך מקיר החדר לאודיסאה שתארך שנות אור אל עבר קיר החדר הסמוך.
כן, קיר חכם שעל הקיר – מה עשית בזה?
ניתקת מקיר מחצבתך, ויצאת מחדרך מולידך, והנה אתה קיר אחר בחדר אחר.
יש גאולה במטריאליזם, גאולה גדולה, אבל לא לקטע קיר אנוכי. אם התעוררת בחדר עליך להעיר את כל החדר, ואם ברצונך להינתק מקיר עליך לסחוף אחריך את כל הקיר.
כי אתה לא אסיר בחדר. אתה משיח הקיר.